ש"ס דליטא- יעקב לופו- מערכת החינוך הדתי מול ״אליאנס״ לאחר מלחמת העולם השנייה
ח. מערכת החינוך הדתי מול ״אליאנס״ לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר המלחמה חל שינוי ביחסה של ״אליאנס״ ללימודי היהדות. אולם חל גם שינוי ביחס הרבנים כלפי ״אליאנס״, בעיקר עם הופעת הרבנים האשכנזים וייסוד רשת ״אוצר התורה״. מה היו הסיבות למפנה?
א. בתקופה שלאחר משטר וישי, כש״אליאנס״ החלה לארגן את פעולותיה מחדש, חל שינוי בגישת מנהיגיה אשר חוו את תקופת המלחמה הקשה באירופה. הביטחון ברעיון האמנסיפציה כאידיאולוגיה המבשרת את פתרון בעיית היהודים התערער, ולפיכך נוצרה אצלם פתיחות לחינוך יהודי ועברי ולרעיון הלאומיות היהודית.
ב. התנועה הציונית ברחבי העולם התחזקה, ומנהיגיה האיצו במוסדות היהודים לאמץ את החינוך היהודי ואת המחשבה היהודית המודרנית.
ג. אחרי 1946 קיבלה ״אליאנס״ סיוע כספי ממוסדות יהודים אמריקאים, בעיקר מהג׳ויינט, כדי שתפתח תוכניות לימוד שיש בהם תכנים יהודיים ועברית מודרנית. תקציבים אלו אפשרו ל״אליאנס״ יתר עצמאות מול המינהל הצרפתי הקולוניאלי. המינהל הצרפתי המשיך אמנם את תמיכתו ב״אליאנס״ ובתוכניות הלימוד החילוני צרפתי, אך התקציבים מהגיויינט אפשרו גם את הרחבת החינוך היהודי.
ד. בעקבות העלייה הגוברת למדינת ישראל הפעילו הורי התלמידים לחץ לחיזוק החינוך היהודי והעברי כחלק מההכנה לקראת העלייה. ברוח דברים אלו הקימה ״אליאנס״ בקזבלנקה בית מדרש למורים לעברית, ותכננה להחליף את המורים הרבנים בעלי הגישות המיושנות במורים מוסמכים ומודרנים שהוכשרו גם להוראת ספרות עברית חדשה והיסטוריה מודרנית. ״אליאנס״ גייסה כספים מיוחדים לעניין זה ובכך נמנעה מתלות בשלטונות צרפת. בשנת 1952 למדו בבית המדרש בקזבלנקה כשמונים תלמידים, מספר גדול יותר מזה שבבית הספר ״אניו׳ שבפאריז. התוכנית זכתה לפופולריות ולתמיכת הרבנים המקומיים. אחד הבכירים שבהם, הרב ברוך טולדנו, אשר התנגד בקולניות לפעילות של ״אליאנס״, שלח את ילדיו ללמוד בסמינר המורים. גם נשיא בית הדין הרבני העליון במרוקו, הרב שאול אבן דנאן, שיבח את המוסד ותלמידיו.
מעורבותה של ״אליאנס״ בחינוך היהודי זכתה לברכה בקרב חלק מההנהגה הרוחנית המקומית, אך נתקלה גם באופוזיציה קשה מצד החוגים של ״אוצר התורה״, ובעיקר מצד רבנים מקומיים ואנשי ציבור שנהו אחרי הרבנים האשכנזים. החיכוך בין ״אליאנס״ לבין מוסדות ״אוצר התורה״ נבע לא רק מתפיסת עולמה של ״אליאנס״ שיש לעסוק יותר בחינוך יהודי, אלא גם כתוצאה ממחסור במורים לצרפתית. מוסדות ״אוצר התורה״ היו תלויים ב״אליאנס״ שהיתה אחראית ללימודי השפה הצרפתית. לטענתם, ״אליאנס״ הפנתה במתכוון מורים ברמה נמוכה למוסדותיה ובכך פגעה במוניטין שלהם וגרמה לעזיבת תלמידים. מוסדות ״אוצר התורה״ תבעו להקים לעצמם מערכת נפרדת ללימוד צרפתית שלא תהיה תלויה ״באליאנס״. דרישה זו נדחתה על ידי הג׳ויינט מטעמי תקציב, מאחר ששירות זה ניתן בחינם על ידי ״אליאנס״ והג׳ויינט לא מצא לנכון להשקיע כספים ללא צורך.1
הג׳ויינט מתח ביקורת על אופן הניהול האדמיניסטרטיבי והכספי של מוסדות ״אוצר התורה״, שלטענתו התרחבו מעבר לאמצעים העומדים לרשותם. לדעת הג׳ויינט נטייה זו גרמה בהכרח לרמה ירודה באיכות כוח ההוראה וברמת הלימודים. ביקורת קשה על המתרחש בפועל ב״אוצר התורה״ בולטת בדו״ח של שנת 1955 : למעשה ״בתי הספר״ הקטנים דמו לחדרים הידועים לשמצה בתנאים הפרימיטיביים שלהם, בבורותם, באמונותיהם הטפלות, ובשיטות הלמוד של אלו המכונים ״רבנים״.
ביקורת קשה זו נמתחה על החינוך היהודי בשנת 1954-1953, דהיינו, כשבע שנים לאחר שרשת ״אוצר התורה״ החלה לפעול במרוקו. הג׳ויינט ניסה להפגיש את ״אוצר התורה״ ו״אליאנס״ כדי שימצאו פתרונות משותפים. כך לדוגמה, במספר יישובים הג׳ויינט הסדיר שתלמידי ״אוצר התורה״ יקבלו מזון בקנטינות של ״אליאנס״. הג׳ויינט היה מעוניין להעלות את רמת הניהול והלימוד של ״אוצר התורה״ באמצעות שיתוף פעולה עם ״אליאנס״. תלותה של ״אליאנס״ בתקציבי הג׳ויינט בכל הקשור לתוכנית הלימודים היהודית, ותלותה המוחלטת של רשת ״אוצר התורה״ בג׳ויינט, אפשרו לג׳ויינט לנסות ולממש שיתוף פעולה בין שני הארגונים.
למרות מיקומו המיוחד של הג׳ויינט בסיטואציה זו ושליטתו בתקציב לימודי היהדות של שני הארגונים, לא עלה בידו להביאם לשיתוף פעולה ולמניעת הסכסוך שהפך ל״מלחמה״ של ממש. הרבנים האשכנזים ואנשי המקום עושי דברם, הם אשר קבעו את גבולות החינוך היהודי במרוקו.