האשכנזים בחצי האי הבלקאני במאות הט״ו והט״ז (באספקלריה של ספרי השו״ת של התקופה) מאת שלמה שפיצר- סוף המאמר
מלבד החילוקים הללו היו גם הבדלים במנהגי כתובה בין ספרדים לאשכנזים בכל הקשור לתוספות כתובה או לתקנות שו״ם בדבר חלוקת הנדונייה לאחר מות אחד מבני הזוג. כך נשאלו חכמי הספרדים עוד בראשית המאה הי״ז מבודון הרחוקה, בדבר מעשה שאירע לאחד מתושבי העיר נשא לו אלמנה והיא הכניסה לו נדונייה הגונה של אלף גרושוש: ״…והם אשכנזים ומנהגם דשם הוא משונה ממנהגי האשכנזים של שאר המקומות, כי בשאר המקומות האשכנזים כותבים בתנאי כתובה את תקנת שו״ם, אך שם בעיר בודון כל אחד ואחד מהם עדר עדר לבדו״. השאלה היתה סבוכה עוד יותר מפני שהאלמנה גם כתבה לבעלה שטר מתנה על רכושה. על כן נשאלו החכמים עם מי הצדק, כאשר הדברים הגיעו לידי פירוד בין בני הזוג».
קשרי משפחה הסתעפו ביותר עקב ההגירות ברחבי האימפריה. כפי שנלמד מן העובדה שהגיס חייב לחלוץ ליבמתו גם אם היא יושבת במרחקים. פרטים מעניינים ניתנים בשאלה שנשלחה מבודון (בתשובה שלפנינו מכנים אותה בשמה הגרמני אובן), בשנת שכ״ט/1579, אל הרשד״ם. הגיס שהגיע משאלוניקי הרחוקה דרש לפצותו לכל הפחות בתשלום הוצאות הדרך שלו. הפנייה באה מאת הרב האשכנזי באובן באותה תקופה שחתם את שמו חיים בן מוה״ר יצחק המכונה הצמן(!) שהיה אב״ד במעהרן. נראה שלפני מותו חשש הבעל מקנוניה שאחיו יעשה נגד אשתו ועל כן המציא לה טופס מתנה שהיה מנוסח בצורה כזאת שלא תפסיד דבר מהירושה. בית־הדין באובן אישר בהסכמה טופס מתנה זו וכך נמנעו מלשלם לאח גם את הוצאות הנסיעה שלו. נגד זה פסק רשד״ם והוכיח שבית־הדין לא הכריע ביושר, משום שהגיס בא לעיר שלה ולא היא לעירו (רשד״ם, אה״ע קיד).
בסיום הסקירה ברצוני להביא עוד כמה מקורות מעטים שבהם נזכרים אשכנזים רק דרך אגב ללא כל קשר עם השאלה שנשאלה, בניגוד לרוב המקורות שציטטנו לעיל. ר׳ תם ן׳ יחיא מזכיר באחת מתשובותיו (אהלי תם, עב) שעמד בקשרים הדוקים עם סופר אשכנזי מהיר בכתיבתו בעיר פליבנה. על־ידי החכם משה ורנק מפליבנה, החותם את שמו משה ורנק בכמהר״ר זכריהו איש ורנק המכונה מהר״ל מטנבל(?) ורנק אשכנזי, שאל את ר׳ יוסף קארו אודות צוואת שכיב מרע שנעשית בעיר זו, ושבה חילק הנפטר את נכסיו בין השאר לקרוביו שבצפת ובשאלוניקי.
כפי הנראה לא השתוו הקרובים בחלוקת הירושה ועל כן פנו אל הרבנים שיכריעו ביניהם (אבקת רוכל, ע־עא). אמנם, לא היו האנשים אשכנזים כפי הנראה משמותיהם שנזכרו בצוואה, אך היות שהפנייה היתה דווקא אל ר׳ משה ורנק ציינו גם מקרה זה. פרט היסטורי, שקשה להכריע בו בדיוק למה מכוונים הדברים, נמצא בדברי רשד״ם שיחידי ק״ק מדון שאלוהו על אחד מהם שקנה בית ברחוב היהודים והחזקה לא היתה מבוררת כל צרכה. ייתכן שהמדובר על בודון עצמה. אם כן, יש בידינו ראייה בדבר רחוב היהודים בה במאה הט״ז. אבל ייתכן מאד שהשאלה משאלוניקי או מעיר אחרת שנמצאה בה קהילת בודון (רשד״ם, חו״מ רעב).
לבסוף נביא את תוכן הסיפור המעניין על אחד מן היהודים המומרים שעלו לגדולה בהונגריה בראשית המאה הט״ז לפני הכיבוש העות׳מאני. על אף היותו מומר, המשיך לעשות טובות לעמו. וכפי הנראה מתוך השאלה, לא המירו בניו את דתם: ״וששאלתם על אודות יהודי א׳ שהיה בעיר בודון ושמו שניאור בכ״ר אפרים ונתפש על גויה אחת והכריחוהו הגוים להמיר דתו ונעשה אותו שניאו׳ אדם גדול בין הגוים ונהיה קרוב למלכות, ובהיותו בין הגויים עשה טובות לישראל בין בגופו בין בממונו עד אין חקר והציל כמה נפשות וקהילות מישראל כאשר אבאר מקצתן עד שקמו עליו הגויים ורצו לשרוף אותו ונתפש ודנו אותו לשריפה באמרם שעדיין הוא יהודי ובממון רב ניצול מידם ובחמלת ה׳ עליו: ואף לאחר שיצא מבית האסורים לא הניח יד מלעשות ליהודים כל הטובות שעשה כבר בגופו ובממונו ויותר ממה שעשה עד יום מותו. והנה אזכיר ממה שעשה ידוע זה לכל הקהל דבודון יצ״ו שקם מלשין א׳ ורצה ליתן הלשנה איך שהיהודים המיתו ילד אחד מהגויים וגנז הדרם בתוך היהודים ונודע הדבר לאותו שניאור הנז' ועשה השתדלות עם המלך ועם השדים עד שמסרו המלשין בידו והוא מסר אותו בידי היהודים וחנקו אותו. והממון שהוציא על זה הכל מכיסו הוציא. ואחר שעשה המעשה הזה הכריזו כל החכמים וכל הקהילות בכל בתי כנסיות שכל מי שיקר׳ אותו משומד שיקנסו אותו הראשים בגופו ובממונו: ואח״כ עשה תשועה גדולה לישראל, שהיתה קהילה במלכות פיהים פראג, שגם אותו מלכות היה תחת יד המלד מאנגר. ויש בה הרבה יהודים יותר ממה שהיו בבודון והיה יוצא עליהם הקצף לגרש אותם והשתדל הוא בגופו ובממונו עד שיבטל גם אותה הגזירה בעזרת השם יתעלה ובישועתו ועוד עשה שפע׳ אחת היתה יהודיה אחת שהיתה תפוסה ודנו אותה שריפה והציל אותה. וגם בחור אחד שנתפש על גניבה הציל אותו מן התליה. ובכל ערב שבת חלק צדקה לעניי ישראל עד יום מותו. ועוד קם רשע א׳ בארץ לועזות ולקח בן ובת בקטנותם והלך עמהם למדינה אושטרייך ונשתמד הוא וגם בנו ובתו מסר לע״ז.
ואח״ב נפגר אותו הרשע יש״ו ושלה אותו שניאור בעד בניו והביאם תחת כנפי השכינה ועל זה פיזר קרוב למאתים פרחים: וכאלה רבות עשה שקצרה היריעה לכתבה. ובשעת מיתתו התודה לפני כמה יהודים על עונו בבכי ותחנונים ומת בוידוי׳ והנה השאלה אם יש לקרות בניו לתורה על שמו מנהג האשכנזי׳ לקרות עמוד פלוני בר פלוני״. בתשובתו פוסק ר׳ אליהו הלוי, שיש להזכיר את שמו כאשר קוראים את בניו לתורה.
לסיכום, ברצוני להעיר שוב, כי לא היה בכוונתי להקיף את מכלול היחסים שהיו בין העדות השונות לאחר בואם של מגורשי ספרד לתחומי האימפריה העות׳מאנית, בפרט לא בכל מה ששייך למתיחות החברתית ־הסוציולוגית. ניסיתי במאמר זה להצטמצם בנושאים מסויימים שבהם היו הניגודים חריפים במיוחד גם בתחום ההלכתי, ועל כן מצוי במקורות הרבניים של התקופה חומר רב ומגוון עליהם. בכל אופן, גם מתוך אותם המקורות שהבאתי, נראה ללא צל של ספק קודם כל את ההתלבטויות הבין־עדתיות בבלקאנים במשך כל המאה הט״ז, ואת הנסיונות לגשר בין הניגודים במנהגי הקהילות השונות. לבסוף, מצאנו את התהליך שבימינו כה רבות דנים בו, מיזוג העדות השונות. אמנם, גם אז כבר אי אפשר היה להגשימו במשך דור אחד, אלא נמשך תהליך זה למעלה ממאה שנה ויותר עד אשר התמזגו רוב העדות בבלקאנים, פרט לאיי יוון.
הערת המחבר: ר׳ אליה הלוי, זקן אהרון, צה. אותה שאלה נשאלו גם מהר״ם מפדוואה ור׳ משה איסרליש. אצל מהר״ם פדוואה, פז מזכירים גם את שמות הבנים— ד׳ אברהם ור׳ אפרים בק״ק אובן (האחרון נקרא כנראה על שם סבו) ושם המומר עטיל שביאור.
גם במקור הזה מובא: ״.. .שאביהם אף כי היה מדומע בין הגויים דורש טוב לכל עמו ומיטיב לקרובין ולרחוקין ולישרים בלבותם בגופו ובממונו…״. גם הוא פוסק לקרוא לבנים בשם אביהם לספר תורה. ועיין רמ״א, מא, שבניגוד לשני קודמיו דווקא מחמיר יותר. המקורות החיצוניים מספרים לנו פרטים רבים יותר אודות מומר זה וכן אודות הבנים שנשארו יהודים. החומר עליו מפוזר בכרכים השונים של המונומנטה ההונגרית, וניתן לאתרו במפתחות תחת שמו הנוצרי:SZERENCSES1MRE,
וכן ראה ש. כהן בספרו ההונגרי: .1881 ,Heber, kutforrasok es adatok, Budapest וגם ביכלר: 1901 ,a Zsidok tortenete Budapesten, Budapest, אצל האחרון חומר חשוב גם על קורות יהודי הונגריה בימי השלטון התורכי תוך שימוש במקורות רבים.
ראה גם מאמרו של נ׳ קצבורג, סיני לא (תשי״ג),