האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוק-צשה עמאר

ד. עילות הפוטרות מהקנס

ממזרח וממערב כרך ח'

על־אף האמור באשר לתוקף חיוב קנס השידוכין, במקרים חריגים פטרו בתי־הדין את הצד המפר מהקנס, לדוגמה, אם השתנתה המציאות, ואפשר לשער שלא על בסיס מציאות שכזאת התחייב הצד המפר, ולא היה מתחייב לו ידע זאת מראש, כגון אם המיר את דתו אחד מבני המשפחה של הצד האחר. סביר להניח שלו ידע הצד המפר על כך מראש, לא היה משתדך אתו משום פגם משפחה. כן פסק הרא״ש במקרה שאחות המשודכת המירה את דתה. וכן דן היעב״ץ במעשה שהובא לפניו מהעיר תאזא ״שהמיר אחיה של המשודכת״, ובאירוע שהיה בתיטואן שהחתן עצמו המיר את דתו. עוד דוגמה למציאות שהשתנתה: אם אחד מבני הזוג עשה מעשה מכוער המוציא שם רע על המשפחה, כגון אם זנתה הכלה לאחר השידוכין. ר׳ שאול אבן דנאן דן בביטול שידוכין עם גרושה, מאחר שנודע לחתן שזנתה תחת בעלה. והיא טוענת שידע על כך לפני השידוכין. ר׳ שאול פסק, שאם היא תוכיח שאכן ידע על כך קודם, יתחייב לשלם. ואם לא תוכל להוכיח זאת, על החתן להישבע שאכן לא ידע, וייפטר, וזאת לאחר שהיא תקבל חרם שאכן היא דוברת אמת.

ר׳ דוד הלוי לומד מהמקרה של הרא״ש הנ״ל, שדווקא אם הפגם הוא בקרוב מדרגה ראשונה, כמו אח או אחות של החתן או של הכלה, אבל אם הפגם הוא בקרוב מדרגה שנייה, כגון דוד או דודה של אחד הצדדים, אינו מהווה עילה להפרת שידוכין. על כך הרבה לחלוק עליו היעב״ץ בפסק שכתב על מקרה שהובא לפניו, שאחות אם המשודכת הרה לזנונים ועומדת ללדת ממזר. הוא טען שהרא״ש דן בקרבה ראשונה משום שזה היה המעשה שהובא לפניו, אבל אף הוא אינו שולל שגם בקרבה שנייה קיים פגם משפחה. היעב״ץ קובע שפגם משפחה אינו תלוי בדרגת הקרבה, אלא בתפיסתה בעיני הסביבה: אם הם ידועים כקרובים ומתייחסים אליהם כאל קרובים, אזי אפילו בקרבה שנייה ויותר יש פגם, ואם אין הם מוכרים כקרובים, הרי אפילו בדרגה ראשונה אינו נחשב לפגם:

ולפיכך אם המקולקל קורבתו נודעת לבני אדם עד גדר שתגיע מחמתו חרפה ובזיון למשודך אם ישאנה, הוי פגם משפחה ופטור דאדעתא דהכי לא אישתבע, ואפילו אם היא קורבה דמשפחת האם או דכשרי עדות. אבל אם המקולקל קורבתו נסתרת ואין לה מכיר באופן שלא מגיע מחמתו חרפה ובזיון למשודך אם ישאנה, אין זה פגם שהרי אינו נרגש אפילו אם היא קורבה דמשפחת אב ופסולי עדות וכאותה שאמרו הלך אחר לשון בני אדם.

בכל המקרים הנזכרים והדומים להם, אם חזר בו אחד הצדדים מהשידוך בטענה שעל דעת פגם משפחה שכזה לא התחייב, פטור הוא מהקנס.

מקרה שנדון לפני חכמי פאס בראשית המאה הי״ח: נעשה שידוך, ואחי החתן המיר את דתו, ואחר־כך נודע שדודו של החתן נתפס כמלשין ומוסר. צד הכלה ביטלו את השידוך, וצד החתן תבעו מהם את הקנס הנהוג. נימוקם היה: משפחת הכלה ידעה טרם השידוכין שמשפחתנו אינה טלית שכולה תכלת וידעה גם על ההמרה, ובכל זאת השתדכו אתנו. בית־הדין פסק:

שאבי המשודכת פטור מן הקנס, ואף על פני שכבר זה ימים קודם השידוכין המיר אחיו ואדעתא דהכי שידך בתו, לא מפני כך יוכל לסבול גם הפגם המכוער הזה, שבימים אלה המרות דת שכיחא ואין נמנעים מלהתחתן זה עם זה, אבל הפגם הגדול הזה כל השומע תצלנה אזניו, פטור אפילו מקנס הנהוג…

גם פגם של עברות כלכליות מצדיק הפרת שידוכין. ר׳ דוד צבאח דן בפקיד בנק שמעל והושם בבית־סוהר, ומשום כך הכלה רוצה לפרק את השידוכין. הוא פסק שזו עילה מוצדקת הפוטרת אותה מהתחייבותה הקודמת, ובכלל זה חיובי הקנס, אף שזו היתה עברה חד־פעמית.

כמו־כן נדונו מקרים של הפרת שידוכין בנימוק, שהתגלה בכלה מום שלא היה ידוע קודם. כגון חתן שטען לאחר השידוכין שגילה מום בעינה של הכלה, והיא טוענת: זה מום גלוי, ולכן החתן ידע קודם וקיבל. בית־הדין קיבל את טענתה וחייב אותו בקנס. מקרה אחר: נתעוורה הכלה באחת מעיניה לאחר השידוכין, ופטרו את החתן מהקנס משום שהתחייבותו היתה לכלה בלא מום, ולא שייך לומר בנוגע לשידוכין ״נסתחפה שדהו״. שידוכין בקנס שנערכו בעיר אלקצר שבמרוקו הספרדית: החתן נאלץ לברוח למקום אחר מפחד השלטונות. בהגיע מועד החופה הודיע באמצעות שליח לכלה, שתבוא למקום שבו הוא נמצא. הכלה סירבה ודרשה שיתחתנו בעירם, ורק אחרי החתונה תעבור לעיר שבה הוא נמצא. הדיין הכיר באונסו ופסק, שאם תסרב הכלה ללכת אחריו, יהיה החתן משוחרר מהקנס.

סימני המודרנה בטענות הצדדים

הרבה מסימני החילון והמודרנה של התקופה באו לידי ביטוי בטענות הצדדים להתרת קשר השידוכין. חתן חזר בו מהשידוכין בנימוק שהכלה מחללת שבת, ובית־הדין פטר אותו מהקנס. חתן תבע מהכלה להציג לו תעודה רפואית שהיא בתולה, כי הוא חושד בה שנבעלה לאחר. תגובת הכלה היתה, שאמנם אין היא בתולה, אבל החתן עצמו הוא שהשיל את בתוליה. והשאלה הנידונה: על מי החובה להוכיח את טענותיו, ובמקרה זה מדובר בשבועה. האם להטיל שבועה על הכלה ותגבה את הקנס, או על החתן ובכך ייפטר מהקנס. חתן חזר בו מהשידוך בנימוק שהכלה כתבה מכתב אהבה למעבידה הנוצרי, ציירה בו לב ובתוכו רשמה את שמו של המעביד. הכלה אישרה את כתיבת המכתב, אך טענה שכתבה על־פי בקשת החתן, והלה מכחיש. ר׳ שלום משאש דן בנושא ופסק, שזה נחשב קלקלה דרכה, ולכן החתן פטור מהקנס, מההוצאות למסיבה ומפחת הנדוניה. משודך אחר שחזר בו מהשידוכין טען, כי הכלה היכתה אותו לעיני כול. הכלה טענה שחשדה בו שנותן עיניו בבחורות שהוא האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מסיע במוניתו. והוא מכחיש וטוען שמסיען במסגרת עבודתו. בית־הדין בקזבלנקה פסק, שהכאה חד־פעמית אינה עילה לפירוק שידוכין שארכו כשנה ואשר בעטיין היו לכלה הוצאות רבות. מה גם שהיא נימקה את התנהגותה, ואין אדם נתפס על צערו. לכן על החתן להמשיך את קשר השידוכין ולהתרות בכלה, שאם תרים יד עליו שנית, יפרק את השידוכין והיא תישא בכל התוצאות. החתן ערער על הפסק לבית־הדין הגדול לערעורים ברבט. בית־הדין קיבל את ערעורו, ונימוקו: לו היתה ההכאה בצנעה, בינו לבינה, היה מקום להתחשב בכלה, אולם מאחר שהיכתה אותו ברחוב וביישה אותו לעיני כול, זו עילה מספקת להפרת השידוכין ולשחרור החתן מהתחייבותו. אף־על־פי שלמעשה, סמכותו של בית־הדין הגדול היא הקובעת, להלכה, הוסיף ר׳ שלום משאש והחזיק בסברתו, שאין שום הצדקה לגרום לכלה הפסד כה רב, בלא התראה, על מקרה שאירע פעם אחת בלבד במשך שנה שלמה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר