כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו- ר, שמואל דא אבילה – בעל ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״

 ר^, שמואל דא אבילה – בעל ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״

ר׳ שמואל היה בנו של הגאון הצדיק ר׳ משה דא אבילה זצ״ל, ונכדו של הגאון הצדיק ר׳ יצחק דא אבילה זצ״ל, מרבני ארבאט וסאלי. ר׳ משה אביו, חכם גדול היה, והרביץ תורה ברבים. מן השמים חונן בפה מפיק מרגליות, בו היה דורש לעם דרשות מלהיבות, ומחזירם בתשובה.

ר׳ משה זכה, והתאחדו על שולחנו תורה וגדולה, בכספו הרב הרבה לעשות צדקה וחסד, ונודע כחונן דלים. לפיכך, מתחילה עסק רק בהרבצת תורה ובמעשים טובים, ולא נזקק לרבנות או דיינות. אולם, לא לעולם חוסן, ובזמן מסויים, עושרו הרב עמד לו לרועץ. הדבר היה, כאשר פקידי הממשל התנכלו לו בעלילות מס שונות ומשונות, עד שנאלץ להימלט ממקנס עירו לארבאט. בהגיעו לשם נאלץ ככל הנראה, ליטול על עצמו עול רבנות ודיינות, כפי הנראה מתוך הקדמת בנו לספר אוזן שמואל ומתוך כמה תשובות המופיעות בספר שו״ת משפטים ישרים.

בשנת תמ"ח נולד לר׳ משה בנו ר׳ שמואל. כבר במעלליו התנכר נער, ואותות גדולה וקדושה נצצו בו. ר׳ שמואל עלה והתעלה במעלות התורה והיראה, וכל רואיו הללוהו בראותם כי לגדולות נוצר. כבר בהיותו בן עשרים ואחת שנים, עמד ודרש במקהלות עם בעיר מקנס, ועורר את העם לחזור בתשובה.

הערת המחבר: כאן המקום לעורר את המבוכה אודות שנת לידתו של ר׳ שמואל. בספרו ״אוזן שמואל" כתב ר׳ שמואל כמעט בכל דרשה באיזו שנה נאמרה (בגימטריא, לדוגמא שנת ״ותבונה״ היינו: תס״ט, תחסה״ היינו: תע״ג), וציין גם בחלק מהן בן כמה היה באותה שנה. אולם מעיון בתאריכים עולה סתירה מעניינת מאד, כי לפי איך שכתב בדרוש א', דרוש ג׳ לשבת הגדול, דרוש ה׳ לשבת הגדול. עולה ששנת לידתו היתה: תמ״ח. אולם לפי איך שכתב בדרוש ב׳, דרוש ד׳, דרוש ד׳ לשבת הגדול. עולה ששנת לידתו היתה: תנ׳׳ג. והדעת נוטה יותר ששנת לידתו היתה תמ״ח, כי בכל המקומות שלפי החשבון נמצא שנולד בשנת תנ׳׳ג, אפשר להוריד מהסימן שנתן את האות ה', כך שנמצא שנולד בשנת תמ״ח, אבל במקומות שלפי החשבון נמצא שנולד בשנת תמ״ח, אין אפשרות להוסיף על הרמז. נקודה נוספת: ר׳ שמואל הדפיס את ספרו זה בשנת תע״ה, כפי המצויין בשער הספר. אך מהמרמזים שנתן לשנים שאמר את דרוש ה', דרוש ב׳ לשבת הגדול, דרוש ה׳ למעלת התפלה. דרוש ג׳ להספד, דרוש ו׳ להספד, נמצא שאמר אותם בשנת תע״ח, ואין הסבר לסתירה בדברים אלא א"כ נוריד בכל אותם מקומות את האות ה׳, כך שיצא שנאמרו בשנת תע״ג.

משגדל ונהיה בן טו״ב שנים, דברו בו נכבדות, לשאת לאשה את בתו של ר׳ משה, נכדתו של ר׳ חיים בן עטר – גדול הדור.

שנתיים מחצה התאכסן ר׳ חיים בבית ר׳ משה דא אבילה, ובאותו זמן דבק בו ר׳ שמואל, יצק מימי התורה על ידו, נעשה לתלמידו המובהק, שימש אותו ביום ובלילה, וידו לא משה מתוך ידו. בכל מקומות גלותו גלה עמו, וקבל ממנו תורה וקדושה במנה גדושה.

עובדה זו גרמה גם לכך שיחסי ידידות חמים וקרובים מאד, נרקמו בינו לבין גיסו ר׳ חיים בן עטר (ה״אור החיים״), אשר כמוהו התאבק בעפר רגלי זקנו, ר׳ חיים זצ״ל. ר׳ שמואל ור׳ חיים כבדו מאד איש את רעהו, ומאז זמן לימודם יחד בצל זקנם, שררה ביניהם אהבה ואחוה מיוחדת, שנמשכה כל ימי חייהם.

לאחר ששב ר׳ חיים לביתו, פתח ר׳ שמואל ישיבה בעירו, והחל להרביץ תורה לתלמידים. כמו כן, היטה שכמו להיות עזר לאביו בהנהגות הציבור, וכפי שמספר בהקדמתו לספר אוזן שמואל, אביו הורה לו להשיב במקומו לכל הציבור הפונים אליו בשאלות הלכה.

ר׳ שמואל קיבל תורה גם מהגאון החסיד ר׳ יוסף בהתית זצ״ל, מרבני מקנאס, ובספרו אוזן שמואל (דרוש א׳ להספד) מביא את ההספד שנשא עליו ביו״ט שני של פסח בתוך השבעה, בשנת תע״א.

ר׳ שמואל נחשב לאחד מגדולי הרבנים במרוקו בתקופתו, והתפרסם מאד בדרשותיו הנפלאות. בדבריו היה בעיקר מעורר את העם להתחזק בלימוד התורה, עד שהכתירוהו בתואר: ״מכתיר תורה ברבים״.

סבלו הרב של ר^, שמואל

במשך ימי חייו סבל ר׳ שמואל סבל רב, פועלי און הציקו לו בכל מיני תואנות, שללו את רכושו, וכמעט גם את נפשו. הרפתקאות שונות ומשונות עברו עליו, ומחמתם נאלץ לנדוד ממקום למקום. במשך ימי חייו גר תקופה מסוימת בארבאט, במקנס, ולאחר מכן חזר לסאלי.

מענינת ביותר עלילת גבית המס, שנרקמה נגדו על ידי ראשי הקהל במקנס.

כאמור, ר׳ שמואל היה מבני קהילת מקנס, שם נולד וגדל. בזמן מסוים עבר לגור בעיר סאלי, אולם המשיך בעסקי מסחרו בעיר מקנס. ראשי הקהל של מקנס ראו בו בן עירם, לכן המשיכו לגבות ממנו מס כאילו עודנו גר שם. אולם לא הסתפקו בכך, בראותם את הצלחתו, העריכו את עושרו בהפלגת יתר. כל אניה שהגיעה טעונה בסחורותיו, היו מהלכים רכיל, כי בעצם כל האניה כולה שלו, ולכן חייבוהו בתשלומים פי כמה יותר מהראוי לו, ועוד כהנה וכהנה. מתחילה נשבע להם ר׳ שמואל כי הכנסותיו אינם עולות על כך וכך, ולכן אין להם לחייבו יותר. ראשי הקהל לא האזינו לשבועתו, והמשיכו במנהגם. ר׳ שמואל נעלב מאד, וטען, כי בהיותו ת״ח, הרי הוא פטור מעיקר הדין מתשלומי מסים.

הגאון ר׳ משה בירדוגו זצ״ל, רבה של מקנס, הידוע בכינויו ״המשבי״ר״, יצא להגן על כבודו, והוכיח את פרנסי העיר, אך ללא הועיל.

משהמשיכו לרודפו, פנה ר׳ שמואל לשני גדולי הדור הגאונים: ר׳ יהודה בן עטר זצ"ל ור׳ יעקב אבן צור זצ״ל, שיושיעוהו. גאונים אלו חרדו לכבודו, ובאו לקראתו בבל לב.

בפסק דין שפרסמו בשנת תצ״א (זמן קצר לאחר פטירת הרב המשבי״ר הנ״ל) הצדיקו את כל טענותיו, וגזרו על פרנסי העיר להשיב לר׳ שמואל את כל מה שגבו ממנו שלא כדין. מתוכן פסק הדין ניכרת ההערכה הגדולה שרחשו אותם גדולים ־־ שמואל, בפרט מהתוכחת החריפה שהוכיחו את פרנסי העיר, על הרעה שעשו, ב־ עברו על חילול ה׳, בחללם כבוד ת״ח.²² ניתן להניח, כי עלילה זו, היא שהביאה לר׳ שמואל לחבר את ספרו כתר תורה, בו האריך לדון בפטור תלמידי חכמים בתשלומי מס.

ר' שמואל חיבר כמה ספרים, המפורסמים ביניהם: א. ספר דרשותיו אוזן שמואל, נדפס באמשטרדם בשנת תע״ה, בהסכמת גדולי הדור: ר׳ יהודה בן עטר, ר׳ יעקב אבן צור, ור׳ אברהם בן דנאן. על פי הוראת רבותיו ר׳ חיים עטר ור׳ יוסף בהתית הדפיס ספר זה. ר׳ חיים ציוה אותו על כך בהקיץ, ור׳ יוסף נגלה לו בחלום, והורה על כך. בספר זה קיבץ ר׳ שמואל את דרשותיו שדרש בצעירותו ממש, בהיותו בן י״ז – כ״ז. ב. ספר כתר תורה, בו דן לפטור ת״ח ממסים ע״פ דין, נדפס באמשטרדם בשנת תפ״ה. כמו כן חיבר גם הגהות אוזן שמואל למסכת נזיר, נדפסו בסוף ספרו כתר תורה, וספר דרשות מעיל שמואל. הסכמה ממנו נדפסה בראש ספר חפץ השם, שחיבר גיסו ר׳ חיים בן עטר.

(לר׳ משה דא אבילה – אבי ר׳ שמואל, היו עוד ב׳ בנים: הגאון הצדיק ר׳ יצחק, מחכמי סאלי, והגאון ר׳ יעקב, מחכמי מקנאס. ר׳ יעקב נפטר בצעירותו בליל תשעה באב שנת תפ״ה. ר׳ יצחק הניח אחריו ג׳ בנים: הגאון הצדיק ר׳ יהודה מחכמי סאלי(היה נשוי לאחותו של הגאון הצדיק ר׳ רפאל אבן צור מפאס), הגאון הצדיק ר׳ יוסף, מחכמי סאלי, והנבון ר׳ משה.)