בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף-בוכנוולד בסהרה
סיפוריהם של שלושה מחנות עבודה של משטר וישי שמצאתי בארכיונים והעדויות הרלוונטיות היו מרשימים, אבל רציתי לראות את הדברים במו עיני. רציתי למצוא ראיות ממשיות חסינות־מהפרכה של הרקע הערבי לרדיפת היהודים האירופים. וכך, בשבוע הראשון של נובמבר 2003, נכנסנו אשתי, שני ילדינו ואני לתוך הלנדרובר שלנו ויצאנו מביתנו על חוף האוקיינוס האטלנטי ברבאט, בירת מרוקו, לחפש את השרידים הפיזיים של ברגנט ומחנות עבודה ועונשין אחרים בשולי הסהרה.
התחנה הראשונה שלנו היתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז'דה, בירת המחוז המזרחית ביותר של מרוקו והתחנה האחרונה בדרך לאלג׳יריה. אוז׳דה היתה לפנים תחנת מסחר משגשגת על גבול מרוקו, שהתפארה בחנויות מהודרות ובבתי קפה מודרניים לאורך השדרות הצרפתיות הקולוניאליות שלה. עכשיו הגבול עם אלג׳יריה היה סגור, קורבן למתח ולחוסר האמון בין שתי המדינות, ובדומה להרבה עיירות וכפרים מרוקניים לאורך הגבול המזרחי, גם אוז׳דה ידעה ימים קשים. ספסרי השוק השחור שמכרו בנזין אלג׳ירי זול סיפקו רק טפטוף מהסחר חוצה הגבולות שהיה נהוג באזור בעבר.
בבוקר המחרת יצאנו לסייר בכביש היוצא מאוז׳דה דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר לבּוּ עַרפָה. הכביש הזה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית המזרחית – CMO – שהיתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת הטרנס־סהרית. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אבל שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, עבדו במכרות סמוכים וסיפקו שירותים לעבודות הסלילה של השלב הבא של הרכבת הטרנס־סהרית, דרומה משם, בדרך לעיר האלג׳ירית קולון־בשאר (שנקראת היום בשאר).
מהמחקר שערכתי ידעתי כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים־לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. לא היתה מפה להנחותני אליהם, רק מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ״יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו״. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים פולנים ניצולים, שאנשי המודיעין הבריטי ראיינו בינואר 1943, חודשיים לאחר מבצע לפיד.
התחנה הראשונה שלנו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, היתה בֶרגֶנט, שהיתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה ב־1956, הוסב שם העיירה לעין בֶּנִימָתַר, לציון המעיינות החמים שלה. אבל מקומיים רבים ממשיכים לקרוא לה בשמו של הקולונל הצרפתי שלפי האגדה, ״גילה״ את המעיינות. כלומר, הוא היה האירופי הראשון שחצה את המדבר ונתקל בהם.
בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו. נציג הצלב האדום הבינלאומי שביקר במחנה ביולי 1942, ספר 155, 90 אחוז מהם היו מתנדבים לצבא הצרפתי או מתנדבים ללגיון הזרים, כמו מורים טונדובסקי.
בתחנת דלק בקצה העיירה הרדומה, המונה כמה אלפי תושבים, שוחחנו עם מתדלק, ובמהרה הצטרף אלינו גבר פטפטן גבוה ורזה, בסוף העשור השלישי לחייו. לאחר שהסברתי שאני מחפש את האתר של מחנה הפועלים שעבדו במסילה במלחמת העולם השנייה, הוא סיפר לי ששמו עומר, שהוא עובד במועצה המקומית, ושהוא מכיר היטב את האתר. הוא הוסיף שאביו עבד כל חייו ברכבת. עומר הציע להצטרף ולעזור לנו. נעניתי להצעתו ויצאנו לדרך.
תחנתנו הראשונה היתה תחנת הרכבת הנטושה של ברגנט, שנראתה כמו תחנת רכבת כפרית בפרובנס שהוטלה לתוך הכפר המדברי הזה. כבר שנים שהיא אינה פעילה. הדלתות היו נעולות והחלונות מוגפים בקרשים. רכבות המשא שיצאו מהמכרות הקרובים לבו ערפה עברו דרך העיירה רק פעם בשבוע ולא היתה עוד תנועת נוסעים ראויה לשמה.
במשך השעה הבאה חיפשנו את אתר מחנה העבודה. בעדותם של היהודים מפולין נאמר כי המחנה שכן במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה אך לא צוין באיזה כיוון. הקפנו את ברגנט בקשת של 270°, ובדרך חצינו שטח ברוחב חמישה עד עשרה קילומטרים; הנחנו שהמחנה לא היה בצפון, משום שזה עתה הגענו משם. לבסוף לא הצלחנו למצוא ראיות משכנעות לאתר. התאכזבנו אך לא הופתענו. המדבר הוא סביבה קשוחה, מקום טוב לקבורה של סוד. אפשר בהחלט שלא היה משהו קבוע שיוכל לשרוד שנים כה רבות. לפי עדותם של הניצולים היהודים מפולין:
המחנה היה מורכב מבורות שנחפרו בקרקע או בצלע הגבעה.
כל איש היה צריך לסדר לעצמו מחסה. כל מה שהם מצאו בבואם היו בורות שאדם אחד היה יכול לזחול לתוכם על הבטן. הם נאלצו לחפור מערות גדולות יותר בזמנם הפנוי.
אבל ברגנט גילתה בכל זאת כמה מסודותיה. במרחק קילומטר אחד מדרום מזרח לתחנת הרכבת, קרוב לבסיס הגבעות המשקיפות על העיירה, מצאנו שטח מוקף חומה שגודלו כארבעים על שישים מטר. עומר הסביר כי זה בית הקברות היהודי המקומי. בדומה לעשרות עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, גם בברגנט ישבה לפנים קהילה יהודית תוססת, אבל קיומה פסק לפני שלושים או ארבעים שנה. מכיוון ששיערנו שהיהודים הספרדים של ברגנט דאגו לקבור את האשכנזים שבאו ממרחקים ומתו במחנה העבודה המקומי, החלטנו לחפש סימנים לכך בתוך חומות בית העלמין. אחר כך, כשבדקתי רישום מקוון של בתי הקברות היהודיים בעולם ולא מצאתי אזכור של בית העלמין בברגנט או בעין בנימתר, הבנתי כי היינו כנראה היהודים הראשונים שביקרו במקום הזה לאחר שנים רבות."
התיישבתי מאחורי ההגה ועומר תפס את מקומו לידי וניווט אותנו קדימה, קצת לכאן, קצת לשם. תמרנו עם רכב הארבע על ארבע מסביב לסלעים ודרך תעלות השקיה, עד שלא יכולנו עוד להמשיך. עזבנו אותו אפוא וחצינו ברגל גשר אבן קטן בדרך לכניסה הצרה אל בית הקברות. בפנים מצאנו מזבלה. הקברים חוללו בזה אחר זה, המצבות הוסרו, הושחתו, או רוסקו לערמת אבנים. צמר ומעיים של כבשים, שנותרו משחיטה, התגלגלו על חלקות הקברים. בפינה אחת, במקום שהקרקע נחפרה, הזדקר משהו מתוך העפר. היתה זו כנראה עצם־לסת של אדם.
בסך הכול מצאנו רק חמש מצבות שנותרו על תילן. המוקדמת מביניהן הוצבה ב־1939 והאחרונה ב־1961. רק אחת, של ילד בן שבע ושמו ז׳ורז' קטן שמת ב־15 בפברואר 1942, היתה מתקופת הפעילות של מחנה העבודה בברגנט. לא היה אפשר לברר אם בקברים המושחתים נטמנו עצמותיהם של אסירים יהודים מהמחנה. אולי כך היה, אך נבצר מאתנו לברר זאת. אבל כשעמדנו אחר כך בצילה של כנסייה צרפתית ישנה, שהצלב שלה עדיין עמד ללא פגע בראש הצריח עשרות שנים לאחר שהקתולי האחרון עזב את העיירה, היה ברור שאנשי עין בנימתר לא התייחסו באותה מידה של חסד לזיכרון היהודים של ברגנט.
הצרפתים לא היו טובים מהם. חמישה שבועות אחרי ביקורנו בברגנט ביקרתי את מוריס טונדובסקי, שהיה אז בן תשעים ושתיים ערני ומלא־חיים, בכפר גמלאים נעים באילפורד, פרבר של לונדון. הראיתי למורים תמונות של האתר והוא הראה לנו בגאווה תצלומים של עצמו במדי לגיונר מצוחצחים. אחר כך נתן לי מכתב שקיבל רק שמונה חודשים לפני כן ממשרד ההגנה הצרפתי. תמורת תשלום קטן, נאמר שם, תישלח אליו מדליית זיכרון שממתינה לו בפריז לציון שירותו בלגיון הזרים במלחמת העולם השנייה יותר משישים שנה קודם לכן. לא היתה במכתב הזה התייחסות לזמן ששהה בברגנט.