בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-פרק שני-ימי המללאח

דוכני הפֵרות המיובשים לא פחות מפליאים במגוון מיניהם, צבעיהם, ריחותיהם וסידורם: תמרים ותאנים, משמש ושאר מינים, מהם מסוכרים ומהם נופך של נאות המדבר נודף מהם, וכולם ניצבים זה על זה מבהיקים באור השמש או דהויים ממנו, מזמינים ליטול מהם, ובין כך ובין כך הם תאווה לעיניים. לצדם קטניות ערומות, מציצות מתוך השקים הניצבים על הקרקע או מוגבהים ממנה על לוחות עץ, ואת שפע גוניהם, צורותיהם וגודלם העין אינה שבעה מלראות: עדשים אדומים כגרעיני רימון המותקנים לברכת ״שירבו זכויותינו״, זרעי תלתן שמהם המעורבים בסוכר מאובק, כאילו ערוכים לאותה ברכת ראש השנה, ומהם טהורים וזהובים כגרגירי חיטה מכווצים, אפונה מרוסקת לחצאין, שכבר לא יאה לבוחנה תחת מזרנה של נסיכה, עדשים חומים שנהוג לבשל מהם בתשעה באב ובימי אבל אחרים לא עלינו, שעועית לבנה שכל אחד מגרגיריה ככלה כלולה מתחת לחופתה, גרעיני חומצה שבלעדיהם חמין צפון אפריקני תמיד ילקה בחסר ובערבי שבת הם תמיד רעים נאמנים למאכלי הדגים, גרגירי חיטה ששימשו גם לחמין בשבת וגם לדייסות בימי החול, וגם אורז, זרעי חיטה מרוסקים למיני תבשילים, פולים גדולים וקטנים, קלופים למרק הביסַאר של לילות חורף, ועם קליפותיהם להתקנת מעדנים אחרים, ועוד ועוד. אך מי שלא ראה והריח את דוכני התבלינים לא ראה ולא הריח תבלינים מימיו. הערמות הגביהו בחרוטיהן מעלה מעלה, התגרו בשובבות צבעיהם במה שהעין יכולה לקלוט: צהוב הזעפרן ליד שחור הפלפל, אדום הפלפלת ליד ירק הזעתר, חום הכמון בצד לובן המלח ועוד אין־סוף מיני תבלינים שלו באתי להכיר את כולם ולמנות אותם ספק אם נותרו עיתותי בידי להפליא בתיאורם לפני הקורא. אלא שלבד מן הערמות המוגבהות של תבלינים, המחרידות תמיהה ללבך למי נועדו, שהרי אליבא דכולי עלמא אין צורכים אלה גרמים פעוטים מהן, מצוי מאחורי החנווני מלאי שגודלו ומגוונו מי ישורנו, המאוכסן בצנצנות שקופות הסדורות במדפים כבית מרקחת מצויד לתפארת. כל הצבעים שם, ואתה עומד נדהם ליכולתו של בעל החנות למצוא כל צנצנת מבין המאות שמאחוריו, לגרוע ממנה כמספר הגרמים המבוקש ולהשיבה למקומה בזריזות ובקלילות. תמיד תהיתי מי יודע מה המרקחות העלומות בצנצנות המסתוריות ההן, כי כללו של קהל קונה מתוך הערמות ורק יחידים מתעקשים על תבלין יקר ערך או יקר מציאות שעליו המתיקו סוד עם התנוונו קודם לכן.

סוליקה הובילה אותי לשוק האומנים, מהם מרקעי נחושת, שהפליאו לחרוט דגמים גאומטריים מרהיבים ולהוציא מתחת ידיהם טסים וכלי מטבח מעשי אומנות. גם היו מעבדי עורות, שהיטיבו להפוך עור חיות ובהמות גסות לבד משי חלק שממנו עשו ארנקים ותיקים, מעילים וריפודים. עוד היו צורפים שהוציאו מתחת ידם עדיים וחגורות עשויים זהב וכסף, משובצים אבנים טובות ומרגליות, ממש תאווה לעיניים. ונוספו לאלה יוצרי רהיטים אמנותיים, מעשה צדף משובץ בעץ, ואומנויות אחרות בשטיחים ארוגים לצבעיהם ולדגמיהם, אריגים צבועים ורקומים ועוד שלל של מלאכות שהזמן יכלה והעין לא תשבע. שוק האומנים גבל עם השדות שבקצה העיר, ולא נראה לעיני ההדיוט שלי שנוסף אפילו בניין אחד על אלה שהותרתי אחרי 30 שנה קודם לכן. באזור זה התגורר הרמב״ם בשהותו בפאס, ועדיין חקוקים בזיכרוני חדרו שביקרתי בילדותי, ובו מקלו וגלימתו, והסיפורים הנלווים על מעשי הנסים שעשה כדי לחמוק מידי נוגשיו המוסלמים, עד שנס מהם והסיע עצמו למצרים ושם עלה לגדולה. אלה כאלה מוסלמים, ללמדך שלא הדין הוא שמחייב לנגוש ביהודים ולהתעמר בהם, אלא השליט ושגיונותיו. רוצה ואינו צריך להם, מתנכל ומשפיל עד עפר; רוצה וצריך להם, מטפח ומרומם עד השמים. בכל מהלך התזזית הזה של דילוג ממקום למקום – ולפני עיכול האחד מקפצים אל משנהו – לא פסקה סוליקה למלמל באוזני כי ״הוא נרצח ללא סיבה״, כשכוונתה לאלי גוזלן שהכירה ושמותו זעזע אותה עד לשד עצמותיה. שמא חששה שהיא הבאה בתור? מה הוא עבד בין מוסלמים ומעורה בהם, כך גם היא. אלא שהיא איננה עתירת ממון כמותו, ומה יוסיף להם מותה של קשישה יהודייה ערירית הנתונה ממילא לחסדיהם? 

צעדנו לתחנת מוניות קרובה כדי לנסוע לביתו של הרב, שכבר לא שכן במלח שרוב תושביו ערבים, אלא בעיר החדשה שהייתה צרפתית רובה עד לעצמאות. עמדנו ראשונים בתור, עד שבאו יחידים וחבורות של מקומיים שדחקו עצמם לראש התור ואותנו לסופו, מן הסתם הכירו את סוליקה ולא נראה להם ראוי שיהודייה תקדים אותם. היא ניסתה כוחה בוויכוח על זכותה, אך מיד ויתרה ולחשה לי: ״אי־אפשר להתווכח אתם, תן להם להקדים אותנו״. נכנעתי לגחמות המקום כי לא רציתי לסבך את חייה של סוליקה כשאלך משם, אך נעצבתי על הביזוי שהיא צריכה לשאת יום־יום בלי שאיש יתערב לטובתה. המשכנו אם כן לעמוד בתור, אך הוא לא חדל להתארך מלפנינו היות וגם אחרים למדו כי אנו חשובים כאוויר ריק ולא ראויים להיחשב בני אדם, ומוניות רבות שתפתורנה את הבעיה לא נראו באופק. לפיכך הציעה סוליקה שנעלה לאוטובוס, שם התרחש מחזה מביש ומבזה, לא על שנדחקנו לכלי רכב ציבורי מזוהם, אלא על חוש ההישרדות שסוליקה נאלצה להפגין. היא שיחקה בשלמות את תפקיד מלחך הפנכה: קיפצה סביב הנהג בעליצות מופגנת (לו היה לה זנב הייתה לבטח מכשכשת בו), וכך עם הכרטיסן ואפילו עם הנוסעים שחלקם ודאי הכירה, ונראתה ונשמעה כאסירת תודה על שהתירו לה לבוא לאוטובוס, או על שהיא חיה ונושמת כל עיקר. והלוא גם זה יכול היה להילקח ממנה לו עלה הרצון מלפניהם. היא הוסיפה בלחשוש לתוך אוזני: ״זוהי הדרך היחידה להתקיים כאן״. כמה היה זה דוחה ומקומם בעיני, וכמה שבתי ואישרתי לעצמי כי יציאתי משם 30 שנים קודם לכן הייתה הטובה שבהחלטותי.

ליד בית הרב התרוצצו על המדרכה ילדים ערבים, וככל הנראה מפני שהכירו את סוליקה, שאלו אם באנו לראות את רבי ידידיה, ודיברו על אודותיו בהערצה גלויה וכובשת לב בתומתה. חזות פניו לא נשתנתה מעיקרה למרות 30 השנים שחלפו מאז הנחתי לבית הכנסת שלנו בהנהגתו בעלותי ארצה. הזקנה קפצה עליו, זקנו המחודד הלבין והעטה עליו ארשת אצילית וכבודה, וגופו התעגל והסתרבל משהו, אך הוא היה ערני וחד־מוח כתמיד וזכר את כל בני משפחתי לפרטיהם, ואף הרבה לשאול על כל אחד מהם. לאחר שמיצה את שאלותיו על ידידיו ומכריו ״שם״ בארץ ישראל, היה זה תורי לשאול את שאלותי והוא השיב בסגנונו הבהיר, המדוד והמתון כמימים ימימה. בעצב חבוי, אך כמתאמץ לדווח על דברים כהוויתם, ציין כי מתוך 32 בתי הכנסת שהיו בק״ק פאם נותרו רק שישה לפלטה לשרת את 500 היהודים שנשתיירו. השאר נמכרו לערבים והפכו למחסנים, לחנויות, למגורים ואף לאורווה במקרה אחד. הוא חזר ושנה באוזני שכל הרשומות של הקהילה היהודית שנצברו במשך הדורות צולמו ושוגרו לישראל, ונראה כמוצא נחמה שהנכסים הרוחניים הניתנים לטלטול נעקרו ודילגו עם העקורים, ורק הלא־ניידי ננטשו ובחלקם אף יצאו לרשות הגויים. הוא לא אמר דברים אלה בחדווה יתרה. מהחשובות שברשומות אלו היו ספרי דברי הימים של פאם, שסיפורים רבים ועגומים בהם על גזרות, שמד, מעשי טבח וצרות רבות אחרות שבאו על הקהילה ושלוקטו בידי משפחת הרבנים אבן דנאן לדורותיה מימי גירוש ספרד ועד למאה ה־19. הפירוט שבו נכתבו כרוניקות אלו ורשומות אחרות, הופך את תולדות קהילת פאס וקהילות אחרות במרוקו למסכת עגומה של סיפורי הישרדות תוך התחנפות למדכאים וכניעה להם, של שלמונים ששולמו להם כדי שירפו מגזרותיהם, ומכות שונות ומשונות שבאו על היהודים, בהן גזרות שמד שרק קדושים כסוליקה יכלו לעמוד נגדן, ומכאן הילת גבורתם שנשתיירה אחריהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר