יכי"ן- רבי יוסף כנאפו זיע"א-משנתו החינוכית ערכית

ת, סגירת פתחי הגוף – תנאי לטהרה

״וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא׳׳ [במדבר יט/טו׳]

ובזה רמזתי אני עני בפסוק שאמר ״וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא״ ־ אפשר שרמז על כלי הגוף בכללם, דהיינו העינים והאוזנים והפה שאס יהיו תמיד פתוחים בלי מכסה הרי הם טמאים בוודאי, רוצה לומר שם יזכה לסגור עיניו במכסה שלהם שלא לראות ברע, ויהיו עיניו כמו צמיד פתיל, אזי הרי הציל עצמו מכח הטומאה. וכן האוזנים אם יהיו גם הם מכוסים שלא לשמוע שום דבר רע המעורר לטומאה – הרי מוצל הוא מכל רע. וכן הפה אם הוא סגור מכל טומאת שפתים ולשון הרע – אשר חמור מכל העבירות – ומגבלות הפה ומדברי מרמה וכיוצא – הרי הוא שמור. ואם אין מכוסים בצמיד פתיל אלא פתוחים, אזי פשוט הוא שהוא טמא ממש. 1עמוד׳ עג׳־עד׳]

ט. מתנאי התורה – יראה. ענוה ושלוה

״נָטָף וּׁשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה״ [שמות ל׳, לד׳]

ורמז במה שאמר ״נטף ושחלת וחלבנה״ – ענייני תנאי התורה, דהיינו – ״נטף״ על פי מה שאמרו רבותינו זכרתם לברכה [פסחים קיז,א]: ״כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה״ – דהיינו שישב לפני מי שגדול ממנו באימה וביראה. ״שחלת״ ־ רמז לענין השפלות, להיות שח ושפל רוח, והנה עיקר הענוה ושיחת העינים הוא אם תהיה מלב ונפש, ולא מהשפה ולחוץ, כדי שיאמרו עליו בני אדם שהוא עניו, אלא שלבו נשבר בקרבו מלב ונפש, עד שידע בעצם באמיתות שקנה מדת הענוה, וזהו רמז מלת שחל״ת שח ל״ת – גמטריא – נפ״ש. וחלבנ״ה צירופה – נ״ח הל״ב. שיהיה לבו נח בקרבו ולא יכעוס כלל. והנה אמרו בש״ס [סנהדרין כד/ א׳] בני ארץ ישראל מחין בהלכה זה לזה, וזהו – נ״ח הל״ב, ואזי נעשה p לשכינה, וזהו גם כן צירוף מלת חלבנ״ה – ב״ן חל״ה, כמו שאמרו בזוהר הקדוש ״חל״ה ־ דא שכינתא״ ע״ש, ולדידן ניחא שמי שנח לבו בקרבו ואינו כועס, נעשה בן לשכינה, ואתא לאפוקי מהכעסן שהסטרא אחרא שוכנת בקרבו, והשכינה מואסת בו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [נדרים כבי, ב׳] ״כל הכועס אין שכינה חשובה כעדו״. [עמי צאי]

ר״י כנאפו ידע גם ידע כמה רחוקים הם פירושיו מפשוטו של מקרא, ואף על פי כן הרבה לפרש שלא על פי הפשט. מה היה הבסיס הלגיטימי לסוג זה של פרשנות, על אדני מה סמך את יתדות פירושו לבל יראו כבלתי ראויים לבוא בכלל גופי התורה? על שאלה זו עונה הר״י כנאפו:

״שכבר הרשות נתונה לנו לפרש בתורה בכל חלקי הפשט, רמז, דרש וסוד, גם בעניינים שאינם כפשט הכתוב שעליו מדבר, לפי שהתורה מליאה מרגליות מאירות, ופנינים יקרות, זכות וברות, אמרות טהורות״(עמי מ).

״והגם שפשט הכתוב מדבר על פשוטו, הנה כבר נודע לנו שנוכל לדרוש בפסוקים גם חוץ מפשטם, ודרוש וקבל שכר״(עמוד מה׳}.

פעמים רבות הרגיש ר״י כנאפו שפירושיו רחוקים מכוונת הכתוב, אך יש בכתובים בחינת רמזים לרעיונות. רמזים אלו חשובים היו לו לעגן על פיהם את דבריו, מוסריו ורעיונותיו. ואף שהרמזים הם דקים, קטנים חעירים ־ לא נמנע מלהשתמש בהם. ואלו דבריו:

״אכן בשפלותי ועניותי נימא מילתא בדרך רמז ומוסר, והגם אשר הוא רמז קטן עד אשר דק״(עמוד קפב׳). ״ואמרתי בעניותי ודלותי לרמוז עניינים אלו הם וכיוצא בהם דרך רמז ומוסר, מעיר להדריך את עצמי אני ובני גילי בדרך ערבה והצלחה, בששון ושמחה, ולהסמיכם ממקראי קודש״ (עמוד קפה׳).

״ובדרך הזה נבין איזה גרגיר בסייעתא דשמיא אם אפשר בעזר ה׳ ברוך הוא״(עמוד רצד׳).

רבי יוסף כנאפו זצ״ל ־ מנחיל הקבלה והחסידות לעם

דוד כנפו

במאמרי אודות ארון הספרים של רבי יוסף כנפו, העליתי שאלות שהעסיקו אותי בזמן ההכנה של ההגדה של פסח עם פירושו של רבי יוסף זצ׳׳ל שבספרו ״יפה עינים׳׳. הצבעתי על ריבוי הספרים והמקורות המצוטטים בספרים שכתב, אשר היו כנראה בהישג ידו של המחבר או לפחות בזיכרונו, עד כדי ציטוט מהם. כאשר אנו מנסים לתאר לעצמנו את התקופה שבה חי רבי יוסף, ואת מקום פעילותו, אפשר רק להשתומם יותר.

מה היו מקורותיו הרוחניים של רבי יוסף? מה הוא כתבי ולמי הוא כיוון את מאמציו הרבים להביא את דבריו? מסתבר, שרבי יוסף היה מהזרם המרכזי של החכמים, שאימצו בכל ליבם ועומק אמונתם את יסודות הקבלה הלוריאנית וראו בה את הצורה הנכונה, ואולי היחידה של היהדות הנכונה. יתר על כן, רבי יוסף זיהה לראשונה במערב את המשמעות העמוקה של החסידות והחליט בצעד יוצא דופן, לתרגם לערבית מדוברת את סיפורי ה״בעל שם טוב׳׳, מייסד החסידות, ולהגישם להמוני בית ישראל, כדי לחבב עליהם תנועה מרכזית חשובה זו, שהתפתחה והתעצמה, במזרח אירופה הרחוקה. על כך להלן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר