פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-הרב דוד עובדיה
כל מסדרי הדורות שראיתי יחסו הגירוש לשנת רנ׳׳ב (1492), זולתי הרב רבי יוסף שווארץ שיחס הגירוש לשנת רנ״ו (1496). ובשביל שיש בדבריו חדשות שיש לנו חפץ בידיעתם אעתיק כל לשונו. וז״ל בספר דברי יוסף בחלק
פאס וחכמיה
התשובות שאלה נ״ט. ובעת אשר עלו הישמעאלים (סאראסיני הערביים מאמיני מחמד) על ארץ אפריקא תפסו גם חבל עם מוריאש ובאורך הזמן בשנת 4471 לבריאה (1711) יצאו מהארץ ההיא ועלו לארץ ספאניא וכבשו כמעט כל הארץ ולקחו מיד העם הגאטהי המערביים (וועסטגאטהן) יושבי ומושלי הארץ והישמעאלים אלה יושבי ארץ ספאניא הם הנקראים בספר דברי הימים בשם מויאר, והיתה הארץ תחת ידם כמעט משך זמן ח׳ מאות שנה עד מלוך מלך פערדינאד בשנת 5251 ונלחם עמהם כעשר שנים ולקח כל הארץ מידם ומהם עלו מן הארץ ארצה אפריקא לחבל ערי פאם ומראקש ומהם נשארו שם ונקראים בלשון ספאניא מוריסקוס. והמלך פיליפפי השני לחץ אותם וגרש בשנת (5331) מאה אלף מהם עד שבשנת (5370) תחת משלת פיליפפי השלישי כשלחם כלה גרש גרשם ועלו במלליאן אחד למדינה אפריקא.
והנה הם מאמונת הישמעאלים ועם ספאניא הנוצרים שנאום ותמיד בזזו וקללו אותם עד ששם מוריסקה היה להם למשל ולשנינה לבזות איש את רעהו בשם זה. ויהי (וי היה) כאשר הוגלתה הגולה גולת ירושלים אשר בספרד ויתגרשו כל בני ישראל משם בשנת הרנ״ו (1496) לבריאה וישבו בארץ ובמלכות טורקיה וארץ הקדושה נשאר שם זה בפי בני אמונתינו לבזות איש את אחיו מורישקה (חומרי המקום אשר יצאו משם) אשר שמעו ולמדו מפי העמים אשר ישבו בני ישראל ביניהם. ועד היום קוראים האיש והעם המוני (פאבל) בשם זה מורישקה עכ״ל הצריך.
והרבנים שבאו לפאס בגירוש קאסטיליא תיקנו כמה תקנות ונמצאים אצלינו בחתימם ידם. וכבר נדפסו בספר כרם חמר חלק ב׳. והתקנה הראשונה כתובה בלשון לעז בחדש סיון משנת רנ״ד (1494) לפ״ק וחתום בה משה אלברהניץ משה ממון, יצחק צירויה, בנימין בר יוסף גבאי.
בזמן הגרוש היה מהר״י בירב רבו של מדן בית יוסף רב בפאס, וז״ל הרב קורא הדורות, אחר שדבר על גירוש ספרד כתב וז״ל, גם בזמן ההוא היה הרב המכונה בירב גם הוא היה מגירוש קאסטיליא ממתא מקדם ממלכות טוליטולא והיה ממשפחת מרמראן מבני ממנוגיל והיה מגדולי תלמידי הר״י אבוהב ולכך כשמביא הרב בית יוסף דבריו בטור אורח חיים, אומר כתב רבינו הגדול מהר״י אבוהב להיות רבו של רבו. וזה הרב מהר״י בי רב בזמן גירוש ספרד יצא מקאסטיליא והלך לפיס, ומפיס הלך למצרים וישב שם קצת ימים, ואחר ׳כך הלך לארץ הצבי צפת תובב״א. ושם בצפת הרביץ תורה והעמיד תלמידים רבים וגדולים בחכמה. והרי לך דבריו מ״ש (מה שכתב) בענין הסמיכה בהתוכחו עם הרב הכולל כמוה״ר לוי בן חביב, והובאו דבריו שם בספר מהר״ל בן חביב בדף רצ״ח ע״א וז״ל אחר זה כתב בתנאי המתמנה שצריך שיהיה בקי גדול וקדוש לה׳. וגם בזה תמהתי עליו שתהלות לאל יתברך מיום הגירוש והגזירות שבספרד לעולם הייתי מורה הוראות בישראל, ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס כמפורסם לכל העולם, והייתי אז בן י׳׳ח שנה, ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים, ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי השי״ת ונתעסקתי בתורתו. לכן אני יודע שמצד הקדושה כל השומע יאמר כל מן דן סמוכו לנא וכר, תהלות לאל, עכ׳׳ל הצריך.
ויש לתמוה היאך אפשר שיהיו בפאס חמשת אלפים בתים, שהרי בזמן מהר״י בי רב שהיה מן המגורשים, היו כבר היהודים בהאלמללאח, שבשנת קצ״ח נתגרשו מפאס לבאלי להאלמללאח, והאלמללאח אנו רואים בזמן הזה שהוא מבונה תחתיים שניים, הלואי יכיל בתוכו ארבעה עשר מאות וחמישים בתים, לזה צריכין אנו להציג מה שנמ״ך (שנמצא כתוב) אצלינו בקונטריס דברי הימים כתב יד וז״ל, היום הזה יום ה׳ י׳ בטבת משנת התפ״ד (דצמבר 1724) ומשנת התפ״א (1721) היינו בצער הגשמים זה שלוש שנים, והשנה הזאת היא הרביעית שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כי אם מעט מזער בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה, ושנה זו לא ירדו בה כל עיקר עד שיבשו האילנות הזתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים. והחטה הולכת ומוספת בכל שנה, ובשנה שעברה היא התפ״ג (1723) ליצירה בחודש אדר הסמוך לניסן היתה שווה החטה מאה וחמשה ושלושים אוקיות לסחפא ב״ם ד״ת ללמוד. (סחפא ומוד הם כלי מידת) ובכל שנה ושנה היו מתענים שני וחמישי ושני שלוש של שלוש ועד עצירה גדולה לא הגענו אבל בשנת התפ״ג ליצירה הנ״ז עשו במכנאס ובסאלי ובצפרו עצירה גדולה והוציאו ספר תורה ולא נענו ביום התענית עצמו אלא אחר כך וירדו גשמי ברכה ורצון סוף אדר בי, ג׳ ימים, ומראש חודש ניסן עד ערב פסח, וירדו השערים, והיתה החטה שוה עד ששים אוקיות לסחפא ותו״מ (ותכף ומיד) חזר ׳ומוסיף ועולה עד היום בעו״ה (בעונות הרבים) יום י׳ בטבת משנה הנ״ז הוא שוה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לסחפא. הי״ת יאמר די לצרותינו, ויאיר אפילתינו.