הפרעות בפאס-ההדים בתקשורת העיתונות הבין-לאומית-יוסף ינון פנטון

פרק ד

התרית בפאס – 1912

בימים הראשונים לאחר ההתקוממות חסמה הצנזורה הצבאית ביד ברזל כל זליגת מידע לתקשורת, וגם היא עצמה טרם ידעה בדיוק מהם ממדי האסון. רק החדשות הרשמיות הועברו, ולפיהן הצבא השתלט על ההתקוממות בנזקים מועטים ככל האפשר. אף ששלטונות צרפת סגרו את קווי הטלגרף, מידע בעניין ההתקוממות וטבח האוכלוסייה האירופית והיהודית הסתנן לטנג׳יר במבדקי רדיו ששלח הקונסול הבריטי, וכן בזכות הרקאצין, שבהם השתמשו העיתונאים והכתבים הפרטיים. לרצים אלו ארכו יומיימ־שלושה לחצות ברגל 340 ק״מ בין פאס לטנג׳יר. מידע זה הופץ בעיקר על ידי סוכנות ידיעות הווס, אבל גם על ידי הנציגים הקונסולריים בטנג׳יר, אשר עדכנו את הגופים הקהילתיים היהודיים המקומיים. כאן אדון בעיקר במה שנאמר על גורל היהודים.

תחילה שלט הבלבול והועלו סברות מדאיגות ביותר בעניין מניין הקרבנות ־ כ־1,000 הרוגים יהודים. במרוקו עצמה, בטנג׳יר, פרסם העיתון העצמאי הוותיק ביותר, השבועון באנגלית ׳אלמוגריב אלאקצא׳(Al-Moghreb al-Aksa) ביום חמישי, 18 באפריל, יום לאחר פרוץ המרד, את המידע הראשוני שהועבר במברק רדיו ולאחר מכן אושש במכתבים פרטיים. ביום שני שלאחריו דיווח השבועון בפעם הראשונה על ביזת המלאח. ואולם, בשל

העיכובים מטעם הצנזורה, רק 11 ימים מאוחר יותר פורסם דיווח מפורט על ייסורי היהודים ובו תיאור של נסיבות ההתרחשות. העיתון מתח ביקורת קשה על המדיניות השגויה של ההסכמה הלבבית(Entente cordiale) אשר הובילה לדבריו ל׳שואה׳.

כצפוי, הצרפתים היו מודאגים מאוד מן האירועים במרוקו. עם זה, בפריז ובלונדון, אבל גם מניו יורק ועד סנט פטרבורג, וגם בוורשה, חדרו מאורעות פאס לתקשורת הבין־לאומית – ובעיקר היהודית. בשל החשיבות שייחסו המעצמות האירופיות למדיניות הקולוניאלית של צרפת הסתייעו היומונים הפריזאיים, כגון 'לה פיגרו׳(Le Figaro), בשירותיו של אנדרה מיינו (André Meynot), הכתב של סוכנות הידיעות הווס בטנג׳יר, שליוה את רייניו לפאס ובה נמצא כאשר התפרץ המרד. אבל ל'לה מטין׳ ו'לה טם׳ היו כתבים בפאס עצמה – הובר זיק והד״ר וייסגרבר – הם סיפקו כתבות מן השטח, אם כי לעתים באיחור, והן נפוצו ברחבי תבל.

המקורות מלמדים כי מיום שישי, 19 באפריל, יומיים לאחר תחילת המרד בפאס, נאלצה התקשורת הצרפתית להסתפק בהשערות בלבד מפאת היעדר מידע. העמוד הראשון של 'לה פיגרו׳ התלונן על חדשות סותרות, ביכה את הקרבנות הצרפתים, אבל לא ציין מאומה בעניין גורלם של היהודים. יומיים לאחר מכן, אותו העיתון, שהציג מידע שגוי בעקבות המידע שסיפקו המקורות הרשמיים, הודיע בעמוד השני, כאילו היה מדובר בעובדה מוגמרת, שהמהומות דוכאו באבדות מעטות – שמונה קרבנות בצד הצרפתי. באותו עמוד צוטט מברק רדיו שהגיע מפאס והתקבל אצל נציגות הציר האנגלי בטנג׳יר: ׳הרובע היהודי והמוסלמי נבזזו. היהודים סבלו במיוחד; המורדים קטעו את איברי הגופות וגררו אותן ברחובות׳. גם למחרת נכתב בעיתון: ׳כנראה שכ־100 יהודים נהרגו בשוד המלאח; הפצועים רבים ואומללותם רבה׳.

הצנזורה פעלה בנחישות כה רבה, עד שאפילו הובר ז׳ק, כתב ׳לה מטין׳ בפאס, אשר לפני כן דווקא הצליח בכישרון רב להשיג מידע ׳חסוי׳, לא הצליח לשלוח שום דבר למערכת. העיתון נאלץ לשאוב מידע ממקור אנגלי שהעבירה סוכנות הידיעות הווס. המידע הבא הופיע ב־18 באפריל בעמוד השלישי, מנוסח בלשון זהירה: ׳המצב בפאס: שמועות מדאיגות – הצבא המקומי התקומם׳.

קשיי התקשורת הוחמרו, אם כן, בשל הצנזורה, וצמצמו את העיתון להשערות מקוטעות. ביום שישי, 19 באפריל, פורסמה בעיתון ׳לה מטין׳ כתבה בהשראת החדשות הרשמיות, ובה הועלו השערות בעניין הסיבות לפרעות. העיתון ביכה את הרצח של שלושה עובדים של שירות הטלגרפיה (?.1.8) ופרסם רשימה של צרפתים שמצאו מקלט בשגרירות או בקונסוליה של אנגליה. למחרת, בשבת, 20 באפריל, פורסמה בעיתון הכותרת: ׳הגדודים הצרפתיים מתחילים לדכא את המרד בפאס׳, וביום ראשון כבר הודיעו – ׳פאס נכנעה׳. בשל היעדר מידע חדש מן הכתב המיוחד בפאס הסתפק העיתון בתיאור המידע הסותר על המצב, והתפלא שמניין ההרוגים – שמונה חיילים וארבעה אזרחים – כה נמוך. הכתבה מתחה ביקורת חריפה על האיסור שהוטל על העיתונאים להשתמש במבדקי רדיו והאשימה את הממשלה שהיא מסתירה את האמת.

לעומת הובר ז׳ק, הד״ר וייסגרבר, הכתב המיוחד של ׳לה טם׳, הצליח לעקוף את הצנזורה הצבאית, אך רק ביום שני 22 באפריל – ובמאמר שדן בתקיפת המלאח ובהימלטות התושבים לארמון הסולטן מסר את הפרטים הראשונים על ההתקוממות. רק לאחר התחדשות התקשורת האלחוטית, יומיים לאחר מכן, הצליח וייסגרבר לפרט שבפרעות נרצחו 53 בני אדם ונפצעו 33 יהודים. בהמשך לא ציין עוד ׳לה טם׳ את היהודים, פרט להודעה על מבצע לגיוס תרומות מטעם כי״ח.

ב־23 באפריל התגלתה לציבור האמת בדבר היקף המרד, הודות למאמר שהצליח הובר ז׳ק להעביר על ידי רקאץ לטנג׳יר, ומשם הופץ המאמר במברק. המאמר תיאר בפרוטרוט את כל הזוועות של ההתקוממות, אך לא הזכיר במילה את הפורענות במלאה. רק למחרת, ביום רביעי, 24 באפריל, נחשפו קוראי ילה מטין׳ לעובדת הטבח של חיילים ואזרחים צרפתים, במאמר פולמוסי שכתב הסגן דבון ופורסם בעמוד הראשון. במאמר גם נכתב ש׳הרובע היהודי נבזז, נשרף: הנשים נאנסו, ונשחטו מאות אומללים חסרי הגנה׳. ביום שישי, 26 באפריל, חשף ׳לה מטין׳ את האמת האכזרית על החרבת המלאח.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר