ארכיון חודשי: מרץ 2018


תקנות העדה של אלמדינה-"עהד אלאמה"

25—31. היהודים של — (כאן נמנות המשפחות של חַ׳זרַג׳) הם אומה אחת עם המאמינים. ליהודים דתם ולמוסלמים דתם; הם ונלוויהם, חוץ ממי שיעשה ברשע ובמרמה, כי הוא מאבד את עצמו ואת אנשי ביתו.

 32—35. דין הערבים שנספחו אל היהודים (כשם שכל היהודים במדינה ה­נספחים לשבטים הקרויים ח׳זרג׳ או אום, כך נספחו ליהודים שברי שבטים

 ערביים ודינם בתקנות אלה כדין השבטים שנספחו אליהם).

  • 36- לא יצא איש מהם (היהודים והנלווים) למלחמה אלא ברשות מוחב־ אמנם לא יימנע מהם לנקום נקמתם, אך העושה ביד רמה יתחייב בנפד• ובאנשי ביתו, אלא אם כן -נעשה לו עוול (רואים עד כמה הסעיפים האל־ בנוגע ליהודים גמישים מאוד ומעורפלים).
  • על היהודים מוטלות הוצאותיהם ועל המוסלמים (הוצאותיהם), אך רב עוזרים זה לזה נגד מי שנלחם בבעלי הכתב הזה, כי ביניהם שוררים האמה והיושר והצדק. והיושר הוא מעל למרמה, כי לא ירמה איש את בעל שבועתו, כי עזרת אללה ניתנת למי שנעשה לו עוול.
  • חוזר עוד,פעם על סעיף 24, שהיהודים יתנו חלקם בהוצאות (כפי הנרא־ היה זה חשוב ביותר בשביל מוחמד, שהיהודים ישתתפו בהוצאות מלחמותיו
  • הגיא של ית׳רב הוא קדוש לבעלי כתב זה (כלומר, אסור לשפוך בו דם
    • אשד, לא תקבל נלווים אלא ברשות משפחתה.
    • אם יפול דבר בין בעלי הכתב הזה או יהיה ריב, שיש לחשוש בעקבות- לתקלה, יובא אל אללה ואל מוחמד.
    • לקדיש לא יינתן מחסה ולא למי שיעזור להם.
    • הכל מחוייבים לעזור זה לזה נגד מי שיתקוף את ית׳רב.
    • אם יוזמנו היהודים לכרות שלום (כלומר, להשתתף בשלום שמוחמז־ ואנשיו כורתים עם מישהו) — יעשו כן. ואם היהודים יזמינו לדבר דומה – יש להם זכות לכך, אך לא (יזמינו) את מי שנלחם בשל הדת (כלומר, כאש־ המוסלמים נלחמים מלחמת מצווה, אי־אפשר לדרוש מהם לכרות שלוב. וולהאוזן תמה כאן, איך נתן מוחמד ליהודים זכות זאת להפסיק מלחמה של מאמינים. הטעם פשוט: כל מלחמה אפשר להכריז עליה שהיא מלחמת מצווה).
    • היהודים של אוס, נלוויהם והם בעצמם, נמצאים באותו מצב כמו בעל• הכתב הזה, ביושר גמור מצד בעלי הכתב הזה. היושר הוא מעל למרמה.
    • אללה שומר על הפירוש הנאמן והישר ביותר של כתב זה. היוצא למלחמה בטוח והיושב באלמדינה בטוח, זולתי פושע ביד רמה ובמרמה. אללה נותן מחסה לישר וליראי אלהים, ומוחמד הוא שליח אללה.

התעודה הזאת ניתנת כאן כמעט במלואה, שכן היא הדוקומנט האותנטי החשוב והמפורט ביותר שיש לנו ממוחמד מלבד הקוראן. אנו רואים כאן מיד מעשה־ מחשבת של אמן הפוליטיקה. ואנו תמהים לראות זה ליד זה את תקנות העדה ואת הקוראן, את הוסר הסדר, הדילוגים והסתירות שבקוראן לעומת הבהירות והזהירות שיש בדוקומנט זה, כאילו יש כאן שני אנשים. אולם אין הדבר כך.

על אף החזרות אפשר לראות כאן ארבעה פרקים:

א.   מסעיף 3 עד 12 — הארגונים הטבעיים עומדים בעינם.

ב.   מ־13 עד 23 — תושבי אלמדינה אסורים במלחמה פנימית וחייבים בהגנה משותפת כלפי חוץ.

ג.   מ־25 עד 38 — ענייני היהודים.

ד.   מ־39 עד 47 — סיכומים והוספות.

נעיין עכשיו בדוקומנט היסטורי מעניין זה:

  • הסעיף הראשון והשני קובעים, שכל תושבי אלמדינה הם אומה אחת, כולל את היהודים ואת הנלווים עליהם. משמע, שאומה פירושה עדה פוליטית. כבר כאן, בדוקומנט הראשון של האסלאם, יש לנו מן האופי המיוחד של המדינה המוסלמית: המדינה המוסלמית אמנם מושתתת על הדת, אך בניגוד, למשל, למדינה הקתולית, לפי המשפט הקנוני, היא כוללת מראש גם לא־מוסלמים. הזכויות של הלא־מוסלמים נקבעות בדרך כלל לפי הכוח שיש לאותו מיעוט.
  • חידוש חשוב הוא, שעכשיו המקום — הוא הקובע את יחסי המדינה. ית׳רב (אלמדינה) היא ״חרם״, כלומר, היא כמו מכה מקום קדוש שאסור להלחם בו.
  • אין מוחמד מפקיע את הארגונים השבטיים. אדרבא, הוא מארגן מהדש את המהגרים בתוך יחידה שבטית. כסף כופר וכסף פדיון, החובות העיקריות המוטלות על הערבים, מוטלות כאן על ארגונים שבטיים. הדבר מגיע עד כדי כך, ששבט אחד אסור לו לתת מחסה לנלווה של שבט אחר.
  • כדי להבטיח את השלום מבית, צריך היה מוחמד למצוא דרך לעקוף את מנהג גאולת הדם, מאחר שאין הוא יכול לעקור אותו. והנה הוא משתמש בדיוק באותה דרך שאנו מוצאים בספר דברים (י״ט, יב). בידי גואל הדם נשארת הזכות לתבוע את נקמתו, אך על כל העדה מוטלת החובה לקום נגד הרצח ולקבוע מי הוא הרוצח. כך הפכה הנקמה מעניין התלוי בכוח היחיד והמשפחה לעניין התלוי במשפט של העדה, של הציבור (סעיף 21). אלא שמוחמד מרחיק לכת. מפריעי השלום יהיו מוחרמים על־ידי כל העדה. עדיין אין מוחמד יודע עונש על מפריע הסדר. מדוע ? — מפני שהאידיאה של עונש פלילי־ציבורי עדיין אינה קיימת. העונש הוא עדיין עניין של נקמה פרטית. אך כמו בספר דברים ״ושפטה העדה״ — העדה שופטת והיא המוסרת לגואל הדם לנקום את נקמתו.

נקבע, שכל דבר סכסוך יוכרע לפני אללה ומוחמד. כמו שאנו אומרים: ונקרב בעל הבית אל האלהים (שמות כ״ב, ז). כבר אמרנו, שמוחמד בא אמנם אל אלמדינה בעיקרו כנביא, אבל גם כשופט וכמוכיח. האחדות המדינית של העדה מתבטאת, נוסף על שיפוט האומה, בהגנה משותפת נגד האויב מבחוץ (2, 44). פירוש הדבר, שאסור לעזור לכופר לא־מוסלמי נגד מוסלם. זה חידוש גדול, שהרי היה מקובל כי למלחמה היו קוראים בעלי־ברית מבחוץ וכאן נאסרה העזרה לכופר נגד מוסלם. בנקודה אחת דורש מוחמד יותר מהגנה משותפת — במלחמה נגד קריש. להם אסור לתת מחסה, גם לא לרכושם ולעוזריהם. כלומר, במלחמה בשביל אלהים הופקעו הארגונים הטבעיים. כך מי שנופל במלחמת מצווה, גאולת הדם מוטלת על כל העדה.

הדבר המפליא ביותר בכל התעודה הזאת, שאין מוחמד מבדיל בין המאמינים של אלמדינה לבין האחרים, שהיו עדיין הרוב. רק בסעיף אחד (20) אנו קוראים: המאמינים היראים (את אללה) הם בדרך הטובה והנכונה, אך גם למשתף (כלומר, לאיש מאלמדינה שעדיין אינו מוסלם) אסור לתת מחסה לרכוש ולנפש מן קריש. חכמה גדולה הראה מוחמד בכך, שלא הבדיל בין מאמינים לבין אחרים. הוא גרר באופן זה את הלא ־מוסלמים אל תוך האסלאם. שהרי אם מישהו נהרג או נפגע במלחמה עם קריש או עם לא־מוסלמים אחרים, כי אז קמו כמובן בני משפחתו, שעדיין לא היו מוסלמים, לנקום את נקמתו ולתבוע את עלבונו, וכך נגרפו אל חיק האסלאם.

יחס אחר שורר כלפי היהודים. נאמר בפירוש: ליהודים דתם ולמאמינים דתם, והדברים שנאמרו בסעיף 20 (המאמינים הם ההולכים בדרך הטובה והנכונה, אבל גם למשתף אסור לתת מחסה לרכוש ולנפש מן קריש) אינם נאמרים בנוגע ליהודים. ביחס אליהם אומר מוחמד, כביכול: אנו המאמינים בדרך הטובה, והיהודים אינם בדרך הטובה; לנו דתנו וליהודים דתם. דווקא משום שהיהודים מהווים קיבוץ מיוחד, הם אמנם נכללים באלמדינה ובכתב הזה, אך ברור כבר עכשיו שהם אינם עתידים להקלט בתוך העדה, דבר שיש לצפות לו מן המשתפים, שעדיין לא היו מוסלמים. על היהודים מוטל להשתתף בהגנת העיר, לקחת חלק בהוצאות, ואסור עליהם לצאת למלחמה בבני בריתו של מוחמד, תנאי שחל גם על אחרים. גם עליהם מוחמד שופט ומוכיח, אולם — כפי שברור מסעיף 42 — רק בעניינים הנוגעים לעסקי ציבור ולא לעניינים פרטיים. אין הבדל גדול בין היהודים ובין האחרים פרט לזאת שהיהודים אינם חייבים במלחמת־מצווה. הסעיפים 25—27 כבר מביעים חוסר אמון בין היהודים ובין מוחמד.

מה טיבה של תעודה זו של תקנות העדה ? התעודה איננה חוזה. לא נזכרו בה צדדים שונים ככורתי ברית, גם אין זו חוקה שנמנו וגמרו עליה, אלא זאת הודעה מצד השופט המוכיח, המסדיר בדרך זו את ענייני העיר. ויש להניח, שבמידה מרובה יכול היה מוחמד להסתייע כאן בהסכמים דומים, שאנשי מכה עשו עם השבטים, אשר דרך מחוזותיהם הם עברו. דבר אחד מפליא ביותר: אין רמז לכל זה בכל הקוראן, והתעודה נשתמרה רק בספרו של אבן השאם, שהזכרנו לעיל.

יש עוד להעיר, שהמסורת המוסלמית מניחה אמנם כאילו היתה ברית בין מוחמד והיהודים. מדוע עושה זאת המסורת ? — מפני שהיא צריכה להצדיק את התקפות מוחמד על היהודים כתגובה על הפרת ברית מצד היהודים. אולם כפי שראינו לא היתה ברית כזאת. והפסוקים השונים בקוראן, המדברים על היהודים כמפירי ברית, או על אחרים (לרוב הכוונה למאמינים), אין בהם רמז לברית מדינית (בין מוחמד ליהודים), אלא יש בהם אותה אידיאה עתיקה של הפרת ברית דתית (בין האל והעם), המצויה בכל התנ״ך.

הגדת היתלר-אבישי בר-אשר-פעמים 114-115

ובמורא                                                     ובמורא

 

ובמוכיף כביא האדא סתאלין                          ובמורא גדול, זה סטלין

פחאל מא קאל לפסוק                                   כמה שנאמר

האדא תזריב רוסייא באס תאכדלו                   או הניסתה רוסיה לבור לקחת לה

בלאד מן אוצט בלאד                                    ארץ מקרב ארץ

גיר בלחילא ולמחארבא תעבבילו                    כי אם בתחבולות ובלחמה

ובלעזאייב די סתאלינגרד                              ובמוראים גדולים של סטלינגרד

די ביינלכום לחדרתך                                   ככל אשר הראה לכם לעיניך

 

 

ובאותות                                                    ובאותות

 

ובלימאייר האדא לאנס פלאס                         ובאותות זה הלַהַבִיוֹר

פחאל מא קאל לפסוק                                   כמה שנאמר

ןלאנספלאם הטדא די תאכד פחחדך                  ואת הלהביור הזה תיקח בידך

דח תטיי ביה למלאין                                    אשר תפיל בו מיליונים

 

 

 

 

ובמופתים                                                ובמופתים

ובלעזאייב אזי והדם                                   ובמופתים, בוא וכַלֵה

פחאל מא קאל לפסוק                                 כמה שנאמר

ונחרקוכום מן סמא ומן לארד                       ונשרוף אתכם מן השמים ומן הארץ

לעאפייא ונאר ומסהאב דככאן                      אש ולהבה ותמרות עשן

 

דבר אחד                                                 דבר אחד

כלאם אכור בלאמיתראייתזאווז                      דבר אחר במקלעים שניים

בלאנספלאם זאווז                                        בלהביורים שניים

ובלמוסכיתו זאווז                                        ובמטוסי מוסקיטו שניים

ובלאפורתריס בולאן זאווז                             ובמפציצי המבצר המעופף שניים

ובטאנגאת זאווז                                          ובטנקים שניים

ובלבומבארדמאן זאווז                                  ובהפצצות שניים

 

אלו                                                          אלו

האדו עשר דרבאת                                     אלו עשר המכות

די זאבו ליזאליי עלא לאלמאן, והאדו הומא     שהביאו בעלות הברית על הגרמנים בגרמניה ואלו הן

לאפרופאגאנד, לבומבארדמאן, לכלעא, לאסירין   תעמולה , הפצצות, בהלה ואזעקה

טפיאן דאוו, לינתראנשי, סקיט לחבלאת          כיבוי אורות, שוחות הפלת ולדות

הרוב לבלדאן, תכביאת פלאכאב, למארשי נואר    בריחה מן הערים, הסתתרות במרתפים, שוק שחור

רבי תימושינקו כאןיעמל פיהום לימאייר         רבי טימושנקו היה נותן בהם סימנים

דצ"ך עד"ש באח"ב                                    דצ"ך עד"ש באח"ב

 

רבי יוסי הגלילי                                        רבי יוסי הגלילי

רבי יוסף סתאלין כאן יקול                          רבי יוסף סטלין היה אומר

מנאיין נתא תקול                                      מניין אתה אומר

די נדארבו לאלמאן פבירלאן עשר דרבאת      שלקו הגרמנים בברלין עשר מכות

ועלא האמבורג נדראבו כמסין דרבאת           ועל המבורג לקו חמישים מכות

פברלין אס הווא יקול                                 בברלין מה הוא אומר

ראלו לכבאר להיטליר                                ויאמרו הבכירים להיטלר

האדא סכט אללאה                                     חרון אף אלוהים הוא

האמבורג כלאוהא חתא חיט מא כללאהא        החריבו את המבורג לא השאירו בה קיר

ורא ישראל לימארא לי עמל אללאה              וירא ישראל את המופת אשר עשה ה'

וכאפו לגנוס אללאה                                   וייראו הגויים את ה'

ואמנו בללאה ובליזאליי                              ויאמנו בה' ובבעלות הברית

 

כמה לקו                                                כמה לקו  

סחאל נדראבו פלאללמאן עשר דרבאת              כמה לקו, בגרמניה לקו עשר מכות

קול מן דאבא פבירלין נדראבו עשר דרבאת        אמור מעתה, בברלין לקו עשר מכות

ופהאמבורג כמסין דרבאת                               ובהמבורג לקו חמישים מכות

 

רבי אליעזר                                              רבי אליעזר

רבי כולוניל כנוכס , יקול                            רבי קולונל קנוקס אומר

מנאיין די זמיע דרבא ודרבא בתאמאן            מניין שכל מכה ומכה קצובה.

די זאבו ליזאליי עלא לאלמאן                      שהביאו בעלות הברית על גרמניה

כאנת די רבע דרבאת                                 הייתה של ארבע מכות

פחאל מא קאל לפסוק                                שנאמר

יצללט עליהום לא רואיאל איר פורץ             ישלח בם חיל האוויר המלכותי

לא פורטריץ בולאן                                    את המבצר המעופף

ליסאסיר ולמוסכיתום                                 את מטוסי הקרב ואת מטוסי המוסקיטו

לא רואיאל איר פורץ – ואחד                       חיל האוויר המלכותי – אחד

לא פורטריס בולאן זאווז                             המבצר המעופף שתיים

ליסאסור תלאתא                                       מטוסי הקרב שלוש

ולמוסכיתו רבעא                                       והמוסקיטו ארעה

קול מן דאבא                                            אמור מעתה

פבירלין נדראבו רבעין דרבאת                     בברלין לקו ארבעים מכות

ופהאמבורג מיאתאיין דרבאת                       ובהמבורג לקו מאתיים מכות

 

רבי עקיבא                                              רבי עקיבא

רבי מונטגומירי ואליכסאנדר כאן יקול             רבי מונגומרי ואלכסנדר אומר

מנאיין די זמיע דרבא ודרבא                          מניין שכל מכה ומכה

די זאבו ליזאליי עלא לאלמאן                        שהביאו בעלות הברית על גרמניה

כאנת די כמס דרבאת                                   הייתה של חמש מכות

פחאל מא קאל לפסוק                                  שנאמר

יצצלט עליהום לא רויאל איר פורץ                ישלח בהם את חיל האוויר המלכותי

לא פורטריס בולאן – ליסאסור ולמוסכיתו       את המבצר המעופף, את מטוסי הקרב ואת המוסקיטו

ולבומבארדיי לורד                                     משלחת מפציצים כעבדים

לא רואייאל איר פורץ ואחד                         חיל האוויר המלכותי אחד

לא פורטריס בולאן זאוז                              המבצר המעופף – שתיים

ליסאסור תלאתא                                        מטוסי הקרב  – שלוש

ולמוסכיתו ארבע                                       והמוסקיטו – ארבע

ולבומבארדי לורד כמסא                             משלחת מפציצים כבדים – חמש

קול מן דאבא                                            אמור מעתה

פי בירלין נדארבו כמסין                              בברלין לקו חמישים

ועלא האמבורג נדראבו מיאתאיין וכמסין דרבא  ובהמבורג לקו חמישים ומאתיים מכות

 

כמה מעלות                                             כמה מעלות

סחאל מן טאנגאט מוזודין אללאה ברוך הוא ינזזינא    כמה טנקים מוכנים, המקום יצילנו

לוכאן טררדוהום מן מאצאר, ולא מונטגומירי עמל פיהום שראייע

ומונטגמרי לא עשה בהם שפטים דיינו

לוכאן מוגומירי עמל פיהום שראייע                       אילו מונטגטמרי עשה בהם שפטים

ולא מן עבבאלהום תוברוך יכפאנא                        ולא לקח להם את טוברוק, דיינו

ולא מן זראו עליהום חתתא לתונס יכפאנא              ולא רדפו אחריהם עד תוניסיה, דיינו

לוכאן זראו עליהום חתתא לתונס                          אילו רדפו אחריהם עד תוניסיה

ולא מן חרכו עליהום לסיסיליא, יכפאנא                 ולא נעו אחריהם עד סיציליה, דיינו

לוכאן חרכו עליהום לסיסיליה                              אילו רדפו אחריהן עד סיציליה

ולא מן הדמו בלדאנהום, יכפאנא                          ולא החריבו את עריהם, דיינו

לוכאן הדמו בלדאנהום                                       אילו החריבו את עריהם

ולא מן רדו ליהוד  לכדאמיהום יכפאנא                  ולא השיבו את היהודים לעבודותיהם דיינו

לוכאן דו גול ררד ליהוד לכדאמיהום                     אילו השיב דה גול את היהודים לעבודותיהם

ולא מן פככו זדודנא יכפאנא                                ולא הצילו את אבותינו, דיינו

לוכאן פככו זדודנא                                            אילו הצילו את אבותינו

ולא מן חיידלנא דו גול ליסתאתו דו זויף, עכפאנא    ולא ביטל דה גול את תקנון היהודים, דיינו

לוכאן דו גול חאיידלנא ליסתאתו די זיוף                אילו ביטל דה גול את תקנון היהודים

ולא מן ררד ליהוד לפלאייצהום, יכפאנא            ואלא השיב את היהודים למשרותיהם, דיינו

לוכאן רזעו לפלאייצהום בררגיב                      אילו שבו למשרותיהם בתחינה

ולא מן רוזוילט חב יעבבינא לפאליסטין יכפאנא   ורוזולט לא היה רוצה לקחתנו לפלשתינה, דיינו

 

על אחת                                                       על אחת

עלא ווחדא קדדאס וקדדאס                              על אחת כמה וכמה

מליחא ומתנייא ומתללתא ומרבבעא ומכממסא     טובה מכופלת ומשולשת ומרובעת ומחומשת

ללאה ברוך הוא עלינא                                    למקום, עלינו

טררדהום מן מאצאר                                      גירשום ממצרים

עמלו פיהום שראייע                                       ועשו בהם שפטים

עבבאולהום תוברוך                                       ולקחו מהם את טוברוק

זרראו עליהום חתתא לתונס                             ורדפו אחריהם עד תוניסיה

חרכו עליהום לסיסיליה                                  ורדפו אותם עד סיציליה

הדמו עליהום בלדאנהום                                  והחריבו את עריהם

רדדו ליהוד לכדאיימהום                                  והשיבו את היהודים לעבודותיהם

פככו אילנא זדודנא                                        והצילו לנו את אבותינו

חאיידולנא ליסתאתו די זיוף                             וביטלו את תקנון היהודים

רזעו ליהוד לפלאייצהום                                  ושבו היהודים למשרותיהם

וחבבו יעבביונא כאמלין לפטליסטין                   וביקשו לקחת אותנו כולנו לפלשתינה

באס יגפרו לינא זמיע דנובאתנא                        לכפר על כל עוונותינו

 

רבן גמליאל                                                רבן גמליאל

רבן מותגומירי כאן יקול                                רבן מונטגומרי היה אומר

זמיע די מא קאל תלאתא דנאס האדו פפסח        כל י שלא אמר שלושה עמים אלה בפסח

לא מן יכרז קדר תלזימו                                לא יצא ידי חובתו

והאדו הומא, לאלמאן טאליאן וזאפון               ואלו הם, גרמניה, איטליה ויפן

 

פסח                                                         פסח

לאלמאן האדא די חנא נקאטלו עלא סבבת אס     גרמניה זו שבה אנו נלחמים, על שום מה

עלא סבבת פייאס די כאנת דניה תאבתא            על שום שבימים שיהיה העולם יציב

כאנו זדודנא תממא חאצלין                             היו אבותינו לכודים שם

פחאל מא קאל לפסוק                                    שנאמר

ותקולו כא ידבח ויסלך פליהוד                        ואמרתם הוא טובח ביהודים ומפשיט את עורם

הווא ולאגיסטאפו מעוולין עלינא                     הוא והגסטפו זוממים כנגדנו

זואוו ליזאלליי ודרבו פבירלין ודיארנא פך         ובאו בעלות הברית בנגפו את ברלין ואת בתינו הצילו 

ורכע לקאוום ובאייעו                                   ויקוד העם וישתחוו

 

מצה זו                                                    מצה זו

טאליאן האדא די חנא נקאתלו, עלא סבבת אס     איטליה זו שבה אנו נלחמים, על שום מה

עלא סבבת די מוסיליני                                   על שום מוסוליני

מחזזם בהיטליר ויקול ענדאך תגדרוני               כרוך אחרי היטלר ואומר, הישמר פן תבגדו בנו

וחרך עליהום מותגומירי מא כמרס עזינהום  למאכארוני

      והניע עליהם את מונטגומרי ולא הספיק בצקם להחמיץ למקרוני

ותזללאלו עליהום לאויתיים ארמי, והרבו דגייא  ונגלתה עליהם הארמייה השמינית וינוסו מיד

וכבזו דאך לעזין ועמלוה ספאכיתי                   ויאפו את הבצק ועשו אותו ספגטי

חין טררדוהום מן מאצרא ומא קדרוס יתקבו     כאשר גירשום ממצרים ולא יכלו לנקב את הבצק

וחתתא לא צום לא מן עמלו אליהום וגם צום לא עשו להם

 

מרור                                                            מרור

זאפון האדא די חנא נקאתלו , עלא סבבת אס       יפן זו שאנו נלחמים בה, על שום מה ?

עלא סבבת די גדר לאמיריך וסארו חאצלין יהא    על שום שבגדה באמריקה ונלכדו ברשתה

כא צחק ותקתל פיהום מן כלל זיהא                   והנה היא שורפת והורגת בהם מכל צד

ותקאדאלהום ראוז,                                        ואזל להם האורז

פחאל מא קאל לפסוק                                     שנאמר

ומרארת חיאתהום מעא שינוא                          ויהיו חייהם מרים, עם הסינים

די כא יקתלו פיהום לעזובא                              אשר הרגו בהם בפלא

 

בכל דור ודור                                              בכל דור ודור

פזמיע זיל וזיל מוזד לגוליסת, די יקבד היטליר ויכרזלו רוחו

בכל דור ודור נוכן הגוליסט שילכוד את היטלר ויוציא לו את נשמתו

כאיננו הווא כארז מן לאריזיסטאן                     כאילו הוא יצא מן הרזיזטנט

פחאל מא קאל לפסוק                                    שנאמר

די לאייס ואחד בוחדו אללי קתלנא, די כאן מעאהום    שלא אחד בלבד מאלה שהיו עמהם הרגנו

איללא לולוף למוולפא די תכללצנא בחק                   אלא אלפי אלפים, נפרענו מהם

לסבבת יעארפו בחק לאריזיסטאנץ                          למען ידעו את זכות הרזיסטנט

די חלפנא ביה לזדודנא                                          שנשבענו בה לאבותינו

 

לפיכך                                                           לפיכך

לכדאלך חנא צלזומין                                       לפיכך אנחנו חייבים

נסכרו פררוסייא                                             להודות לרוסיה

נסבבחו לסתאלין                                            להלל ולשבח את סטאלין

נבההזו פלינגליז                                             להדר את האנגלים

נפככרו פלאמריך                                            לפאר את אמריקה

נרפפעו פלגוליסט                                           לרומם ולעלה את הגוליסטים

ונקלסו דה גול                                                ולקלס את דה גול

די עמל זהדו לזדודנא ולינא פזמיע תזריבאט האדו      שגילה עוצמתו לאבותינו ולנו בכל הנסיונות האלה

כררזונא ליזאליי מן לעבודייא לתחריר                  הוציאונו בעלות הברית מעבדות לחרות

ומן לאסירין לדאנסינג                                     ומאזעקה לריקוד

ומן לאריסתריכסיון דצ'למה, לצ'אוו לכביר          ומהגבלה של אפלה לאור גדול

ונקולו לקדדאמהום סכרו אללאה                       ונאמר לפניהן הלוליה.

 

חזק חזק ונתחזק

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה – חיים סעדון.

על מנת לקבל תמונה רחבה על קורות היהודים בצפון אפריקה, מדי פעם אביא פרקים בתולדות יהודי צפון אפריקה ולא רק מרוקו….

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה – חיים סעדון.

המחקר על יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה חשף את התהליכים המרכזיים שעברו הקהילות האלה בתקופת המלחמה. עם התפתחות המחקר על מלחמת העולם השנייה ועל השואה באירופה החלו חוקרים לעסוק גם בהיבטים שבעבר כמעט לא זכו לתשומת לב, כמו חיי היומיום של היהודים במחנות הריכוז, נשים ומגדר, פעילות תרבותית ויצירה תרבותית ועוד. במחקר על מלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה נעדר לרוב דיון ממוקד ופרטני בקהילה יהודית בעיר מסוימת בתקופה זו. יוצא דופן מבחינה זו מפעל תיעוד והנצחה רב ערך של מוסד "יד ושם", "פנקס הקהילות", שאחד מכרכי יוחד לקהילות לוב ותוניסיה. כהגדרתו בכותרת המשנה שלו פנקס הקהילות הוא "אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה. הגדרה זו טומנת בחובה מגבלה במה שנוגע לנושא מאמר זה – הערך על הקהילה היהודית בעיר מסוימת ב "פנקס הקהילות" אינו מתמקד דווקא בתקופת מלחמת העולם השנייה, אלא נעשה בו ניסיון לתעד את כל תולדות הקהילה, והוא כולל דיון ארוך בקדמותה של הקהילה, במבנהָ, בפעילות הציונית שהתקיימה בה וכדומה. הסעיף "בימי מלחמת העולם השנייה", שחוזר בכל ערך, הוא פן אחד של הדיון בקהילה ולךא בהכרח תופס את המקום העיקרי בדיון זה. למשל הערך "צפאקס" נפרש על פני כעשרים ושבע טורים, ורק מעט יותר מארבעה טורים מתוכם יוחדו באופן ישיר לתקופת וישי ולתקופת הכיבוש הגרמני.הערך "סוס" אורכו כשלושים טורים, ורק חמישה מתוכם עוסקים באופן ישיר בתקופת המלחמה, והערך "ביזרטה" אורכו כעשרים וארבעה טורים, וקצת יותר משבעה מתוכם עוסקים באופן ישיר בנושא.

אני מבקש למלא במאמר זה את החסר במחקר קהילת צפאקץ במלחמת העולם השנייה, על סמך מקורות חדשים בכתב (בארכיון משרד החוץ הצרפתי, נמצאים שני תיקים העוסקים בקהילה היהודית בצפאקץ משנות השלושים ועד סוף שנות הארבעים, ויש בהם חומר שלא נעשה בו שימוש ל " פנקס הקהילות), ראיונות ועדויות בעל פה.כמו כן אציע עיון ביקורתי באחת מהעדויות העיקריות על תקופת המלחמה בצפאקץ, ראיון שהעניקה לי מטילדה גֵז. מטילדה גז נולדה בשנת 1918. היא נישאה למוריס גז, יהודי אמיד מצפקאץ, ועברה לגור בעיר זו. גיסה, ויקטור גז, היה אף הוא עשיר ומראשי הקהילה היהודית בעיר. בתקופת הכיבוש הגרמני, בסוף שנת 1942 ובראשית שנת 1943, הייתה מטילדה בת עשרים וארבע, גיל שבהחלט ניתן לעקוב בו אחר האירועים ואף לזכור אותם. ובתוקף מעמדה הכלכלי והחברתי הייתה מקורבת להנהגת הקהילה בצפאקץ ומצויה במהלכיה העיקריים של ההנהגה בתקופת המלחמה.

היא עלתה לארץ בשנת 1957, הייתה חברת מפא"י, רפ"י ומפלגת העבודה, ונבחרה לכנסת ושירתה בכנסת השישית עד השמינית – 1965 – 1977. מעמדה הציבורי בישראל ופעילותה בתקופת מלחמת העולם השנייה גרמו לכך שפנו אליה לא פעם להתראיין על תקופה זו, ובתחילת שנת 1990 התראיינה ל "יד ושם" –  ריאיון הכולל עשרים וארבעה עמודים ונסב ברובו מטבע הדברים על תקופת המלחמה.

ריאיון זה מציג שתי פנים. המראיין, שהוביל את הריאיון, הונחה על ידי דפוס האירועים שהתחוללו באירופה וביקש לבחון באיזו מידה הם התקיימו בתוניסיה, ולא היה בקי ברקע ההיסטורי של האירועים בתוניסיה. המראיינת, שהייתה מודעת לשאלות ולכיוון המחשבה הזה, העמידה את המראיין על הטעות בגישתו, ותיארה את האירועים כמיטב זיכרונה. זוהי עדות חשובה, ואדון בה גם לאור מקורות ארכיוניים שברשותנו.

העיר צפאקץ.

צפאקץ היא העיר השנייה בגודלה בתוניסיה, לאחר תוניס הבירה. היא ממוקמת באמצע הדרך שבין הבירה תוניס לבין הגבול הלובי. העיר נבנתה במרכזו של הסַהֶל – SAHEL התוניסאי, שפלת החוף רחבת הידיים של תוניסיה. מיקומה הגאופוליטי, הייתה עיר נמל מסחרית וחשיבותה הכלכלית הפכו אותה ל " בירת הדרום ". מעמד זה היה בעל משמעות רבה ליחסיה של צפאקץ עם הדרום ועם הצפון. ניתן להבין יחסים אלה במסגרת הקונצפטואלית של יחסי פריפריה ומרכז. כלפי הבירה תוניס בצפון הייתה צפאקץ פריפריה, אך בהתייחס לאזורים שמדרום לעיר שימשה צפאקץ כמרכז

שנות השלושים.

יהודי צפאקץ עקבו בדריכות רבה אחר האירועים העולמיים ולקחו חלק גדול בכל הפעילות שאפיינה את יהודי תוניסיה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, קרי החלטת החרם על מוצרים גרמניים ומחאה נגד מדיניותה האנטישמית של גרמניה. כל למשל במרץ 1933 בא סוחר גרמני לנמל צפאקץ במסגרת פעילות מסחרית שוטפת שלו עם תושבי העיר, והיהודים סירבו לקנות ממנו סחורות גרמניות. בכינוס מחאה נגד המדיניות הגרמני שנערך ב-19 למרס שנת 1933, השתתפו כ-700 איש, מרביתם יהודים ומיעוטם צרפתים. בכינוס נאמו אישים פוליטיים כמו נשיא המפלגה הרדיקלית הסוציאליסטית, סגן נשיא הליגה צרפת – איטליה, נציג הליגה לזכויות האדם, וכן אישים יהודים כמו ערך הדין בונן, אלי סטבון, שייצג את הנוער היהודי, ועורך הדין אלפרד רוסי מתוניס. ( רוסי – 1908 -01943, היה ממפקדי בית"ר בתוניסיה. שמו נקשר לסיוע לפעילות הריגול הבריטי בתוניסיה בתקופת הכיבוש. סיפורו של רוסי במהלך המלחמה טרם נחקר באופו ממשי ) כל הדוברים קראו להטלת חרם על מוצרים גרמניים כפעולה היעילה ביותר נגד גרמניה בתקופה זו. רופאים יהודים שברחו מאירופה, כמו ד"ר איזידור ספרבר, הגיעו לעיר והתיישבו בה, ומילאו תפקיד חשוב בשנות המלחמה והעלייה הגדולה.

חג הפסח הבעל"ט, מאת: הרב משה אסולין שמיר.

חג הפסח הבעל"ט,

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"והגדת לבנך – ביום ההוא" (שמות יג, ח).

"ביום ההוא – כי אותו לילה היה  כיום יאיר – כצחות היום.

       אור לישראל – חושך למצרים" (רבנו אוה"ח הק'. שמות יג ח)

כאז כן עתה – ליל הסדר יאיר באור יקרות לעם ישראל.

חג הפסח, חג המצות, חג החרות –

 חג הגאולה ה-3330  של עם ישראל {תשע"ח}.

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". המצוה המרכזית מהתורה בליל הסדר היא, לספר את סיפור יציאת מצרים על נסיו הרבים. להודות, להלל ולשבח לקב"ה על אשר גאלנו ובחר בנו כעם סגולה, ולהפנים את האמונה בקב"ה.

בליל הסדר, אנו מאשררים מחדש כמידי שנה בשנה, את הברית בין הקב"ה לעם ישראל:

הקב"ה משחרר את עם ישראל ממצרים, בתנאי שיקבלו על עצמם את התורה כדברי ה' למשה בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב).

 ה"חתם סופר" אומר שבלילה הזה, יש להתמקד בסיפורי נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו, ולא להתעסק בפלפולים.

ה"חתם סופר" עונה על השאלה: למה לא מברכים על קריאת ההגדה, כפי שמברכים על אכילת מצה?

מצות ההגדה היא מצוה מתמשכת ולא מוגבלת – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".

דוגמא לכך, מצות כיבוד אב ואם שאין לה גבול, ולכן עליה אנחנו לא מברכים. לגבי השאלה: הרי על התורה, למרות שהיא מתמשכת, אנחנו מברכים. על כך הוא אמר: מלימוד תורה, אנחנו נהנים, לא כן כאן.

רבי מתיא בן חרש אומר במכילתא דרבי ישמעאל (בא – מסכתא דפסחא ה'): ברגע שהגיעה השעה לגאול את עם ישראל ממצרים, ובכך לקיים את שבועתו לאברהם אבינו, ראה הקב"ה שאין לבני ישראל מצוות שבזכותן יגאלו, "הוא נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי להיגאל, שנאמר: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו).

הוא גם מציין את הפסוק בזכריה "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור… גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט, ט-יא).

שתי המצוות הנ"ל – דם הברית ודם הפסח, הן מצוות מהותיות המהוות מעין דוגמית לתרי"ג מצוות התורה, אותן יקבלו מאוחר יותר במעמד הר סיני.

ע"י קרבן פסח – בנ"י במצרים, התנתקו מעבודת האלילים המצרית בדמותו של אותו טלה, לו סגדו במצרים.

ע"י ברית מילה – הגוף היהודי מתקדש, בכך שחותם המלך טבוע בגופו. ברית המילה מהווה את המצוה המרכזית אותה קיבל אברהם אבינו, ועברה דרך יצחק ליעקב, וממנו לי"ב שבטי י"-ה ואילך.

את הרעיון המרכזי הזה מעבירים בשרשרת הדורות ברוב עם מאב לבן ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". המילה "הגדה" היא שם פעולה של הפעל הגיד, במשמעות דברים המושכים את הלב כדברי הגמרא: "ויגד משה – דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה" (שבת, פז ע"א). שורש המילה "הגדה" הוא נ.ג.ד במשמעות משיכה בארמית. כלומר, למשוך את הילדים ע"י השאלות שהם שואלים, כמו מה נשתנה וכו'.

במשחק מילים למילה "הגדה", ניתן לציין את המילים אגד, איגוד ואיחוד כלל עם ישראל המסב בליל הסדר ברוב עם.

חג המצות, חג הפסח, חג החרות, חג האביב.

 מה מסמל כל אחד מהשמות הנ"ל?

א. חג המצות: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו).

חג המצות – מסמל את גילוי האמונה בה', היות והמצה האפויה מבצק שלא טפח, מסמלת את מידת הענוה, דרכה האדם יכול לקבל את התורה, וכן את האמונה במלכות ה' בעולם.

 רבנו אוה"ח הק' מרחיב בנושא, ומביא את הגמרא לכתוב: "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות וכו'" (במדבר כא, יט). אמר רבא בריה דרב יוסף בר חמא: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל?' אם אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו – תורה ניתנת לו במתנה, וכיון שניתנת לו במתנה – נחלו א-ל". (נדרים נה ע"א).

בהגדה של פסח נאמר: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". באכילת מצה, זוכים להשריש את האמונה (פרי צדיק מאמרי פסח ט).

לפי הקבלה, אכילת המצה באה לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת, בה פגמו אדם וחוה.

לאור זאת, המצה נקראת בזוהר (ח"ב קפג, ב) "מיכלא דמהימנותא" = לחם האמונה.

המצה גם נקראת "מיכלא דאסוותא" – אוכל של רפואה – לרפא אותנו מחטא אדם הראשון שפגם באכילה, בה גם אנחנו לא כ"כ נזהרים. לאכול כשר. לאכול לשם שמים בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה). לברך כדבעי וכו'

ב. חג הפסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל"   (שמות, יב).

במכת בכורות, הקב"ה פסח ודילג על בכורות בני ישראל, דבר המבטא את עם ישראל כעם סגולה, בבחינת הכתוב: "והייתם לי סגולה מכל העמים…"  (שמות יט, ה).

פסח = פה – סח: מורה על מהות החג שעניינו, סיפור יציאת מצרים.

לפי הקבלה, סיפור יציאת מצרים נועד לתקן את חטא הפה – חטא לשון הרע, שהוביל את יוסף ואחיו לגלות מצרים. אצל יוסף נאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בר' לז, ב). זו היא בעצם, יריית הפתיחה שגרמה לשנאת האחים, מכירת יוסף, וירידת יעקב וזרעו למצרים.

ג. חג החרות: "ותיתן לנו ה' אלוקינו… את חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה – זמן חרותנו באהבה מקרא קודש…" (מתוך התפילה לחג הפסח).

 גילוי המוסר היהודי בהשוואה לשאר העמים. בגלל ניסיון העבדות שהיה לנו במצרים, נוכל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, בכך שלא נשעבד אחרים.

ד. חג האביב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז א).

חג הפסח חל בחודש ניסן הנקרא "חודש האביב". השם הזה בא להדגיש את עניין צמידותם של חגי ישראל לעונות השנה, ולא רק לשנת הירח. דוגמא לכך, שנוכל להקריב את העומר ביום א' של חול המועד. מהשעורה החדשה.

"רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,

 לא יצא ידי חובתו. ואלו הם: פסח, מצה ומרור".

שלושת הדברים הנ"ל, מהווים למעשה את תמצית ההגדה.

 פסח – מזכיר לנו את קורבן פסח המבטא את סגולת עם ישראל, כאשר במכת בכורות הקב"ה פסח על בתי בנ"י. כנ"ל, תהליך ההזדככות של בנ"י השוחטים את הטלה אותו עבדו המצרים, וכל זאת ללא פחד וללא מורא ממשעבדיהם המצריים, עד תמול שלשום.

מצה – מסמלת את גילוי האמונה בה', כנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

מרור – חשוב מאוד לזכור איך המצרים מיררו את חיי בנ"י, "והקב"ה הצילנו מידם" (ההגדה).

בזמן המקדש, שלושת הדברים הנ"ל הם מדאורייתא. כיום, רק אכילת מצה היא מדאורייתא.

על דרך החידוד ניתן לומר, שכאשר יגיע האדם לעולם האמת, ישאלו אותו:

פסח – האם פסחת ודילגת על חלק מהמצוות שניתנו לך.

מצה – האם מיצית את החיים שניתנו לך כדי לעשות רצונו יתברך.

מרור – האם לא מיררת לעצמך ולאחרים את החיים?

המאורות בליל הסדר,

 והדרך להשגתם.

רבנו חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" לתורה אומר, שהלילה הזה האיר ליוצאי מצרים, כמו ימי תמוז הלוהטים. וכדברי קודשו: "כי אותו לילה היה כיום יאיר, כצחות היום", על פי פירוש הזוהר הק' לפסוק: "ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה" (תהילים קלט, יב),  לעם ישראל אור גשמי ורוחני, למצרים חושך וצלמוות.

"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים, פסח לה'" (ויקרא כג, ה)

רבנו  האוה"ח הק' אומר שפסח הראשון במצרים, נעשה מתוך אהבת ה' עד "שנתבשם פסחו של משה רבנו מרוחות גן עדן… והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות יעשוהו לשם ה'" כדברי קודשו.

כלומר, עלינו לקיים את חג הפסח לשם שמים, ואז הקב"ה ימהר לגאול אותנו כפי שהוא כותב על הפסוק "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם…" (שמות יב, טו):  כידוע, עם ישראל התבקש להקריב את קרבן הפסח, לפני שה' פסח על בתיהם. כנ"ל לגבי הטעם לאכילת מצה שלא הספיק בצקם להחמיץ, כאשר הם אכלו את המצה בלילה, ורק למחרת יצאו ממצרים. הסיבה לכך לדעת רבנו אוה"ח הק' היא: "אלא שבזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה". וכן יהיה בימינו.

מעלתם של בנ"י במצרים הייתה, שהפכו את בתיהם לבתי מקדש בהם אכלו את קרבן פסח בטהרה, כמו הכהנים בביהמ"ק עליהם נאמר: "כוהנים אוכלים, והבעלים מתכפרים" היות ואכלו בטהרה.

בליל הסדר יש לנו מצוות רבות הקשורות באכילה כמו מצה, מרור, כרפס. לכן, עלינו לאכול מתוך שמחה של המצוה. 

בליל ט"ו בניסן, עם ישראל זכה לאורות אלוקיים,

אותם יכולים גם אנו לקטוף, בשני תנאים:

א. לשוב אל אבינו שבשמים – כהכנה לחג.

ב. "והגדת לבנך" – מתוך אורה ושמחה.

  • לשוב בתשובה לפני החג.

בליל טו' בניסן, ציווה הקב"ה על עמ"י להקריב "שה" כקרבן פסח: "ויקחו להם איש… שה לבית" (שמות יב, ג).

 ש"ה = ש-ערי ה-תשובה, כדבר בעל "מאור ושמש", ובכך זכו בני ישראל להיכנס לשער החמישים של הקדושה, לאחר שבמשך חמישה ימים, מיום י בניסן בו הצטוו להכין את השה ועד ליל טו' בניסן בו הצטוו להקריבו, התעלו כל יום בעשרה שערי קדושה.

בעצם, הקב"ה עשה לעמ"י קורס מזורז בסילוק האמונה האלילית מליבם, וכניסה לאמונה אלוקית כהכנה לגאולה, בכך שציווה אותם לקחת את השה ששימש כאליל המצרי, לקשור אותו במשך חמישה ימים, ואחר כך לצלות אותו על האש מבלי לפחד  מהמצרים.

הקב"ה אומר לבני ישראל: גאולה רוחנית בידי האדם. גאולה פיסית בידי ה'.  אגאל אתכם, בתנאי שתקבלו עליכם את אמונתי. גם גאולתנו הפרטית והלאומית, תפעל תמיד ע"פ הדגם הנ"ל.

לכן, מוטלת עלינו חובה נעימה לעשות חשבון נפש כדברי מרן רבנו יוסף קארו בעניין בדיקת חמץ: "בודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת" –  כך נבדוק את מעללינו עד מקום שידנו מגעת.

  • "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" (שמות יג, ח),

מתוך שמחת האמונה בקב"ה.

הזוהר הק' אומר: המספר את סיפור יציאת מצרים מתוך שמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא, היות וגם הקב"ה שמח בסיפורי יציאת מצרים. באותה שעה, הקב"ה מכנס את המלאכים ומשגר אותם להקשיב לשירה האדירה הכלל עולמית של בני ישראל, היושבים בכל העולם כשהם מסובים: אבות ואימהות, בנים ובנות, סבים וסבתות – {גם מעולם האמת!} (רעיא מהימנא, בא, מ).

המלאכים עולים בחזרה ומודים לאדונם שיש לו עם כזה נפלא בארץ, וגם הם משבחים אותו.

אנו הולכים בדרכם של "רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית".

בעצם, התלמידים אמרו להם: אתם יכולים להמשיך לדרוש בסיפור יציאת מצרים המופיע בקרית שמע: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים", ובכך לקיים את מצוות עשה של ק"ש בזמנה, ומצות ההגדה. לכן יש להרחיב בסיפור נסי גאולתנו.

לתנאים הקדושים היה קשה להתנתק, בגלל שהם התפעלו מעוצמת הנסים בהם זיכה הקב"ה את עמ"י, לכן, עלינו גם אנו להרבות בלימוד ההגדה לפני החג, כך שנוכל בליל הסדר להרבות בסיפורי נסי מצרים, דבר המעצים אמונה בה'.

אם לחכמים הנ"ל שהיו כמלאכים, היה קשה להתנתק מסיפורי נסי ההגדה, קל וחומר אנחנו – אזובי הקיר.

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה וכו' (מתוך ההגדה). מה בא ללמד אותנו רבי אלעזר בביטוי "הרי אני כבן שבעים שנה"? הגמרא (ברכות כח) מספרת שרבי אלעזר התמנה להיות נשיא בגיל שמונה עשרה שנה. הקב"ה עשה לו נס וצמחו לו שמונה עשרה שערות לבנות לכבודו, כדי שיראה מכובד, וקולו ישמע בעיני חבריו החכמים.

רבי אלעזר רומז לנו: הרי אני ראיתי כיצד הקב"ה מדלג דילוגים בעולמו כרצונו דרך גופי, בכך שבחור כמוני בגיל שמונה עשרה, נראה כבן שבעים.

כנ"ל בגאולת מצרים בה הקב"ה דילג ופסח מעל בתי בני ישראל במכת בכורות, והעלה אותם בימים ספורים מעובדי אלילים לפסגת האמונה, וגאל אותם מתוך נסים ונפלאות. לכן, עלינו להודות ולשבח ולהלל לקב"ה (הרב ישראל לוגסי).

 רבי אלעזר בן עזריה, רומז בכך גם לגאולתנו אנו, שבבוא היום, עוד תקוים בנו נבואת הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו). נ-פלאות = פי חמשים פלאות יותר מאשר נסי מצרים, והכל מתוך דילוגים של חסד ורחמים לעם ישראל. גם אז נודה, נשבח ונהלל לאבינו שבשמים.

ליל הסדר – מסוגל לפעול ישועות.

רבנו אוה"ח הק' אומר שליל הסדר נחשב ליום מבחינה רוחנית ככתוב: "והגדת לבנך – ביום ההוא" (שמות יג, ח). כלומר, הלילה הזה נחשב ליום. לכן, אדם  חשוך בנים, יפקד בבנים. ואם יש לו בנים, גם הם יזכו בעתיד לבנים. וכדברי קודשו "ואפשר עוד שירמוז באומרו 'והגדת לבנך'. שאים יגיד הגדה האמורה בעניין, יזכהו ה' שיגיד לבנו. וכדי שלא תטעה לומר דוקא, לזה אמר 'לאמר".

כלומר, אם ירחיב בדברי שבח לקב"ה ע"פ חז"ל מתוך שמחה, ויבקש מהקב"ה את בקשותיו, ובפרט בחצות הלילה – בשעה  12.40 {ירושלים} של ליל הסדר שהוא שעת רצון – רעוא דרעווין, מובטח לו שתפילותיו יתקבלו ברצון.

כמו כן, בזמן שפיכת היין באמירת: דם, צפרדע וכו', יכוון שהקב"ה יציל אותו ואת עם ישראל מכל המצוקות, ויטיל אותן על אויבנו. (מהרי"ל). כנ"ל בתפילת ב"נשמת" ו"בשיר השירים".

"ליל שמורים הוא לה'…"

 – לילה השמור ממזיקין לאורך הדורות.

רבנו אוה"ח הק' מפרש את הפס' כך: ליל טו' בניסן הוא לילה שמור ממזיקין מימי בראשית, וכן מזומן לגאולה הקרובה. בלילה הזה, קרו ויקרו ניסים אדירים לעם ישראל:

א. בלילה הזה אברהם אבינו ניצח את 4 המעצמות של אז, ככתוב "ויחלק עליהם לילה". {דגם למלחמת גוג ומגוג).

ב. יציאת מצרים ככתוב "ויהי בחצי הלילה".

ג. "בלילה הזה" בימי המלך חזקיה, המלאך גבריאל היכה במחנה סנחריב 185,000 חיילים, "ויהי בלילה ההוא".

ד. בימי מרדכי ואסתר, ככתוב "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא.

ה. בימי הגאולה העתידה ככתוב "שמורים לכל בני ישראל "לדורותם". וכדברי קודשו: "לסוף הדורות".

ניתן להוסיף:

ו. בלילה הזה יצחק אבינו קרא לעשיו ואמר לו: הלילה, כל העולם אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים הלילה.

רבקה אמרה ליעקב בנה: הלילה נפתחים אוצרות טללים, ועליונים אומרים שירה, ובניך עתידים להיגאל ולומר שירה (פרקי דרבי אליעזר לב).

ז. מלך גרר לקח את שרה בלילה הזה, והוכה ע"י המלאך.

ח. יעקב נלחם בלילה הזה עם שרו של עשיו, וניצח אותו.

ליל הסדר בנוי על מספר 4 דבר המסמל

  4 רוחות השמים. 4 קירות הבית המהווים שמירה ויציבות.

4 חלקי הסדר: א. קידוש    ב. קריאת ההגדה    ג. סעודת החג.   ד. הלל.

4 בנים:   חכם,  רשע, ושאינו יודע לשאול, תם   =  ח – ר – ו – ת   =  חג החרות.

4 קושיות: חכם: "כי ישאלך בנך". רשע: "מה העבודה הזאת לכם".

 תם: "והיה כי ישאלך.     שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך".

4 לשונות  גאולה:   והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.

4  מאכלים:  א קורבן פסח. ב. מצה. ג. מרור. ד. חרוסת.

4  כוסות: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.

4 מצות: ג' מצות + האמצעית אותה פורסים לשנים – לחם עוני ואפיקומן.

מרן הרב עובדיה יוסף כותב: ג' מצות + הבוצע = 4 (אוצרות יוסף).

"לכן אמור לבני ישראל, אני ה'.

 והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים.

והצלתי – אתכם מעבודתם.

וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

 ולקחתי – אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלוקים.

ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה

לאברהם, ליצחק וליעקב –

 ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

4 לשונות הגאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" –

כנגד 4 חלקי הסדר: קידוש, הגדה, סעודה, הלל.

רבנו "אור החיים" הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. כמו כן, כל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה' {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

"והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם. כנגד הקידוש.

"והצלתי – אתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד. כנגד קריאת ההגדה.

 "וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים. כנגד סעודת החג.

 "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם…": קבלת התורה – הלל. וכדברי קדשו: "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה'. פירוש – הודיעם משמי, כי מידתי מידת רחמים, וריחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו, תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם. והוצאתי וגו'.

עוד ירצה באומרו "לכן" – לשון שבועה, שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין… ואומרו והוצאתי וגו'. נתכוון לסדר סדר הטובות. כי בתחילה יקל על סבולם, והוא אומרו "והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים", שהוא תוקף השעבוד. וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים. אבל, ישראל היו עובדים קצת. כי אימת המצריים הייתה עליהם, ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר "והצלתי אתכם", ואח"כ "וגאלתי אתכם"… היא קריעת ים סוף…" (שמות ו, ו-ח).

תהליכי הגאולה ממצרים – כדגם לגאולה העתידית {אדום}.

התנאי לירושת א"י בדור המדבר , רק ע"י  קיום "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם".

כך היה בדור המדבר – וכך יקרה גם בגאולתנו (שמות ו, ח. ע"פ "אור החיים" הק'. ).

רבנו "אור החיים" הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את ב"י יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). בכל זאת, רואים אנו שהם נהרגו במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.

 תשובתו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך, שרק אם  "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה". וכלשון קדשו: "אין 'לכן' אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'ידעתם כי אני ה' אלוקיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).

 שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית.

 הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה, רק אז נוכל לזכות בארץ ישראל, ככתוב בהמשך "ונתתי אותה לכם מורשה".

  מסר חשוב: רק אם "נדע" את האלוקים, נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל, ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו. כלומר, כל ההתנגדויות כיום של אומות העולם למפעל הגאולי בארץ ישראל, נובע מכך שאנו לא מפנימים מספיק את התנאי של "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם", כדברי רבנו אוה"ח הק' לעיל.

גם בימינו, ניתן לראות את 4 שלבי הגאולה המדורגים:

עם קום המדינה, קיבלנו עצמאות, אבל היינו תלויים באמריקאים ובאירופים, כאשר 'שכנינו' מסביבנו, מנסים לזרוק אותנו לים, כהצהרת מנהיגיהם דאז לפני מלחמת ששת הימים: נאצר ממצרים, אסאד מסוריה, וחוסיין מירדן. קיים תיעוד מצולם.  כל זה בבחינת "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".

 לאחר מלחמת ששת הימים בה שוחרר שריד בית מקדשנו ויישובי יהודה ושומרון בהם הילכו נביאנו – עברנו לשלב השני של "והצלתי אתכם מעבודתם".

כיום, כאשר מדינת ישראל משגשגת מבחינה תורנית, כלכלית, ביטחונית, רפואית וכו', לעומת אויבנו ההורגים איש רעהו במיתות משונות בבחינת "וסכסכתי מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו, ואיש ברעהו…" (ישעיה יט ב), ולחץ האמריקאים פחת בהרבה, ניתן לדבר על "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה".

נותר רק לעבור למהלך הרביעי: "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם – ע"י שנקבל את התורה בשמחה ובטוב לבב, אז נזכה לשלב החמישי: "והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב –  ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

השבת הגדול – השבת שלפני הגאולה.

אמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בר יוחאי: "אם ישמרו בני ישראל שתי שבתות, מיד הם נגאלים" (שבת קיח, ע"ב).

הר"י בעה"ט אומר שבשבת הכל הולך בשתיים, בבחינת "והיה משנה" מתוך הפס': "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אש ילקטו יום יום " (שמות טז, ה). לכן יש לנו לחם משנה, זכור ושמור, שתי נרות וכו'

 יש המסבירים שהכוונה ל"שבת הגדול" שלפני פסח בה אנו עובדים את ה' מאהבה, ושבת תשובה שלפני כיפור בה עובדים אנו את ה' מתוך יראה.

השבת שלפני חג הפסח נקראת השבת הגדול, ע"ש שם הנס הגדול שנעשה באותה שבת – י' בניסן מלפני 3330 שנים לאבותינו במצרים {תשע"ח}, כאשר נתבקשו לקחת שה ששימש אליל מצרי, לקשור אותו במשך ארבעה ימים, ואח"כ לשחוט אותו ולצלות אותו על האש, וכל זאת, מבלי שהמצרים יעשו להם דבר. (רש"י ובעלי התוספות).

החזקוני מסביר שהקב"ה העביר את עם ישראל סדנה חינוכית, דרכה הוציא מהם את הפחד מהמשעבד המצרי על אלילו שהוא השה כדברי הרמב"ם. הם התבקשו לקחת שה תמים ולצלות אותו, כך שריחו יגיע לשכנים המצרים, ולא יוכלו להתנגד. וזה לא דבר פשוט בהתחשב במצב הדיכוי והשעבוד המצרי של אז.

המדרש אומר שרק 20 אחוז מהיהודים עלו, השאר פחד, ולא הצטרף לחזון של משה רבנו.

הקב"ה אמר לעם ישראל במצרים, וגם לנו כיום: על גאולת הגוף – אני אחראי. על גאולת הרוח – אתם אחראים.

 לכן, קבלו עליכם שתי מצוות: ברית מילה המסמלת קדושת הגוף, וקרבן פסח המסמל אמונה בקב"ה, בכך שיתרחקו מעבודה זרה בדמותו של האליל מצרי. באותה שנה, י' בניסן בו התבקשו לקחת את השה ולקשור אותו במשך 4 ימים, היה שבת בו נעשה להם נס, שהמצרים ראו איך האליל שלהם נקשר ומבוזה, ולא יכלו לעשות דבר.

שתי המצוות הנ"ל מבטאות: "סור מרע ועשה טוב" כדברי הלל.

קרבן פסח – מסמל "סור מרע", היות והטלה אותו שחטו, סימל את האליל המצרי. מצוות "ברית מילה" מסמלת "ועשה טוב". לעשות משהו טוב כמו "ברית מילה", מצוה שעברה אצלם מדורי דורות, החל מאברהם, יצחק ויעקב, דרך י"ב שבטי י-ה שירדו למצרים.

סיבה שניה: ע"ש ההפטרה: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). כלומר, כדי להיגאל, עלינו להתחזק באמונה ב"ה, וקיום מצוות התורה כנאמר בהפטרה: "זכרו תורת משה עבדי…".

ה"שבת הגדול" –

 כמנוף ל"אתחלתא דגאולא".

"שבת הגדול" הבעל"ט, נקראת על שם הנס הגדול שנעשה לאבותינו במצרים, כאשר לקחו את השה ששימש כאליל המצרי ביום שבת י' בניסן, וקשרו אותו למשך חמישה ימים עד להקרבתו כקרבן פסח בליל טו' בניסן, ולמחרת יצאו לחרות הנצחית מהשעבוד המצרי.

במשך אותם חמישה ימים, הם עברו סדנה חינוכית באמונה בה', היות והשה אותו הקריבו, שימש כאליל המצרי, ובכך ביטאו את האמונה בה' ללא מורא ופחד מהמשעבדים המצרים, עד תמול שלשום.

"שבת הגדול" מציינת למעשה התחלה חדשה של דרך ארוכה, של "אתחלתא דגאולה".

כאז כן עתה. ב"שבת הגדול" הקרובה, נצטרך להפנים שבשביל להגיע לגאולה הנצחית, עלינו לחשוב בגדול איך להגיע לכך. לחשוב מחוץ לקופסא. התשובה נמצאת בסיבה השניה כדלהלן:

הסיבה השניה לשם "שבת הגדול", מופיעה בהפטרת השבת בה אנו קוראים את דברי הנביא האחרון מלאכי: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות".

בפס' שלפני האחרון נאמר: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים".

בפס' האחרון החותם את ההפטרה נאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא – לפני בוא יום ה' – הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם…" (מלאכי ג).

אם אנחנו רוצים גאולה, ושדרכנו תהיה ערבה לבוראנו, בבחינת הפס' הראשון של ההפטרה – "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", נצטרך לקיים תחילה את הפס' שלפני האחרון בנבואת מלאכי – "זכרו תורת משה עבדי", ואז, נזכה בעזהי"ת לבשורת הגאולה המופיעה בפס' האחרון: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…".

אליהו הנביא מוכר בתנ"ך כאיש קנאי שעמד על כבוד ה' מול מלכים רשעים כמו אחאב ואשתו אי-זבל הגויה שהמיטה אסון על עם ישראל בגילוליה אותם השליטה על הממלכה.

מצד שני, אליהו הוא המבשר בשורות טובות לאורך ההיסטוריה, והמתגלה לצדיקים.

קיימים שני גואלים: משה ואהרן, אליהו הנביא ומלך המשיח. תפקידו של אליהו הנביא הוא להכין את הקרקע לקראת הגאולה, בכך שנזכור את "תורת משה עבדי", עד להשבת עם ישראל – בנים כאבות, לאביהם שבשמים בבחינת "והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם".  על שבת הגדול ראה בהרחבה בסוף המאמר.

סיבה שלישית: "שבת הגדול" – על שם עם ישראל הנקרא "גוי גדול עצום ורב", בפרשת הביכורים (דברים כו, ה).

לאברהם אבינו הובטח ע"י הקב"ה: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ" (בר יח, יח).

עמ"י צריך לחשוב בגדול, ולהפנים שהוא גוי גדול בארץ, שתפקידו להיות קודם לכל אור לעצמו, ואח"כ אור לגויים.

לסיכום: אם נפנים את בשורת אליהו הנביא – "זכרו תורת משה עבדי…"

 ניגאל בחסד וברחמים.

"אור זרוע לצדיק"

למרן רבי יוסף קארו – רב רבנן,

מהבר ה"שולחן ערוך", "בית יוסף", כסף משנה", אבקת רוכל" וכו'.

 יום ההילולה של מרן רבי יוסף קארו ע"ה, חל ביום יג' בניסן ערב בדיקת חמץ, כאשר כולם עסוקים בהכנות האחרונות לפסח.

 "אבק בקירות = חמץ…, לכן 'חובה' לצבוע את הקירות לקראת חג הפסח…". זו הייתה המסורת אצל א"מ ע"ה בעיר הקודש טבריה. מידי שנה לפני פסח, התייצבנו אחי ואני אצל ההורים למלאכת הצביעה. א"מ ע"ה, לא אפשרה לאיש להיעדר. 
 לפני מספר שנים, בסיום הצביעה, החלטתי לחזור לנתניה בה גרתי דרך צפת, כדי לבקר בציון הק' של רבי יוסף קארו ביום ההילולה, ואצל תלמידו רבי משה אלשיך הק' שגם הוא עלה השמימה ביום יג' בניסן.

הייתי בטוח שאמצא רבבות בציון, והנה לתדהמתי, היו על הציון 9 אנשים ובראשם הרב שמואל אליהו – רבה של צפת שקרא מהלכות פסח ב"שולחן ערוך" – וכולם חיכו לעשירי קודש, כדי לומר קדיש. הקדיש אכן נאמר, והשמחה היתה רבה. מצד שני, הרגשתי מעט עצבות שרבם של ישראל ביום ההילולה שלו – מתייצבים על ציונו 10 אנשים בלבד.

מרן רבי יוסף קארו ע"ה, מוכר יותר בתואר ה"שולחן ערוך" על ארבעת חלקיו: "אורח חיים", "יורה דעה", "חושן משפט", ו"אבן העזר". 
ה"שולחן ערוך" הוא יצירה מונומנטלית  המקיפה את כל תחומי ההלכה היהודית, יצירה שהתקבלה על עם ישראל לפני 450 שנה, ומהווה עד היום את הפסיקה המחייבת לכל יהודי באשר ההוא, החפץ לנהוג לפי ההלכה.
 כאשר הספר הגיע לרמ"א = רבי משה איסריליש מגדולי רבני אשכנז בפולין, הוא הכיר בחשיבותו של הספר, והחליט לצרף לו את הגהותיו המייצגות את המסורת ההלכתית  האשכנזית לה קרא "המפה" כפי שהוא כתב בהקדמה: "באתי אחריו {אחרי רבי יוסף קארו} לפרוס מפה על השולחן ערוך שחיבר".

רבי יוסף קארו נולד בטולדו שבספרד בשנת 1488, וארבע שנים אח"כ היה גירוש ספרד. משפחתו הגיעה לקושטא שבטורקיה, ובגיל צעיר התייתם מאביו, דבר שלא הפריע לו להתגדל בתורה, בעזרת דודו שפרס עליו את חסותו.
לפני שחיבר את ה"שולחן ערוך", היא השקיע מעל ל- 20 שנה בחיבור "בית יוסף" = פירוש מקיף על הספר "ארבעת הטורים" של רבי יעקב בנו של הרא"ש מספרד, אח"כ חיבר פירוש מקיף על ה"יד החזקה" לרמב"ם, לו קרא "כסף משנה".
 כל ספרי ההלכה של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה – הם אליבא דמרן רבי יוסף קארו. כנ"ל הרב הראשי למרוקו וירושלים – הרב שלום משאש ע"ה שכתב שעיקר ויסוד הפסיקה כמר"ן בספריו "בית יוסף" ו"שולחן ערוך" (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן י"א, י"ב, כ"ה וכו'). הוא גם קבע שפוסקים כדעת מר"ן אפילו נגד דעת האריז"ל (תבואות שמ"ש ח' או"ח סימן ס"ז וכו').

הוא זכה ל"מגיד" שמיימי ש שהתגלה אליו וגילה לו סודות בהלכה ובמידות. רבי יוסף יוסף קארו כתב ספר על כך. הוא כתב עוד ספרים רבים: "אבקת רוכל" וכו'.
 במה זכה רבי יוסף קארו, שספרו ה"שולחן ערוך" יתקבל ע"י כלל ישראל? בגלל שקידתו בתורה וענוותנותו. כאשר הגיע הרדב"ז רבו של האר"י הק' לצפת, הוא קיבל אותו לבית דינו וכיבד אותו לחתום ראשון על פסקי דין. רבי יוסף קטרו היה מחותנו של האר"י הק'.
 יג' בניסן – הוא גם יום ההילולה של תלמידו רבי משה אלשיך המכונה "אלשיך הקדוש" שכתב ספרים ע"פ הקבלה. כדוגמא נציין את פירושו לסדר ליל פסח: 
 "קדש ורחץ" = קדש עצמך ורחץ בתשובה ע"פ הפס' בישעיה "רחצו היזכו" וכו'. הם קבורים בסמיכות בצפת.

אראנו נפלאות

 למקובל האלוקי רבנו חיים פינטו ממוגדור שבמרוקו,

 והשד"ר רבי יצחק שפירא מירושלים

הגאון רבי יצחק שפירא זצ"ל מירושלים, נסע למרוקו בשליחות מצוה. בהגיעו לעיר הנמל מוגדור, התארח לליל הסדר אצל המקובל הרה"צ רבי חיים פינטו זצ"ל.

הרב פינטו ישב וסידר את קערת ליל הסדר לפי רזי עשר הספירות, והנה הוא רואה שהרב שפירא היה עצוב, ואף פרץ בבכי. רבינו חיים ניסה לתהות על מה ולמה זה, היות וכידוע בליל הסדר צריכים להיות שמחים כמו ביציאת מצרים. הרב שפירא הסביר לו שהוא נזכר בבני ביתו החוגגים את חג הפסח בירושלים ללא האבא, ואולי מצבם קשה, עד שאין להם במה לקנות את מצרכי החג.

רבנו חיים ביקש מהרב שפירא שיתלווה אליו לחדר הלימוד שלו. לאחר שסגר את הדלת ועשה מה שעשה, הרב שפירא החל לראות להפתעתו, סרט קסמים על בני ביתו היושבים מסובים בליל הסדר בביתם שבירושלים, כשהם שמחים.

הרב שפירא הודה לרב פינטו על כך, ומאוד התפעל מיכולתו לפעול ישועות.

לאחר ששב הרב שפירא לירושלים ומצא שהכול נכון, כתב מכתב מלא שבחים לרב פינטו זצ"ל.

 בברכת חג פסח כשר ושמח,

וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה:

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".

משה א. שמיר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר