סובלנותו של הרב שלמה מלכה-מקורותיה וגבולותיה נחם אילן

סובלנותו של הרב שלמה מלכה-מקורותיה וגבולותיה

נחם אילן

הרב מלכה מביע עמדה שמרנית מובהקת כלפי החילוניות. אין בדבריו שצוטטו לעיל, וכן בשאר כתביו, שום ניסיון של ממש להבין מניין צמחה החילוניות ולראות בה גם צדדים חיוביים, כפי שמצא בה, למשל, הרב קוק. לבד משמרנות ומפשטנות יש כאן עמדה של שלילה מוחלטת, המשקפת חרדה עצומה ממה שהחילוניות מעוללת, ומסוגלת לעולל, לאנושות בכלל וליהדות בפרט. אם אפשר להחיל על העמדות הללו את הבחנותיו של שגיא (לעיל, עמי 17), לפנינו לכל היותר סובלנות חלשה ושלילית.

אולם דומה שדווקא האיום האסטרטגי הזה השפיע על עיצוב גישה סובלנית חזקה, ואולי אף חיובית, כלפי נוצרים ומוסלמים. בנסיבות הללו נקל להבין מדוע לא נמנע הרב מלכה מלפנות לעמיתיו בני דתות אחרות, שהרי מבחינתו הם היו שותפים לו במאבק גורלי באויב חסר מעצורים ומסוכן ביותר. ואכן, קשריו עם מנהיגים שאינם יהודים, בעיקר מנהיגים דתיים, לבשו כמה וכמה צורות.

מגעים עם מנהיגים בני דתות אחרות

 הרב מלכה נהג להורות תנ״ך, ובייחוד את דברי הנביאים, לכומר הפרוטסטנטי של אומדורמאן, האב בולוס (פאולוס) – מוסלמי שהתנצר בעקבות פעילות המיסיון. השיעורים התקיימו במשרדו של הרב, ששכן במפעל לאטריות שברשותו, לפחות אחת לשבוע. כמרים אחרים ותלמידים יהודים באו אף הם דרך קבע ללמוד אצל הרב, במשרדו או בביתו. בהזדמנות אחרת נשא ונתן הרב עם הכומר, מר רווינגטון(revington), אשר היה אחד ממוריו של בנו אליהו בבית הספר לבנים של המיסיון בקהיר. הם ליבנו בצוותא את המקורות היהודיים ואת המקבילות העבריות של הקוראן. פעילויות שכאלה אינן מובנות מאליהן, ובוודאי אינן חלק מן המורשת הלימודית שהרב מלכה נשא עמו ממרוקו ומארץ־ישראל. יש כאן עמדה עצמאית, המעידה על נכונות להשיח וללמוד עם כל אדם, תהיה אמונתו אשר תהיה, ואפילו עם ״כלי קודש״ נוצרים. אין פלא אפוא שבלווייתו השתתפו כל נכבדי ח׳רטום, מנהיגיה הפוליטיים והדתיים, ״והמוני עניים מכל האמונות, שעזר להם ותמך בהם בשקט״. בצד המגעים הללו, שהתאפיינו במגע אישי בלתי אמצעי עם עמיתיו הלא יהודים, קיים הרב מלכה מגעים ודו־שיח עם לא יהודים מעל דפי "אלשמס". דומני שאת מקצת המאמרים הנידונים יש להבין ולבאר כמעשה רטורי בלבד, אבל נראה שלפחות מיעוטם אכן נועדו להגיע לנמענים לא יהודים.

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נכתב בעיתון "העולם היהודי", שיצא לאור בבירות, כי גרגוריוס, הארכי הגמון של ירושלים, הצהיר הצהרות שהיה בהן משום ״ליבוי היצרים, חשמול האווירה והרעלת הלבבות״, בטענה שהיהודים מגרשים את הנוצרים מכנסיית הקבר ומארץ הקודש. הרב מלכה פנה אליו מעל דפי "אלשמס" בבקשה למתן את לשונו. בתחילת מאמרו קבע הרב מלכה כי למנהיג רוחני יש חובות יתרות, ובראשן מתן דוגמה אישית, השכנת שלום בקרב הבריות וסילוק האיבה מן הלבבות כדי שיחיו בביטחון ובאחווה למרות הבדלי ההשקפות. בעת הרצאת טיעוניו להפרכת דברי גרגוריוס, תמך הרב מלכה את דבריו במובאות מן הברית החדשה, אגב ציון מראי מקום מדויקים. אך על אף הפנייה הגלויה והישירה אל גרגוריוס, ספק בעיני אם הדברים נועדו אליו, או שמא עיקר מעיינם היה כלפי פנים, כפי שאטען בסמוך.

בהזדמנות אחרת דווח באלשמם כי המופתי מחמוד עזת תקף ברדיו בחמת זעם את היהודים וייחס להם טיפשות והתנהגות רעה, שכן הנציגים היהודים בהוליווד סירבו לקבל את פני אחת מידידותיו של היטלר. אף שהדברים זכו לתגובה הולמת וראויה ממראד דיין, לא נמנע הרב מלכה מלהידרש גם הוא לטענות הללו, שכן הוא הכיר אישית את מחמוד עזת, אגב שיפוץ דבריו במאמר שיוחד לשמירת הלשון. סמוך לסוף דבריו כתב הרב כך:

הערבים והיהודים כולם הם מגזע שמי; ישמעאל אבי הערבים ויצחק אבי היהודים הם אחים, ילדי אברהם, וכולם שנואים על־ידי האנטישמים… לפיכך, האין זה מחובתך, אדון, לכתוב בעטך מאמר שבו תגן על השמיות שהביאה לעולם את משה, ישו ומחמד, שהם הדמויות הנכבדות ביותר שנגלו בעולם הזה?

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה פרסם הרברט סמואל מאמר באלשמס, ובו מתח ביקורת על הדתות. בתגובה כתב הרב מלכה מאמר המסביר כי יש להבחין בין הדתות ובין אנשי הדת. לשיטתו, הדת היא המגדלור המנחה אל דרך הישר, ואילו בקרב אנשי הדת אפשר למצוא מתונים, הפועלים למען אהבה ושלום בין כל הבריות על־אף דרכיהם השונות, וקיצונים. עוד קובע הרב מלכה, כי המצווה ״ואהבת לרעך כמוך״ חלה על כל אדם, גם בן דת אחרת. המאמר נחתם בקריאה אל אנשי הדת מכל האסכולות (מד׳אהב – במקור) להרבות שלום, להפיג את הקנאה והשנאה ולטהר את האווירה מקנאות דתית.

שאלה גדולה, שאין בידי להשיב עליה לפי שעה, היא למי כוונו הדברים, ובעיקר הדברים שנידונו עתה זה. לכאורה התשובה ברורה: הם הופנו למנהיגים דתיים משלוש הדתות – יהודים, נוצרים ומוסלמים – אלא שהרוב המוחלט של קוראי אלשמס היו יהודים, אף כי ידוע גם על לא יהודים שהיו מנויים על העיתון. העובדה שהעיתון נכתב ערבית (באותיות ערביות) מאפשרת להניח שגם לא יהודים יכלו לקרוא את דברי הרב מלכה, אך באמת ספק גדול בעיני אם אכן עשו זאת. עיון ברוב הגיליונות של אלשמס מלמד כי העיתון שימש זירה להתנצחויות פנים־יהודיות, ובכללן עימותים בין רבניים לקראים ובין דתיים לחילוניים, אבל לא בין יהודים לבני דתות אחרות. אשר על כן, קרוב יותר להניח כי הדברים כוונו בעיקר כלפי פנים – אל יהודי מצרים וסודאן – ונועדו לעצב את עמדתם כלפי הסוגיות שעל הפרק. לאמור: הרב מלכה חתר לכך שלפחות קהל קוראיו ינהג באיפוק כלפי בני דתות אחרות, יקיים קשרים טובים עם סביבתו הגוית ויבחין בין הדת – כל דת – שמעמדה חיובי והיא חיונית בכל מקרה ובכל אופן, ובין נושאיה ודבךיה, שלעתים מזיקים לדת ולבשורתה תחת שיועילו לה ויגבירו את כוחה בציבור.

ואף־על־פי־כן אביא עוד דוגמה, פוליטית במהותה, לפנייה אל מנהיגים עולמיים: משהתברר בראשית קיץ 1940 כי מלחמת העולם השנייה אינה קרובה אל קצה, קיימו יהודי סודאן בל״ג בעומר תפילה מיוחדת לניצחון בעלות הברית. אחר־כך נאם הרב מלכה, ובנאומו פנה בין השאר למוסוליני ולסטלין והזהיר אותם לבל יאמינו להיטלר הרמאי.

היבט אחר של פנייה אל אומות העולם משתקף מן הפירוש לפסוק ״הָסֵבִּי עיניך מנגדי שהם הרהיבֻני״(שיר השירים ו, ה):

[פסוק] זה רומז לכך שהיהודים בזרותם נושאים שליחות של המדעים והדת, ומשמשים מופת לחיקוי בכוח העמידה ובאורך הרוח שלהם. זהו המובן של ״הסבי עיניך״ – הם, הנכבדים שבך, שהם מיטבי ונכבדי העם; ״הסבי אותם״ – הבא אותם שיסבבו בעולם [אפשר גם: שיקיפו את העולם] וישאו את שליחותם באופן הראוי ביותר, ויהיו הדוגמה הנעלה ביותר לפיאור שם ה׳.

הדברים הללו של הרב מלכה מפתיעים במידה מסוימת, בהזכירם עמדות המוכרות מהקשר תרבותי אחר, ולפיהן גלות ישראל בין העמים אינה עונש על חטאי ישראל, אלא מימוש שליחותו אוניברסלית של ישראל אל כל אומות עולם. ככל שבדקתי, רווחה השקפה זו בתקופה המודרנית בעיקר בקרב יהודי גרמניה במאה הי״ט, שרבים מהם הראו זיקה לרפורמה.

ומנגד, אפשר לטעון כי ביסוד עמדתו זו של הרב מלכה ניצבת התפיסה שליהדות יש מה לומר על הכול ואל הכול, ועל כן חובה לפנות אל כל אומות העולם, גם אם אין הפנייה גורמת לתוצאה המקווה. הד לתפיסה זו נשתמר בכמה וכמה מדרשים, ולפחות את מקצתם, יש להניח, הכיר הרב מלכה. כך, למשל, נאמר במדרש שיר השירים (פרשה ז, ט): ״אמרתי אעלה בתמר – בשעה שגלו ישראל אמרו להם אומות העולם: מעכשיו אין בו כח; אמר הקב״ה: אני אמרתי אעלה בתמר – אני מודיע את גבורתי ביד בניה של תמר, ושמי יתעלה על ידכם״.