הילולא דצדיקיא: רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר אלעאי,  ורבי שמעון בר יוחאי.

הילולא דצדיקיא:

רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר אלעאי,

 ורבי שמעון בר יוחאי.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

שלושת התנאים הנ"ל, הלכו לאור תורת רבי עקיבא רבם שקבע:

"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (בר' רבה, פרשה כד, סי' ז).

 מדבריהם ניתן ללמוד, שהם היו מחוברים לכלל ישראל.

סדר הפרשיות

"אחרי מות, קדושים, אמור, בהר",

רומז לכך ש"אחרי מות"  אנשים "קדושים" – "אמור" עליהם "בהר":

"אמור" וספר אודות גדולתם בתורה – אותה קבלו "בהר סיני".

הפרשיות הנ"ל אכן נקראות בחודש אייר – במקביל להילולת

רבי מאיר בעל הנס ורבי יהודה בר אלעאי – י"ד אייר, ביום ראשון.

והילולת רבי שמעון בר יוחאי – ח"י אייר – ל"ג בעומר, ביום חמישי.

 י"ד באייר – פסח שני,

 ביום י"ד באייר בו חל פסח שני, יום בו נתן הקב"ה הזדמנות שניה לאלה שלא יכלו

להקריב קורבן פסח ב-יד בניסן, בגלל שהיו טמאים או בדרך רחוקה וכו'.

מוסר השכל: גם לגאולה יש הזדמנות שניה. אם לא נגאלנו בפסח האחרון, אל ייאוש,

 נמשיך להאמין בקב"ה שיגאל אותנו בקרוב.

גם רבי עקיבא לא התייאש אחרי מות 24 אלף תלמידיו,

והצליח להעמיד דור חדש של 5 תלמידים – שהעמידו תורה בעולם. 

על היום הקדוש הזה יד' באייר שהוא מידת "החסד שבהוד", אומר הזוהר הק'

שבמשך שלושים יום החל מליל פסח בו קיבלנו אורות עליונים ועד לי"ד באייר – פסח שני. האורות ממשיכים להאיר, "ומאן דבעי למחמי למטרוניתא, יכיל למחמי".

 כלומר, הרוצה לקבל הארות, יכול לעלות ולהתעלות בה. מכאן ולהבא השערים ננעלים,

וכך לשון הזוהר הק': "מכאן והלאה ינעלון תרעי, ועל דא פסח שני" (זוהר ח"ג דקנ"ב ע"ב).

דוד המלך אומר:

 "אגורה באהלך עולמים" (תהלים סא, ה).

הגמרא שואלת: "וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות?

 אלא אמר דוד: יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה – שפתותיו דובבות בקבר…" (יבמות צו ע"ב).

כאשר אנו לומדים את תורת התנאים הנ"ל – אנחנו מתחברים אל נשמותיהם הקדושות.

הילולה = חתונה = התחברות הנשמה עם השכינה (אידרא זוטא).

ביום ההילולה של הצדיק, נשמתו נכנסת לפני ה' ככלה בחופתה, כך שהצדיק נמצא בשני עולמות:

מצד אחד, אל מול פני ה' במרומים. מצד שני, הצדיק משקיף ממרום על לומדי תורתו.

 ההתקשרות לצדיק, יוצרת התעוררות בעולם הזה, וזו מעוררת התעוררות בעולמות העליונים.

  • רבי מאיר בעל הנס.

בעל הנס = מחזיק במפתח עשיית נסים.

אמירת "אלהא דמאיר ענני", מתן צדקה והתחזקות במצוות – פותחים שערי ישועה.

רבי מאיר – סנגורם של ישראל.

רבי מאיר הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא הנמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו, הלא הם: רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב ביחד עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא, וע"י רבי יהודה בן בבא.

 שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).

רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים…" (עירובין יג ע"א).

רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף. (עירובין יג ע"א).

מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.

רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א): "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.

רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).

 רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).

רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים ונפלאות: נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה.

לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}, בעקבות הכתוב בתורה: "בנים אתם לה' אלוקיכם…" (דברים יד א). רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דברים לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).

כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל…", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.

 אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).

דוגמאות נוספות ממשנתו של רבי מאיר – המשמש כסנגורם של ישראל:

 כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהם: רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו שיקפוץ תחילה, כדי לזכותו במצוות קידוש ה'.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".

רבי מאיר אמר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).

 רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).

רבי מאיר מלמד זכות גם על ארץ ישראל שאינה דבר וכו'.

רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר איפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה. רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.

כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית בין בעל לאשתו, כל שכן אצלו.

רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.

זכיתי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק', ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו שמאירה פנים לכל יהודי באשר הוא.

כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את מור אבי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,

רבי מאיר היה מעורב עם הבריות. רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל.

  • רבי יהודה בר אלעאי.

       "פתח רבי יהודה בר אלעאי – ראש המדברים בכל מקום" (ברכות סג ע"ב).

רבי יהודה: "התורה מאירה פני, בבחינת: 'חכמת אדם תאיר פניו" (ירושלמי שבת פ"ח, ה"א).

 התורה האירה פניה לרבי יהודה, והוא האיר פנים לכל אדם (נדרים סו ע"ב).

רבי יהודה בר אלעאי הוא תנא בדור הרביעי, ואחד מחמשת תלמידי רבי עקיבא המהווים את הבסיס למשנה. הוא הוסמך על ידי רבי יהודה בן בבא בשעת גזירות השמד, ונאלץ לברוח משהשלטון הרומאי בראשות אדריינוס קיסר עם חבריו (סוכה פ"א ז). הוא למד תורה אצל מו"ר אביו התנא רבי אלעאי שהיה תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס. הוא גם למד אצל רבי טרפון בלוד (מגילה כ). הוא נולד באושא שבגליל, והאריך ימים.

 רבי יהודה בר אלעאי היה מורה הוראה לבית הנשיא (מנחות ק"ד). נאמר עליו בגמרא (ברכות יח ע"ב): "מעשה בחסיד אחד": מיום שנולד ועד מותו לא נמצא בו חטא, מלבד עז שגידל לשתות חלב, בגלל שהיה גונח בליבו, והרופא ציווהו לשתות חלב עזים. מעשה זה היה בניגוד לתקנת חכמים שאסרו לגדל בהמה דקה בא"י (תמורה ט). רבי יהודה בר אלעאי היה נושא ונותן בהלכה עם חבריו תלמידי ר' עקיבא. במחלוקת בין ר' יהודה ור' מאיר או ר' שמעון, ההלכה כר' יהודה (עירובין מו, ע"ב). יוצא שחלק נכבד מפסקי ההלכה, הם אליבא דרבי יהודה. יותר משש מאות הלכות של ר' יהודה נמצאות במשנה. מלבד מסכת קינים, אין מסכת שלא הוזכר בה שמו של ר' יהודה. גם בתוספתא ובספרא, מופיע שמו של ר' יהודה יותר פעמים מכל שם אחר. לא רק בהלכה הוא מוזכר, אלא גם באגדה, והיה מהפוריים ביותר מבין התנאים. רבי יהודה לא קיבל עליו משרת חכם, מפני שדעתו לא הייתה מיושבת עליו, היות ובניו מתו בחייו (מ"ק כ"א. שמחות פ"י), ולכן אמרו עליו "חכם לכשירצה" (גיטין ס"ז).

 

תלמידיו היו מחכמי הדור החמישי לתנאים: ר' אלעזר בר' שמעון (סוטה לד ע"א), ור' ישמעאל בר' יוסי (סוכה יח ע"א). גם ר' יהודה הנשיא מסדר המשנה, היה תלמידו (שבועות יג ע"א). ר' יהודה היה "מוריינא דבי נשיאה" כדברי הגמרא (מנחות קד ע"א). כלומר, היה מורה הוראה בבית הנשיא, שעל פיו היו עושים כל דבריהם כדברי רש"י.
הגמרא במסכת (שבת לג ע"ב) מספרת על ויכוח בין שלושה חכמים על היחס לרומאים. רבי יהודה שיבח את מעשי הרומאים, לעומת רבי יוסי ששתק {נמנע}, ורבי שמעון בר יוחאי שגינה את הרומאים. בעקבות זאת, הרומאים קידמו את רבי יהודה, והוא נחשב "ראש המדברים בכל מקום", ונתעלה בצווי המלך. רבי יוסי הוגלה, ועל רבי שמעון נגזרה מיתה, דבר שאילץ אותו להסתתר במערה בפקיעין במשך 13 שנה.
בני דורו עסקו בתורה יותר מדורו של משה, יהושע וחזקיה. אמרו עליו שבישיבתו היו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת מרוב עוני, ועוסקים בתורה (סנהדרין כ).

רבי יהודה היה עני ביותר, עד שהוא ואשתו התכסו במעיל אחד. הגמרא מספרת: "זימנא חדא גזר רשב"ג תעניתא, ורבי יהודה בר אלעאי לא אתי לבי תעניתא. אמרין ליה "לא אית ליה כסויא". שדר ליה גלימא ולא קביל, דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא! מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא".
תרגום:  רשב"ג קבע תענית ציבור, ורבי יהודה לא בא. אמרו לרשב"ג: אין לו מה ללבוש. שלח לו גלימה, ולא קיבל. הרים מחצלת ונעשה נס. השליח ראה שיש זהובים רבים מתחת לשטיח. אמר לו: לא נוח לי ליהנות בעולם הזה.

רבי יהודה בר אלעאי היה יפה תואר, בבחינת "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח' א').
הגמרא מספרת על מין אחד שראה את רבי יהודה כשפניו מאירות. אמר: אדם זה יש בו אחד משלושת הדברים הללו: או שותה יין, או מלווה בריבית, או מגדל חזירים. בעבודות הנ"ל ניתן להרוויח כסף, בקלות ללא השקעה רבה. שמע רבי יהודה ואמר: תיפח רוחו של אותו האיש. אין בי שום אחד מהם. להלוות בריבית ולגדל חזירים, אסור לי מן התורה. יין אני לא שותה,  ואפילו מצוות ארבע כוסות בליל הסדר בפסח, גורמת לי לכאבי ראש עד שבועות, ואני קושר את ראשי בצעיף, כדי להקל על מיחושים בראשי. אלא, פני מאירות, בזכות התורה שאני לומד שנאמר: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח' א', ירושלמי שבת פ"ח, ה"א).

יש המסבירים את עניין קשירת הראש בצעיף בין פסח לשבועות כך: ידוע שחג מתן תורה הוא יום הדין לקבלת התורה. האדם יכול לקבוע כמה חידושים יחדש באותה שנה. לכן, רבי יהודה היה מתאמץ בלימוד תורה בימי ספירת העומר עד שכאב לו הראש, ונאלץ לקשור את ראשו, כדי לזכות במנה אחת אפיים של חידושי תורה, כפי שאכן הוא השיג: 600 הלכות נאמרו בשמו במשנה, והלכה כמותו בכל מקום.

רבי יהודה בר אלעאי גם האיר פנים לכל אדם. הגמרא מספרת על איש אחד שכעס על אשתו {כנראה הקדיחה תבשילו}, ואמר לה: "הריני נודר שאין את נהנית ממני דבר, עד שתלכי ותטעימי את תבשילך לרבי יהודה ורבי שמעון. הלכה אותה אישה לרבי יהודה וסיפרה לו את דברי בעלה. רבי יהודה טעם מן התבשיל ואמר: ומה, לעשות שלום בין איש לאשתו אמר הקב"ה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים, אני על אחת כמה וכמה. {כמו במקרה של רבי מאיר שאיפשר לאישה לירוק לו בעין, למען שלום בית}. רבי שמעון לא טעם מהתבשיל, כדי שלא יהיו רגילים בני אדם לנדור נדרים (נדרים טא ע"ב).

רבי יהודה בר אלעאי היה משתדל לשמח חתן וכלה. היה נוטל ענף של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: "כלה נאה וחסודה" (כתובות יז ע"א). רואים שהיה מעורב עם הבריות.

בערב שבת, נהג רבי יהודה להתקלח במים חמים, ולהתעטף בסדינים מצויצים, כדי לקבל את פני שבת המלכה, ודמה למלאך ה' צבאות (שבת ע ע"ב).

בערב תשעה באב, היו מביאים לו לסעדה המפסקת פת חרבה במלח, וישב בין תנור וכירים ואכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו (תענית ל).  הצטער הרבה על גלות השכינה, ועל חורבן בית המקדש.
רבי יהודה בר אלעאי התפרנס מיגיע כפיו, "וכד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה. אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה (נדרים מט). בדרכו לבית המדרש, היה לוקח חבית מים על כתפו – כדי להתפרנס.

הוא גם אמר: "כל מי שאינו מלמד את בנו אמנות, הריהו מלמדו ליסטות" (קידושין כט ע"א).

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: רבי יהודה בר אלעאי בנוסף להיותו גדול בתורה,

 והלכה כמותו בכל מקום, הוא היה מעורב עם הבריות, ומחובר לכלל ישראל.

  • רבי שמעון בר יוחאי.

  הילולת  הרשב"י – ח"י אייר – ל"ג לעומר.

רבי שמעון אומר: "אנן בחביבותא תליא מילתא" (זהר ח"ג, קכח, א).

יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי – חל ביום י"ח אייר שהוא גם ל"ג בעומר – ספירת "ההוד שבהוד", בה אנחנו צריכים להודות לה' הודאה פנימית על כך שהקב"ה זיכה אותנו להודות לו = הודאה בתוך הודאה, בבחינת "מודים דרבנן" שם נאמר: "מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך, ברוך א-ל ההודאות".

על כך ניתן לומר את הביטוי "שמע": ש = שמעון. מ = מאיר.  ע = עקיבא. אכן התקיים בהם "והחוט המשולש – במהרה לא ינתק". רבי מאיר ורבי שמעון ירדו לסוף דעת רבם, ויישמו את היהלום שבכתר דבריו: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", ועל כך כתב האר"י הק' שמצווה לאהוב כל יהודי, ובפרט תלמידי חכמים (שער הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).

רבנו "אור החיים" הק' כותב על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך": "באמצעות יחוד הלבבות, מתייחד שמו יתברך, להיות כל ישראל  ענפי שם הוי-ה ברוך הוא". אותם  24,000 תלמידי רבי עקיבא הראשונים, "לא נהגו כבוד זה לזה", בגלל שדבקו בתורת רבם, וכל אחד מהם היה מוכן להילחם על כך שרק הוא הבין את עומק תורת רבו, ורק הוא כיוון לאמיתות תורתו, דבר שגרם "למלחמתה של תורה" ללא פשרות, ולחוסר כבוד הדדי. לכן נאמר: "מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום {סמל החכמה}, ושנאה להם:

 רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בו שמוע. והם העמידו תורה אותה שעה" (יבמות סב ע"ב).

גדולתו של רבי עקיבא, באה לידי ביטוי בכך שלא התייאש לאחר מות 24 אלף תלמידיו כשהוא היה בגיל 100, והצליח להעמיד את התורה עם 5 תלמידים מובחרים בלבד.

מהותה של האבלות על מות 24 אלף תלמידי רבי עקיבא בימי הספירה היא: אובדן תורתם שבוודאי הייתה עצומה, בהשוואה לתורת 5 תלמידיו האחרונים. ניתן להשוות את התלמידים הראשונים – ללוחות הברית הראשונות שנשברו בגלל חטא העגל, ותורת חמשת התלמידים האחרונים – ללוחות השניות

ישנה אימרה חשובה בגמרא (עירובין יג ע"ב): "אלו ואלו, דברי אלוקים חיים" המסבירה מדוע נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא כבית שמאי. הרי דברי שניהם "אלוקים חיים". הגמרא עונה: "מפני שנוחין ועלובין {צנועים} היו…".

 המסר החשוב של האימרה הנ"ל הוא:  שרק כאשר אלו נמצאים ליד אלו, הם מהווים דברי אלוקים חיים, ואילו כאשר "החכם עיניו בראשו" וחושב שרק הוא צודק, סימנא מילתא שדבריו אינם דברי אלוקים חיים. האדם לומד ע"פ שורש נשמתו, לכן קיימות דעות שונות.

רבי מאיר ורבי שמעון לקחו את אימרת רבם "ואהבת לרעך כמוך" והלבישו עליה את דברי רבי אלעזר בן ערך שקבע "לב טוב", והרי לך כל התורה כולה. "לב טוב" כידוע, בגימטריא = 49 {ימי הספירה}, דבר הרומז למידה המהותית:

תיקון מידת הכבוד. "לב = כבוד = 32. לכן, התלמידים שלא נהגו כבוד איש ברעהו מתו, ואילו מל"ג בעומר ואילך, נכנסים אנו למידתו של רבי שמעון בר יוחאי – "טוב", מתוך הביטוי: "לב טוב", ואז הפסיקו למות, היות ותוקנה מידת חיפוש הכבוד "לב", על יד מידת "טוב". ידוע שמספר הימים בין ל"ג בעומר עד שבועות שווה "טוב"= 17 ימים.

סיכום: "לב טוב" = תיקון ה"לב" {הגאווה}, ע"י "טוב".

 מידותיו של הרשב"י: "וכתר שם טוב – עולה על גביהן". וכן "אנן, בחביבותא תליא"

רבי שמעון – שר הזוהר  – ורבי מאיר ורבי יהודה – שרי ההלכה.

רבי שמעון בר יוחאי יצא במתקפה נגד שלטון הרשע הרומאי, דבר שאילץ אותו ואת בנו רבי אלעזר להסתתר במערה. לאחר 12 שנה, אליהו הנביא הודיע להם על ביטול הגזרה. ביציאתם מהמערה כשהם מזוככים כמלאכים מרוב לימוד תורה בצער, ראו את העולם נוהג כמנהגו – חורשים וזורעים. "אמר רשב"י: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מקום שנתנו בו עיניהם – מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם, להחריב עולמי יצאתם. חיזרו למערתכם. חזרו וישבו שנים עשר ירחים – שנה. אמרו: משפט רשעים בגיהנום – שנה.

כאשר יצאו שוב, רבי אלעזר מקפיד ומעניש, ואילו אביו הרשב"י – מרפא" (שבת לג ע"ב).

מסוף הסיפור הנ"ל, רואים שרשב"י עבר "ריכוך" בגישתו למציאות, ואף נזקק לשם כך להתערבות ההשגחה העליונה שהחזירה אותם למערה לעוד שנה, כדי "לא לשרוף את העולם".

בהמשך הגמרא מסופר, שהם ראו יהודי זקן שרץ בערב שבת ובידו שתי אגודות של הדסים. אמרו לו, אלו לשם מה? אמר לכבוד שבת. אמרו לו, ולמה לא תסתפק באחד. ענה להם: כנגד "זכור" וכנגד "שמור". אמר רבי שמעון בר יוחאי לבנו רבי אלעזר: "חזי כמה חביבים מצוות על ישראל, ונתיישבה דעתם".

  רבי שמעון אכן עבר חוש ביקורת מפוקח כפי שרואים בדרשתו לפסוק: "שמעתי שמעך יראתי ה'".  "התם יאות הווה למהוי דחיל, = {שם נאה ונכון היה להיות ירא}, אנן בחביבותא תליא מילתא".  כלומר עשרת הרוגי מלכות ורבי עקיבא בראשם, נהרגו בבחינת "שמעתי שמעך יראתי". ואילו אנן ב"חביבותא תליא" (זהר ח"ג, קכח, א). הדברים תלויים בחביבות = בכבוד הדדי לכל יהודי.

רבי שמעון אומר: "שלשה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות; וכתר שם טוב – עולה על גביהן" (אבות, ד, י"ג).  לכאורה, היינו מצפים שרשב"י יבחר ב"כתר תורה" כמובחר ביותר כ"עולה על גביהן". אלא שוב, הרשב"י בוחר ב"שם טוב" על משקל "לב טוב", מידתו של רבי אלעזר בן ערך, ויישום מידת רבו רבי עקיבא שקבע: "ואהבת לרעך – זה כלל גדול בתורה",  רבי עקיבא הלך בעקבות הלל שאמר: "דעלך סני, לחברך לא תעביד", וכן בעקבות יונתן בן עוזיאל שפירש: "דמן אנת סני, לא תעביד ליה".

 תיקון ספירת "ההוד שבהוד" השייכת לל"ג בעומר, שבתמציתה כוח ההודאה לקב"ה, מעין "מודים דרבנן" בו  "מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך, ברוך א-ל ההודאות". ברגע שהאדם מסוגל להשתחרר מהגאווה העצמית ולהודות לה', בבחינת הכתוב: "כי ממך הכול, ומידך נתנו לך" (דהי"א כט, יד). זהו "יסוד ושרש העבודה" כדברי הרמח"ל בפתיחת "מסילת ישרים". שנזכה אמן סלה ועד.

כאשר יצא מהמערה בפעם השניה, רבי שמעון ביקש לעשות למען כלל ישראל. כאשר סיפרו לו על הקברים המפוזרים, הוא טיהר את טבריה מטומאת מת, כדי שהכהנים לא יצטרכו ללכת בדרכים ארוכות בגלל טומאת מת.

רבי שמעון גם קבע שכל ישראל בני מלכים הם, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

רבי שמעון בר יוחאי – פתח את צינור הזוהר ביום ל"ג בעומר. ביום הזה לפני הסתלקותו לגנזי מרומים,

הרשב"י הגיע לשלמות רוחנית. אמנם, פנימיות התורה נלמדה גם קודם לכן ע"י יחידי סגולה, אבל

 בל"ג בעומר, הרשב"י העביר את חידושיו וסודותיו לתלמידיו, כפי שמתואר בשתי האידרות.

בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך" מאת המקובל רבי שמעון לביא נאמר בבית הרביעי:

"נעשה אדם בעבורך" – הקב"ה ברא את האדם ואת העולם – בשביל הרשב"י.

לכן, הרשב"י אמר על עצמו שיכול לפטור את העולם מן הדין.

רבנו "אור החיים" הקדוש השתטח עם תלמידיו, על ציונו הק' של הרשב"י.

כאשר הגיע למירון, הוא ירד מעל החמור, והשתטח על הארץ על ידיו ורגליו וזעק:

איך אני האדם השפל עולה למקום קודש הקודשים – קיברו של רבי שמעון בר יוחאי".

רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו למדו בזוהר על הציון הק' במשך ימים ולילות כולל שבת קודש. במכתב של אחד מתלמידיו מתואר הביקור כך: "למדנו בחשק גדול… בסוף שש שעות נתמלא הבית ריח טוב – אשר כמוהו לא נהיה".

רבנו הבן איש חי – זכה לחבר את הפיוט "ואמתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", בציון הרשב"י.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: גם רבי שמעון בר יוחאי,

בנוסף להיותו גדול בתורת הנגלה ותורת הנסתר – הוא היה מחובר לנשמת כלל ישראל,

 והגן על כבוד ישראל, כמו התנגדותו לרומאים שרמסו את זכויות עם ישראל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2018
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר