בציר השחרור- מבצע "לפיד" – מיכאל אביטבול
פרק שישי
מיבצע ׳לפיד׳ ותוצאותיו
תכנית הנחיתה של בעלות־הברית בצפון אפריקה, שעליה שים צ׳רצ׳יל את יהבו למן אוגוסט 1941, נעשתה אקטואלית בקיץ 1942, עם התקדמות־הבזק של צבא רומל — ה׳אפריקה קורפס׳ — אל עבר גבול מצרים. הסתייגויותיהם של הגנראלים האמריקנים — שנשאו עיניהם לצרפת — נדחקו הצדה אחרי נפילת טוברוק (21 ביוני), ולאחר שהנשיא רוזוולט גמר אומר להתחיל במיבצע רב־היקף עוד לפני תום השנה, כדי להיענות, ולו חלקית, להפצרותיו של סטאלין בדבר פתיחת ׳חזית שנייה׳. בעת הדיונים שהתנהלו בלונדון, ב־24 וב־25 ביולי, נאות צ׳רצ׳יל למסור את הפיקוד העליון על המיבצע לידי האמריקנים, וב־26 ביולי מונה הגנראל אייזנהאואר לתפקיד זה. לא נותר עוד אלא לקבוע את מקומות הנחיתה ואת תאריכה. בעניין זה התעוררו בין בעלות־הברית ויכוחים נוקבים. מטעמים ברורים, רצו האנגלים שהמיבצע יערך מוקדם ככל האפשר, והציעו לנחות באגף הים־תיכוני, כדי להתקדם במהירות אל עבר תוניסיה ולוב, ולהפתיע את רומל מן העורף. ואילו האמריקנים הסתפקו בנחיתה בקזבלנקה, ומשם להמשיך במתקפה אל עבר תוניסיה, דרך אלג׳יריה.
ב־5 בספטמבר 1942, נקבעה סופית תכנית המיבצע. כיבוש קזבלנקה הועד לכוח אמריקני, בפיקודו של הגנראל פטון (Patton); כיבוש אוראן הופקד בידי חיל־משלוח אמריקני בחיפוי ימי בריטי; והנחיתה באלג׳יר בידי כוח מעורב אנגלי־אמריקני, בפיקודו של הגנראל האמריקני ראיידר (Ryder).
ב־22 בספטמבר, מינה רוזוולט את רוברט מרפי לתפקיד יועץ הגנראל אייזנהאואר לעניינים אזרחיים. בהנחיותיו למרפי הסביר הנשיא האמריקני כי לא הובא בחשבון שינוי כלשהו בהרכב המינהל הצרפתי וכי למיבצע לא יצורף כוח גוליסטי. בהיותם מודעים היטב להלכי־הרוח ששררו בקרב הצבא והאוכלוסייה הצרפתית באפריקה, סברו האמריקנים כי השתתפותו של הגנראל דה־גול עלולה היתה למנוע את הצטרפותם האפשרית של הקצינים הצרפתים לבעלות־הברית, דבר שנחשב בעיני וושינגטון ולונדון צורך בל־יעבור. אגב כך התרבו השמועות בדבר כיבוש גרמני קרוב של תוניסיה ומארוקו,2 מה שדרבן את מרפי למצוא, בכל מחיר, מצביא צרפתי בעל־ מוניטין שיאות לשמש ׳פאטרון׳ למיבצע ׳לפיד׳, ובדרך זו למשוך אל מחנה בעלות־ הברית את צבא צרפת בצפון־אפריקה, ששמר אמונים לפטן ולמשטרו.
מגעים נוצרו עוד קודם־לכן עם ויגאן, ז׳ואין(Juin), נוגס ואף עם דארלאן. אולם לנוכח כשלון המשא־והמתן עמם, פנה מרפי אל הגנראל ז׳ירו(Giraud), שנמלט באפריל 1942 מטירת קניגשטיין הגרמנית.
פעילותו הלא־נלאית של הדיפלומאט האמריקני וכן ההגנות הצבאיות של בעלות־הברית לא נעלמו מעיני שלטונות וישי ומוועדות שביתת־הנשק הגרמנית והאיטלקית באלג׳יר ובקזבלנקה.3 אולם, עד לסוף אוקטובר סברו עיתוני פאריס ושירותי הביון הגרמנים כי בעלות־הברית נערכו לכבוש את דאקאר.4 עוד ב־6 בנובמבר הניח המטה הגרמני כי הצי האמריקני שהבחינו בו סמוך לגיבראלטאר נועד ל׳פעולה עוינת׳ בחוף הלובי או בדרומה של איטליה. לכן כשהחל מיבצע ׳לפיד׳, לא ניתקלו החיילים של בעלות־הברית שדרכו על אדמת מארוקו ואלג׳יריה בגרמנים או באיטלקים, אלא בחיילים צרפתים נחרצים בדעתם להגן על האימפריה ׳נגד כל התקפה׳. בה־בשעה הותירו חייליו של הגנראל הווישיסטי בארה (Barré) לכוחות ה׳ציר׳ להיכנס לתוניס.
נחיתת בעלות־הברית והמחתרת־היהודית בצפוךאפריקה.
בלילה שבין ה־7 וה־8 בנובמבר 1942 נפל בחלקם של כמה עשרות יהודים להיות שותפים באחת הפעולות הצבאיות המכריעות של המלחמה: אלה היו חברי המחתרת היהודית באלג׳יריה שהשתלטה על אלג׳יר במשך קרוב ל־24 שעות ומסרה את העיר לידי צבא ארצות־הברית ביומו הראשון של מיבצע ׳לפיד׳.
כיבוש בעלות־הברית את אלג׳יר היה לכל הדעות ניצחון מכריע ששינה את מהלך המלחמה; שכן הוא קירב את האמריקנים ואת הבריטים אל שעריה הדרומיים של האימפריה הנאצית, ניתק את צרפת של וישי ממושבותיה באפריקה ומעל לכול — זירז את תהליך ההתפוררות של איטליה הפאשיסטית, שהועמדה בטווח הירי של ספינות הצי ושל מטוסי חילות האוויר של ארצות־הברית ובריטניה, עם זאת, נכונה ביסודה קביעתו של ההיסטוריון ליאון בלר כי לעולם לא היה ככל הנראה ניצחון צבאי מודרני שלווה בכה הרבה אירועים לא צפויים, תקלות, טעויות והטעיות כמו מיבצע ׳לפיד׳. די להזכיר כי מה שהחל כפעולה שנועדה למגר את נוכחות הווישיסטים בצפון־אפריקה הסתיים בנצחונם של אנשי פטן, אשר לא רק המשיכו להחזיק בשלטון אלא אף נהנו מחסותם של האמריקנים, שהתעלמו במשך השבועות הראשונים לנוכחותם כליל מן התחיקה הגזענית שנשארה בתוקף בכל רחבי אלג׳יריה ומארוקו.
ההכנות למיבצע ׳לפיד׳ הגיעו לשלביהן הסופיים לקראת הפגישה שנערכה על חוף שרשל (Cherchell) שליד אלג׳יר, ב־23 באוקטובר 1942 בין הגנראל קלארק (Clark) לנציגי המחתרת בצפון־אפריקה. אחד המשתתפים הצרפתים, הקולונל ז׳וס (Jousse), תיאר את עיקר ענייניה בזה הלשון:
הגנראל קלארק מטעים כי בעלות־הברית מתכוונות לפתור עוד בחורף זה את שאלת הים התיכון ולכבוש את צפון־אפריקה כדי להכין את הבסיסים הדרושים לפתיחת חזית שנייה באירופה באביב הבא. תקוותן היא, כמובן, להשיג את שיתופו של צבא צרפת; אולם, אם יידרשו לכך, כלה ונחרצה עמן לגבור על התנגדותו. אין בפיהן שום תאריך מדויק לפעולתן והן מותירות מקום להניח כי ההכנות ׳די רחוקות מסיומך. יש להעריך, כך אומר הדין־וחשבון שהכינה המשלחת הצרפתית בתום הפגישה, את הזמן הדרוש לחודש בקירוב, ודומה כי כוונתן לגשת לביצוע הנחיתה מיד עם סיום ההכנות […]. אשר לאמצעים שיועמדו לרשותן, הם ניכרים. ׳רוזוולט וצ׳רצ׳יל מתעניינים אישית בהכנות׳. הרי כמה נתונים, מפי המשלחת האמריקנית: 500,000 חיילים, 15 דיוויזיות, מהן כמה משוריינות, 2,000 מטוסים […].
המשלחת הצרפתית עמדה על הצורך לחמש את המחתרת בצפוךאפריקה, וקיבלה מן האמריקנים הבטחה לספק לה לפני הנחיתה את כלי־הנשק הדרושים למילוי משימותיה. ברנאר קארסאנטי (Karsenty), שהיה עם אבולקר (Aboulker) אחד מראשי המחתרת העיקריים, סיפר בעניין זה:
מר מרפי קרא לנו בוקר אחד, לדתה אבולקר ולי, כדי להראותנו תת־מקלע ׳סקן׳. תת־מקלע זה הוא נשק פראקטי ונייד ביותר, ולכן דרשנו לקבל 800 לאלג׳יר ולאוראן. כן ביקשנו 400 אקדחים, 400 רימוני־הגנה, 400 רימוני־עשן ו־50 מקלטי־קשר ניידים…
בעצה אחת עם מר מרפי, בחרנו בתאריך ה־2 בנובמבר לאספקה חשאית של הנשק דרך הים, בידי האמריקנים. המיבצע אמור היה להיערך סמוך לקזרשל, באחוזתו של ז׳אק טסיה (Tessier), שם נערך המפגש עם קלארק […]. מצדנו הכול התנהל כשורה, אולם דבר לא הגיע.