הגלייתם של בני נד'יר- בעריכת חוה לצרוס-יפה

הגלייתם של בני נד'יר

אחרי מלחמת אוּחוּד חלה החרפה נוספת ביחסים בין מוחמד ויהודי אלמדינה. כפי הנראה לא הסתירו את שמחתם לאידו, שכן אנו קוראים בסורה 186,3 :

״אתם שומעים מאלה שקיבלו את הספר לפניכם ומן המשתפים עלבון הרבה״. כשביקש מוחמד הלוואה, ״בשביל אללה״, כלומר בשביל מלחמותיו, השיבו לו: ״כלום אנו עשירים והאלהים הוא עני ? הלוא הוא עשירו של עולם״(ראה שם, פסוק 180).

המאורעות הקשורים בהגליית בני נד'יר מתוארים בפרוטרוט רב בסורה 59, הנקראת בערבית ״ א ל חַ שִׁ ר ״ — ריכוז צבא. מוחמר שלח אליהם את אחד מאנשי בריתם, מבני אַוס, בפקודה פשוטה: לעזוב את המקום תוך עשרה ימים. הם לא ייפגעו ברכושם, כי מותר יהיה להם לבוא כל שנה ולגדור את התמרים (פה יש סימן־היכר של מסורת היסטורית ממשית ואמיתית. שכן, היה זה עניין אופייני לארץ ערב, ובפנים ארץ ערב עדיין קיימים יחסים אלה. למשל, בספר ״מסעות חבשוש״, אנו קוראים שעד היום המנהג בארץ נַג׳רַאן הוא כזה: התמרים שייכים לאנשים מבחוץ והם באים כל שנה לגדוד את התמרים). היהודים קיבלו את דברו של מוחמר והתכוננו ליציאה. אז שלח להם אִבּן אבַּיי, ראש ה״סַעַפים״, הזמנה שלא להיענות למוחמד. הוא יעץ להם להתבצר במצודותיהם והבטיח לעזור להם. ההזמנה הביאה פירוד בשורות נדיר.

אולם, כרגיל במקרים אלה, גברו הקנאים, שבראשם עמד איש בשם חֻיַי בן אַח׳טַבּ. מוחמר קיבל את סירובם של היהודים בשמחה רבה, כי בתוצאה לא יכול היה להיות ספק. הסעפים בגדו ולא קיימו את שהבטיחו, כפי שנאמר בקוראן — ״לאחיהם הכופרים מבעלי הספר״, והם נטשו אותם.

עברו שבועיים ומוחמד אמנם לא התקיף את היהודים במישרין, אלא השתמש באמצעי הרבה יותר קיצוני. הוא התחיל לכרות את עצי הדקלים. התמרים הם המקור לחיי בני־האדם במדבר. כריתת עצי התמרים כמוה ככריתת חיים (השווה ספר דברים כ׳, יט). אמנם, היהודים קיבלו בראשונה את התנאי לזוז מן העיר, אולם, כאמור, הובטח להם שישארו הבעלים ושיוכלו לבוא ולגדור את התמרים. נראה, שגם אנשי אלמדינה נזדעזעו מאוד מן הדבר הזה, ועל כן ניתנה מפי אללה פקודה מיוחדת (סורה 59, פסוק 5) שמותר לכרות את העצים. היהודים נאותו לקבל את התנאים החדשים, כלומר, למסור את הקרקע ואת הנשק. הם עצמם נתצו את בתיהם ועמסו את המפתנים של הבתים על גמליהם (היה זה עניין של ניחוש. אם ילכו למקום אחר, עדיין הבתים יהיו בתיהם). אך קודם לכתם ניתנה להם רשות לגבות את ההלוואות אשר נתנו לאנשי אלמדינה. כדי להראות שאינם מנוצחים, יצאו בתופים ובכינורות. שפחותיהם ניגנו מאחוריהם והנשים לבשו פאר.

יט כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.