קודש וחול בעלייה לרגל למירון – משה שוקד

דפוסי־התנהגות שונים נתבלטו גם באירועים דתיים אחרים, שנערכו מחוץ לבית־הכנסת. באירועים אלה, כמו העלייה־לרגל למירון המתוארת כאן, שוב גילו הביטונים תכונות של צניעות, פשטות ודבקות במסורת, והפגינו יחס של שוויון בין המשתתפים כולם. לעומתם, ביטאו הסבאגים בהתנהגותם תכונות של שמחה, עליצות ואהבת־חיים, ומילאו את חובותיהם הדתיות באווירה של הידור, שפע ונדיבות.

בטרם נעבור לתיאור העלייה־לרגל למירון, ראוי להעיר שסגנונות־ההתנהגות השונים בתחום הפעילות הדתית השתקפו גם בתחום אחר של התנהגות מסורתית. שעה שבני סבאג עודדו את נשותיהם להשתלב בעשייה הכלכלית, המשיכו בני ביטון במידה רבה לנהוג לפי כללי המוסר המסורתיים, כאשר מנעו מנשותיהם יציאה רצופה לעבודה בחקלאות, על אף שוויתרו בשל כך על יתרונות כלכליים חשובים (ליתר פירוט ראה פרק יד).

השבוע השלישי בחודש אייר תשכ״ו היה גדוש פעילות. בכל אחד מערבי השבוע נערכו בבתי הכפר התכנסויות לתפילה ולסעודה לזכר רבי מאיר בעל הנס. רבי מאיר בעל הנס, שאותו מייחדת המסורת כחכם וצדיק שחי במאה השנייה לספירה והובא לקבורה בטבריה, הוא דמות נערצת. החגיגות הנערכות על קברו בטבריה מדי שנה בשנה בי״ד באייר פותחות סדרת כינוסים ושמחות, המגיעים לשיאם בהילולת רבי שמעון בר יוחאי ביום י״ח באייר, הוא ל״ג בעומר. זכר רשב״י משמש אף הוא מקור השראה ואמונה לחסידיו ופתח־תקווה לסובלים ולנדכאים. חולים ובעלי־מום מאמינים כי על קברו ימצאו מרפא. ילדים מובאים למירון לתספורתם הראשונה, ושערם הגזוז מוטל לתוך לפיד האש שעל גג הקבר. לתוך אותה האש מטילים עולי־הרגל אף חפצים שונים, כגון מטפחות וצעיפים, וכן נרות, כדי להזין את האש שלא תכבה. על מצבת הקבר זורקים הם מטבעות ונרות, הנאספים לאחר־מכן לצורכי צדקה ולתמיכה במוסדות דתיים.

עוד בראשית חודש ניסן פנה אלי לוי ביטון בהצעה, כי ביום ל״ג בעומר ניסע יחד במכוניתי למירון. לוי ביטון התבלט כאחד האיכרים המצליחים ברוממה, בעל טרקטור ואף בעל הכנסה צדדית מעבודת שמירה. היה חבר ועד המושב ומנהיג קבוצת בני ביטון. הישגיו הכלכליים וכוח השפעתו על הביטונים עשאוהו לאחת הדמויות החשובות בכפר. באותה הזדמנות סיפר לי לוי, כי מדי שנה נוהג הוא לעלות למירון. אמנם שנתיים קודם לכן, בל״ג בעומר, שוכנע להישאר בביתו כדי לזרוע מלפפונים. באותו יום כשיצא לעבודה נתרשל, ואחד מחלקי הטרקטור ניזוק. נוסף על כך, התקלקל גם המצבר החשמלי למחרת היום, והפסדו הסתכם ב־700 ל״י. מאז החליט להקפיד לעלות מדי שנה למירון בל״ג בעומר. לוי הציע כי נצא לדרכנו בחצות ליל י״ז באייר, כדי שנגיע למירון עם שחר ונוכל לבלות שם את יום ל״ג בעומר כולו, וכן את ליל י״ח באייר. לקראת יום ההילולה קנה לוי עז, שחט אותה, ואת הבשר המבושל לקחנו עמנו. בחבורתנו היו לוי, אחיו יואש ואמם, בעוד אשתו נשארה בבית לטפל בילדיהם הרכים. תחילה תיכנן לוי לכלול בחבורה גם את אחיו דוד, אבל הלה החליט לבסוף להקדים את נסיעתו ולהגיע למירון כבר בשבת שלפני ל״ג בעומר. בשעה 2 לאחר חצות, ערב ל״ג בעומר, יצאנו לדרכנו עמוסים בשמיכות, מזון, כלי־בישול וכלי־אוכל.

קבוצה מבני סבאג התכוננה גם היא לנסוע בל״ג בעומר למירון. קבוצה זו כללה את עזיז סבאג, בנו הבכור של המנהיג האחרון בקהילת אסאמר, אמו, יורם, בן־דודו מצד אביו יחד עם רעייתו ודודו ודודתו מצד אביו, שהיו גם הורי אשתו. אשת עזיז נשארה ברוממה לטפל בילדיהם. לצורך נסיעה זו שכרו בני סבאג מכונית שיכלה לשאת ציוד רב. שיחת היום במושב היו שתי הקבוצות הללו, שעשו הכנות ממושכות לנסיעה. אך בנוסף עליהם התכוונו גם מתיישבים אחרים לעלות למירון, אם לבדם ואם בחברת קרוביהם ממקומות אחרים בארץ.

בשעה שמונה בבוקר, כשהגענו למרגלות הר מירון, כבר היה שם קהל עצום, חוגג וצבעוני. בשמש הבוקר נתבלט המקום ביופיו, כשהוא טובל בשלל אוהלים צבעוניים. היתה זו ההתכנסות העליזה ביותר שראיתי מעודי בארץ; המקום הקדוש דמה ליריד חוגג. משהחנינו את המכונית, נטלנו את חפצינו ועלינו בעקבות שיירת עולי־הרגל לעבר מקום קברו של רשב״י. אמו של לוי הצטרפה אל יתר הנשים בהשמיעה את קריאות־השמחה הגרוניות המקובלות בקרב יהודי המזרח, ובכך נתנה ביטוי לשמחת החבורה כולה. סביבנו ראינו אנשים המברכים לשלום מכרים ומודעים מכל חלקי הארץ. עולי־הרגל נטו אוהלים, הכינו ארוחות, שחטו בני צאן, רקדו ושרו. לוי הוליך את חבורתנו לראש הגבעה, מעל לחצר הקבר הקדוש. מצאנו פינה שקטה ומבודדת, גדורה בגדר אבנים, מתחת לעץ חרוב, דבר שהקנה לנו תחושת פרטיות. הנחנו את חפצינו והתחלנו בהכנות לארוחת־הבוקר. סבורים היינו שנהיה לבדנו במקום זה, אך עד־מהרה הגיעה קבוצה נוספת של עולי־רגל, שביקשה להתחלק במקום חנייתנו. לוי הכריז כי במירון כולם מתקבלים בסבר פנים יפות, והזמין את הבאים, שהיו אף הם יוצאי מרוקו, להשתתף אתנו בארוחה. בתום הארוחה נשארה אמו של לוי במקום, ואילו אנו פנינו לעבר קבר רשב״י. קנינו נרות ופילסנו לנו דרך בתוך ההמון המצטופף בחצר, לעבר האולם שבו קבור רשב״י. בדומה לעולי־הרגל האחרים הטלנו גם אנו את נרותינו על מצבת רשב״י. לכשיצאנו פנינו לעבר המערות הפזורות בשטח; לפי המסורת, מצאו כאן חכמים מתקופת המשנה מחסה ואף נקברו בהן. בדרך חילק לוי נדבות לקבצנים, שהתגודדו בכניסה לאולם קבר רשב״י ובפתחי המערות. הלכנו לאיטנו, פוגשים ומברכים בדרכנו מודעים וקרובים, מספרים ושומעים על אלה שהגיעו למירון ועל אחרים שלא יגיעו בשנה זו.

הגענו למקום, שבו נטתה קבוצתו של עזיז סבאג את אוהלה. היה זה במרכז האזור ההומה ביותר שליד קבר רשב״י. למראה חניונם של בני סבאג ציין לוי, כי המקום שאנו בחרנו בו טוב יותר, כיוון שהוא מוגן על־ידי הקיר והעץ ולא נסבול מחום השמש הלוהטת בצהריים. הערה זו ביטאה כנראה את הרגשתו של לוי כי עזיז, שנטה את אוהלו במרכז ההילולה במירון, זכה ביתרון של ראווה. בשעת פגישתנו עסקו בני סבאג בהכנות לשחיטתה של עז, אשר הביאו אתם מרוממה. בעיני אנשי רוממה היה לשחיטה במירון ערך דתי גדול יותר מהבאת בשר שהוכן מראש להילולה. את השחיטה עמד לבצע שוחט מוסמך, בן לקבוצת מכלוף, שלפני שנים אחדות העתיק את מקום מגוריו מרוממה לאחד המושבים שליד מירון. לאחר שהייה קצרה בחברת בני סבאג המשכנו בטיולנו, כשאנו חוזרים מפעם לפעם למקום החניה כדי לנוח, לסעוד, או לרוות צמאוננו בתה חם. שוחחנו עם עולי־רגל חדשים שהגיעו למקום, עצרנו כדי להתבונן בחבורות של רוקדים ושרים, ולעתים אף הצטרפנו אליהם. בני רוממה שמחו להיקלע לפגישות חדשות ולהחליף דברים לא רק עם מיודעים ומכרים, אלא אף עם אחרים שלא פגשו בהם מימיהם. בין החוגגים במירון התבלטו שתי קבוצות עיקריות: יוצאי מרוקו וחסידים אשכנזים. אולם החוגגים מצפון־אפריקה מניינם היה עדיף. זקני העדה ניכרו בבגד המרוקאי המסורתי — ג׳לבה — כותונת ארוכה, לבנה או חומה. החרדים האשכנזים, אף־ על־פי שהיו מעטים לערך, מילאו את חצר הקבר ובניינו ונראו כשולטים במקום. הם התבלטו בבגד הקאפוטה ובשטריימל שעל ראשם. אחר הצהריים עמדנו והתבוננו בחצר הקדמית של הקבר, מנקודת־תצפית שמעל לחצר. החצר המתה מקהל שעשה את דרכו אל הקבר, כשעולי־רגל נעצרים בדרכם כדי לברך את מכריהם, לחלק נדבות לקבצנים ולהעלות תרומות לשליחי קרנות הצדקה והמוסדות הדתיים הרבים, שמילאו את המקום ובירכו את התורמים. מרביתם של שליחי־מצווה אלה היו אשכנזים. תוך התבוננות בקהל המתגודד בחצר, הבחין לוי לפתע בעזיז סבאג, שנראה הדור ושמח בבגדים חדשים וכיפת־קטיפה רקומה מעטרת את ראשו. עזיז סובב בקהל כשהוא מברך מיודעים וזרים לשלום, בעיקר מבין האשכנזים הממונים על המקום, מציע להם ללגום מבקבוק הקוניאק שהחזיק בידו, ומחליף עמם נשיקות על הלחי. פניו נראו נוהרים מן האווירה של אחווה ונדיבות ששררה בין העולים־לרגל. מיד זיהינו גם את יורם סבאג ואת אשתו, שהיו גם הם הדורים בלבושם. בדומה לעזיז החזיק גם יורם בקבוק קוניאק בידו, לצדו אשתו אוחזת בכוסות, ומציע לגימות לסובבים אותם. עזיז וחבריו הבחינו בנו ונופפו בידיהם בשמחה לעברנו. המשכנו להשקיף עוד דקות אחדות, ופנינו לחניוננו לסעודת הערב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יולי 2018
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר