יוסף טולדנו- רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי
רצף תקריות זה, חסר תקדים מאז כינון הפרוטקטורט, עורר דאגה רבה בקהילה היהודית, כפי שכתב הירחון היהודי החדש 'לוניון מרוקן״ – L'Union Marocaine. העיתון נוסד בתחילת 1933 בידי אלי נטף, מורה יהודי תוניסאי , ששם לו למטרה להוות משקל נגד לנטייה הציונית של השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״ -illustre L'Avenir -. הוא צידד בטמיעה בתרבות הצרפתית, וקרא ליהודי מרוקו לקשור את גורלם לצרפת בדומה ליהדות אלג'יריה ותוניסיה. נראה שדאגתו העיקרית הייתה סכנת הידרדרות במצב הביטחוני, העלולה לסכן את השלום הצרפתי.
״בטווח של ימים אחדים, תחילה בקזבלנקה ואחר כך ברבאט, נראה היה כי תגרות חסרות חשיבות ומריבות סתמיות בין הנציגים הפחות ראויים של שתי האוכלוסיות, ערערו את יחסי האמון המצוינים ששררו עד כה בין שני היסודות הילידים של הארץ – היסוד המוסלמי והיסוד היהודי. ההפגנות ההמוניות שתקריות אלה כמעט חוללו, והתנכלויות האספסוף, שדוכאו במהירות הראויה, מושכות את תשומת לבנו, ובהכרח מביאות אותנו להסיק את המסקנות המתחייבות: תקריות השבועות האחרונים, החסרות חשיבות ומשמעות כשלעצמן, מעידות על קיומו של מצב רוח שהיה רדום עד כה, שאין להתעלם ממנו או לזלזל בו״.
שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי החרדים לשמירת הסדר התייחסו ברצינות לאיום. הם חששו כי תקריות מעין אלה יגלשו לתסיסה רחבה יותר, ויחזקו את התנועה הלאומנית שהייתה עדיין בראשית דרכה. ברבאט התריעה על כך המחלקה לענייני הילידים: ״התקריות האחרונות מוכיחות כי הניגוד המסורתי בין מוסלמים ויהודים עומד להתחדד. התקריות הרבות מהוות סכנה אמתית לסדר הציבורי, ועל כן חיוני לשים להן קץ במהרה״.
התקריות התפשטו גם לאזור הפרוטקטורט הספרדי. באל קסאר אל כביר הן לבשו גם פן דתי מדאיג. ביוני 1933 ארגנו מוסלמים הפגנה לפני בית הספר ההיספנו-עברי כדי למחות נגד הצגת המופע ״סול הגיבורה״, לרגל מסיבת סוף השנה. לדעתם הייתה במופע פגיעה חמורה באסלאם. המחזה מעלה על נס את חייה של הקדושה לאלה סוליקה חטשואל, אשר בשנת 1833 העדיפה למות ולא להמיר את דתה. נכבדים מוסלמים דרשו מהפאשה לאסור את הצגת המחזה. לבסוף, למרות הבטחות ההגנה הנחרצות של השלטונות הספרדיים, החליט ועד הקהילה היהודית לא להעלות את ההצגה מחשש למהומות. למרות זאת לא נמנעה התקפה על הרובע היהודי, כפי שדיווח קונסול צרפת בעיר טיטואן: ״קבוצות ילדים מצוידים באלות פשטו במשך שעתיים על המללאח ועל הרחובות הסמוכים. הם השתלחו ביהודים ותקפו אותם, יידו אבנים על בית ספר כי״ח (כל ישראל חברים, אליאנס) ופצעו את המנהל ואת בנו״.
העיתון ׳לאבניר אילוסטרה״ לא שכח לציין את ״התנהגותה המופתית של האוכלוסייה הספרדית ושל השלטונות, וגם את התרעומת שהביעו הגורמים הנאורים באוכלוסייה המוסלמית. גורמים אלה הסתייגו ממובילי המהומות, אשר ניכר היה כי שולהבו על ידי פעילים גרמניים המובילים בגלוי תעמולה המעודדת את הפרת הסדר הציבורי באזור הספרדי״.
יומיים לאחר מכן, ב-1 ביולי בטנג׳יר, פצע שמואל ישראל, יהודי צעיר בעל חנות משקאות, את בנו של נכבד מוסלמי שהיה לקוח קבוע בחנותו. האיש היה שיכור כלוט, אך מיד התפשטה השמועה על רציחתו כביכול. מהומות פרצו, ונפצעו כ-30 איש. המשטרה הבינלאומית התערבה, הפרידה בין הצדדים הנצים וביצעה מעצרים. 18 צעירים יהודים נידונו למאסר של 8 עד 30 ימים; שמואל ישראל נידון לשישה חודשי מאסר.
כעבור שבוע התפשט המתח לטיטואן, בירת האזור הספרדי. סכנת התלקחות באזור זה הייתה גדולה הרבה יותר, בשל השורשים העמוקים שנטעו בה, תוך עצימת עין של השלטונות המקומיים, הן התעמולה הגרמנית והן ההסתה הפן־אסלאמית. ימים ספורים קודם לכן נצבעו סיסמאות על קירות העיר: ״תחי גרמניה! יחי היטלר! מוסלמים התאחדו לגרש את היהודים!״ אולם למרבה המזל, למרות מספר התנכלויות, הן לא הגיעו לממדים מדאיגים.
בעקבות ריב סתמי בין יהודי ונהג מוסלמי פלשו מפגינים מוסלמים צעירים לרובע היהודי(Judería), והתהלכו ברחובותיו כשהם קוראים קריאות נגד היהודים. הסוחרים היהודים מיהרו לסגור את חנויותיהם מחשש לביזה. טביעת האצבעות הגרמנית הייתה ברורה לראש הקהילה יצחק טולדנו, ואילו הרב הראשי המליץ לצאן מרעיתו להימנע מכל תקרית ״בידיעה כי שום כוח לא יכול להגן עליהם מפני איומי המוסלמים״.
בספטמבר 1933, אל מול המצב הנפיץ והמתח הגואה, הקדימו ויצאו נכבדי העיר המוסלמים בקריאה נרגשת שהופצה ברבים, למען סולידריות והבנה הדדית בין שתי הקהילות. את בני ארצם היהודים הזהירו מפני תוצאות התעמולה הציונית המתבדלת, מבלי לנקוט בשמה:
״ידוע לנו היטב שתקריות שלושת הימים האחרונים, שאירעו בין מוסלמים ובני ארצנו היהודים אינן לרוחכם, ואתם גיניתם אותן באופן ברור. לכן אין אנו חוששים שהם יישנו, אבל אנו מבקשים להאיר את תשומת לבכם לעניין שאולי חמק מעיני רבים מכם. העניין הוא התעמולה המזיקה שמנהלים בחוגים מסוימים אנשי מדון, המבקשים ללבות את השנאה וליצור סכסוכים, כדי שיוכלו לנצל את המצב.
יהודים! אל תאמינו אף לא לרגע אחד כי יש בתקריות ביניכם ובין המוסלמים כדי לקדם את ענייניכם ולשפר את מצבכם. שמעו נא את אזהרותינו, ודעו לכם כי התועמלנים המסוכנים שאנו מדברים עליהם אינם מבקשים אלא להשתמש בכם לענייניהם, תוך כדי ליבוי היצרים וחבלה ביחסיכם המצוינים עם המוסלמים. אסור שהאומה המרוקאית, כאומה מוסלמית, תהיה מושא של חוסר כבוד או זלזול כלשהו. וראוי שתימנעו, כפי שהיה בעבר, מכל דבר העלול לפגוע ברגשותיה ובכבוד ההדדי בין הגזעים. מוסלמים! מקדמת דנא נודעו בברור השכנות הטובה שלכם וסובלנותכם, ולא ייתכן שתיפגע מידת הכנסת האורחים שלכם, אשר במשך מאות בשנים העניקה מקלט בטוח בארצנו לכל כך הרבה אורחים. היהודים חיו אתכם כמו אחים, הם קיבלו ללא תנאי את סמכותכם ואת סמכות בתי הדין שלכם. הם מוכנים לדבוק בעתיד בהתנהגות שהם סיגלו לעצמם עד היום ולהפגין כבוד שהאסלאם ואמונותיו זכאים לו. על כן אנו מבקשים לחזור ולהדגיש את טיב הקשרים עתיקי היומין בין שני הגזעים, קשרים שבעיני משקיפים זרים מציבים אותנו כמופת לחירות ולשוויון.
יהודים! אנא אל תשכחו את מאות השנים שבהן חייתם בתוך העם המרוקאי, בעל הסובלנות הנדיבה. התמידו בהתנהגותכם כלפי שכיניכם, סרבו להפוך מקור לסכסוכים, גרשו מקרבכם את אלה שמסיטים אתכם לרע ומבקשים להניא אתכם מלחיות עם אחיכם המוסלמים בשכנות של אחווה ורווחה שנתקדשה במשך מאות בשנים!״
נדרש זמן לחזרה לשגרה הן במרוקו הצרפתית והן במרוקו הספרדית. בינתיים הגיעו הדי התקריות למשתתפי הקונגרס הציוני ה-18, שהתקיים בפראג בספטמבר 1933. נציג מרוקו, העורך הראשי של עיתון ״לאבניר אילוסטרה״ יונתן טורש, התקומם נגד התיאור המבהיל של התקריות בפי מר אבישר נציג ארץ ישראל בקונגרס, שהציגן כ״פוגרום דמים״. טורש לעומתו מיעט בחומרת המאורעות ומחה ש״אין לדבר על פרעות כאשר מדובר למעשה במספר קטן של תקריות שוליות; אין לחטוא נגד צרפת הליברלית, המקפידה להגן על יהודי מרוקו״.