שורשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו  משה גבאי-הצייר והעורך

שורשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו

 משה גבאי-הצייר והעורך

ישראל 1988

מבוא

" והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום (ירמיה י"ז-ח)"

אחד המרכיבים החשובים בציוריו של משה גבאי הוא התוכן שבו הם עוסקים. אפשר להגדיר את ציוריו של גבאי כיצירה אמנותית שצמחה מתוך זיקה לתכניה, ועל כן ערכה מותנה בתכניה.

גבאי מעלה בציוריו אלה את מכלול חיי הדת והחולין של הקהילה היהודודית במרוקו על פי זכרונותיו מילדותו. ומה שנשמט מזכרונו לא חמק מדמיונו. וכיד האמן הטובה עליו הוציא מתחת ידו דיוקן של קהילה מקורי ומהימן: גלרייה של דמויות שונות, הנוף הארכיטקטוני, הלבוש הססגוני בצבעיו העזים, האויירה התרבותית של הבית רוויית חום וחדות חיים, וזו של בית הכנסת שבחללה מרחפת חרדת קודש — הכל מוצג כמות שהיה בצביונו העתיק והמשומר.

אורח החיים הדתי המתואר בציוריו של גבאי הוא בן שני פנים: ההלכה וההווי העממי. ההלכה על כל מרכיביה השונים — חגים ומועדים, ברית מילה ופדיון הבן, בר מצווה וקידושין – שייכת כולה למורשה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל. ההלכה היא חותמה של היהדות הטבוע על דיוקנה של כל קהילה יהודית באשר היא. לפיכך אין בפן ההלכתי הזה דבר שעשוי לייחד את יהדות מרוקו יותר מכל הפזורה היהודית בעולם. הפן המאפיין את צביונה של יהדות מרוקו הוא ההווי העממי הבולט היטב בציוריו של גבאי. בכל תמונה מבצבצים יסודות פולקלוריסטיים שונים המייחדים קהילה יהודית זו. הסבר מפורט על כל יסוד פולקלוריסטי ניתן על ידי הצייר עצמו.

ההווי העממי של יהודי מרוקו אשר נתגבש במשך דורות רבים, מעוגן ברובו במסורת ישראל ובחלקו הוא יונק ממנה. אם נתבונן למשל בתמונה של ליל הסדר נבחין באחד המסובין כשהוא עומד ומגביה את קערת ליל הסדר מעל ראשו של אחר מן המסובין. ובדרך זו הוא יקיף את ראשיהם של כל המסובין. בין הקפה להקפה שרים את הפיסקה ״בבהילו יצאנו ממצרים״ בסלסול רב. מנהג זה אופייני להווי של יהודי מרוקו, ושרשו באחד הסעיפים מהלכות ליל הסדר האומר, שיש להגביה את הקערה לפני פתיחת ההגדה. אך למנהג זה יש גם הסבר מיסטי. לפי הקבלה, עולם האצילות שרוי בליל הסדר במצב תקין והרמוני, הסיבה לכך היא משום שעל ידי עריכת הסדר אנו ״מורידים״ את ״המוחין״ מן הספירות העליונות לספירות התחתונות. וכידוע המוח מקומו בראש. ועל ידי הקפת הראש בקערת ליל הסדר אנו מתכוונים להורדת ״המוחין״. זהו איפוא מנהג בעל כוונה מיסטית.

המימונה מוחזקת בעיני רבים כחג חילוני לכל דבר. ויש אף כאלה שמנסים למצוא את מקורו בתרבות הנכר. או במנהג חולין כל שהוא. אולם ר' דוד סבאג [1950-1870] מביא בספרו מסורת קדומה שלפיה, המימונה הוא חג האמונה. נביא כאן את המסורת כלשונה:

״מודעת זאת בכל ערי המערב־(המג׳רב) אשר תקנו לנו אבות מקדם עליהם השלום. והנה במוצאי חג הפסח אשריכם ישראל עם הקודש. הכל שמחים שקיימו את רצון השם יתברך ומאחר שהמשיח לא בא הרי האמונה קיימת עדיין וכן במוצאי פסח קרא לילה יום אמונה ויאמן העם בכל בתי כנסיות ילכו מחיל אל חיל אחר תפילת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רינה וישועה באהלי צדיקים״. (״שאר ירקות״ קזבלנקה תש״ג דף מא׳ ע״ב). ואמנם האוכלוסייה הכפרית באיזור סוס(Sous) הנוטה לשמר מסורות עתיקות חוגגת את המימונה כיום של אמונה בגאולה. (וראה מה שכתבתי בחוברת המימונה שיצאה בשנת תשמ״ח על ידי אגף החינוך מטעם עיריית באר שבע).

חג השבועות נחוג כידוע כחג מתן תורה. יש להניח אם כן שמשחק המים הנהוג אצל יהודי מרוקו בחג זה, יונק מן הדימוי של התורה למים השכיח במקורות הקדומים והמאוחרים כאחד. נביא נוסח אחד של דימוי זה מספרות ־ חז״ל:

״דברי תורה נמשלו כמים. שנאמר: הוי כל צמא לכו למים(ישע׳ נ״ה אי) מרה המים מסוף העולם ועד סופו כך תורה מסוף העולם ועד סופו. מה המים חיים לעולם כך התורה חיים לעולם… מה המים מן השמים כך תורה מן השמים. מה המים בקולי קולות כך התורה בקולי קולות וגו״׳(שיר השירים רבה, פרק א׳).

טקס פדיון הבן נערך באוירה קלילה כמעט פורימית, שבה מערימים הזקנים החכמים על הזוג הצעיר חסר הנסיון. הכהן נוטל את התינוק ומניחו בחיקו תוך העמדת פנים, שכוונתו להתמקח ללא פשרות. האם הצעירה והמבוהלת מניחה על השולחן תיבה מצופה כסף או זהב, ובה כל תכשיטיה היקרים. ובכך היא רומזת על כוונתה לוותר על כל חמודותיה תמורת התינוק. הכהן מפגין הבעה של מורת רוח כרומז, שאין הוא מסתפק בכך. הוא תובע מחיר גבוה יותר. מתרומם מעל מושבו וצועד לעבר הפתח, כמתכוון ליטול עמו את התינוק. הסב עומד בדרכו של הכהן, ומעמיד פנים כאילו מפציר בו לשוב אל מקומו תוך הצהרה, שהוא ישלם את מלוא המחיר. הכהן מתרצה ושב אל מקומו. המוזמנים המכירים את כללי המשחק מוסיפים נופך משלהם לשם הגברת ההנאה. ועם תום הטקס המתנהל באוירה של משתה מתגלה לאם התינוק התמימה, שהכל היה משחק גרידא. והכהן אינו נוטל אפילו את הסכום שנקבע בהלכה. אוירה עליזה זו מראה על נטייה אנושית להפיח חיים בטקס הלכתי יבש. ואין כאן שום חריגה מרוח היהדות. אין כאן אלא יישום הכתוב: ״וחי בהם״. גם המיקוח המתנהל באורח היתולי ניתן למצוא לו סמוכין בהלכה [ראה דבריו של הט״ז, יורה דעה וילנא תרל״ו הלכות פדיון הבן, באר היטב, הערה ו׳).

אכן, אין כמעט יסוד בהווי העממי של יהדות מרוקו שאינו בר זיקה ישירה או עקיפה למסורת ישראל. אלא שבמסגרת מצומצמת זו אין באפשרותנו להרחיב את הדבור על כך, ומה שהחסרנו כאן יכול הקורא להשלים מתוך הסברו של גבאי המלווה כל תמונה.

לאמיתו של דבר, התופעה האופיינית לאורח חייה של הקהילה היהודית במרוקו היא הענקת מונופול לדת על כל תחומי החיים, לעתים עד כדי טשטוש התחום בין האספקט הדתי לבין מה שעשוי להראות לפי תפיסתנו כיום כפן חילוני של החיים. כשפייטן מחבר שיר חשק אירוטי המביע רגשות אנושיים כנים, הרי הדמות החשוקה בשיר עשוייה להיות התורה או ציון. והשיר מושר בבית הכנסת כפיוט דתי לכל דבר. ההשתטחות על קברי הצדיקים מתרחשת באוירה של פיקניק המוני שבה מתערבבים קודש וחול, אך מתוך אמונה שהכל מקיימים כאן מצווה. אפילו הערבית המדוברת בפי יהודי מרוקו הפכה לחלק בלתי נפרד מיהדותם, ולא רק משום שהיא נכתבת באותיות עבריות, ומתובלת במילים עבריות, אלא משום שנכתבו בה גם ספרי קודש שונים. ולהגה שונה לגמרי מהלהג השגור בפי ערביי מרוקו.

אולם התופעה האופיינית יותר מכל למורשה התרבותית של יהודי מרוקו היא היצירה הפיוטית ולחניה. מסיבות מובנות אין הצייר יכול לתת לתופעה זו ביטוי מלא. וכלי הזמר הבולטים בציוריו של גבאי אינם אלא ביטוי חלקי ליצירה הפיוטית, שאפשר להגדירה, ללא גוזמה, כנשמת המורשה התרבותית של יהודי מרוקו. ואכן אין לך תחום בתרבות יהודי מרוקו שבו שוררת הרמונייה בין קודש לחול כתחום הפיוט והמוסיקה. כל שיר חשס, ויהיה זה אירוטי ככל שיהיה, מקבל גושפנקא דתית, אם הוא מבטא אהבה לתורה או אהבה לציון.

גם הלחנים שמקורם במסורת האנדלוסית יוהדו כולם כמעט במיוחד הלחנים הקדומים, לכל חג נקבעו לחנים משלו. וכך גם לגבי שבתות מיוחדות כשבת זכור, שבת שקלים, שבת הגדול וכד׳. די למשל, בזמזום הלחן של הפיוט: ״לאל אדום וצח״ [לר׳ דוד חסין] ובושמו של חג הפסח נודף מקרוב. (אנטולוגייה מלאה של כל פיוטי החגים, לרבות הבקשות, כלולה בקובץ הידוע ״שיר ידידות״).

ודאי, כל ההווי הזה עשוי להתפרש כהווי, שמאחריו עומדת האידיאולוגייה של קידוש החולין, כפי שבאה לידי ביטוייה המלא בתורת החסידות. אך אין להניח שיש כאן זיקה כל שהיא לתורת החסידות. וזאת מסיבה פשוטה. כל הנאמר כאן על אורח חייה של הקהילה היהודית במרוקו מתייחס גם לתקופה שקדמה להופעת החסידות. יש הרואים ביהדות מרוקו ״תמימות וטבעיות״. אך זהו כמובן הסבר המשקף הרהורי לב יותר מאשר אמת היסטורית. ובשים לב למובן המונח תמימות בדיאלקט של ימינו עלול להתקבל הרושם שמדובר כאן בצבור נאיבי המערבב תחומין שלא מדעת. מעין שבט אלילי קדום שהתייהד. אמנם יהודים תמימים היו די שכיחים בקרב יהודי מרוקו, כשם שהיו שכיחים בקרב קהילות אחרות, אך מורשה תרבותית זו כפי שתוארה כאן לא היתה נחלת התמימים בלבד אלא גם נחלת המעמד האנטלקטואלי, כגון חוג הפייטנים שהיו משכילים לכל דבר, כפי שמתאשר ממחקרו של פרופי זעפרני, חוג המחברים שעסקו מי בספרות המחשבה ומי בספרות ההלכה וכן חוג תלמידי ישיבה שהיו רובה ומניינה של השכבה הבינונית, לפחות עד ראשית המאה העשרים. האם אפשר לייחס תמימות לכל המעמד האנטלקטואלי הזה?

אכן, המקור שבו יש לחפש את ההשפעה על אורח חייה של יהדות מרוקו הוא התרבות הספרדית. ידוע שיהודי מרוקו רובם ככולם הם צאצאי המגורשים. ולפיכך נכון לראות ביהדות מרוקו את יורשתה הטבעית של יהדות ספרד בתחום הרוחני והתרבותי. אין פלא איפוא, שגם יהודי מרוקו כאבותיהם הספרדים נטו להשכין שלום בין יהדותם לאנושיותם. היהדות לגביהם היא דת החיים שבה יש משקל רב לחווייה, והנטיה לסובלנות ולהרמוניזציה של יסודות שונים היא מסימני ההיכר שלה. משום כך לא צמחה מעולם כתתיות דתית בקרב יהדות מרוקו.

גבאי מעלה בציוריו גם דיוקנים אחדים של אנשי רוח: הדיין, המקובל ותלמיד חכם. על מעמדו היוקרתי של הדיין בקרב יהודי מרוקו, ועל הקריטריונים שעל פיהם נתמנו הדיינים לא נוכל להתייחס במסגרת מצומצמת זו. נציין רק שדיינים אחדים מתקופות שונות בלטו בגדולתם בתורה ובשיעור קומתם כדוגמת ר׳ יהודה בן עטר [מוהריב״ע], ר׳ יעקב אבן צור [יעב״ץ]. ור׳ משה בירדוגו [המשבי״ר], אישים אלה שמשו מופת לכל הדורות והטביעו את חותמם על חיי הקהילה. כתביו של היעב״ץ ושל המשבי״ר משמשים אסמכתא מהימנה לחקר המשפט העברי במרוקו.

ובאשר לקבלה, הרי רבים מן החוקרים נוטים לראות את מרוקו כאחד המרכזים הגדולים של הקבלה. נזכיר רק שהפירוש הראשון לספר הזוהר נכתב ע״י ר׳ שמעון לביא יליד מרוקו [שם החיבור ״כתם פז״] והוא גם מחבר הפיוט ״בר יאחי״. ואחד מגורי האר״י שבחבורו נשתמרה קבלת האר״י בטהרתה היה ר׳ יוסף טובול. חבל דרעא היה מעין קן של מקובלים בעלי חכמת הצירוף. במאה השבע עשרה צומח חוג רחב של מקובלים שבראשו עמדו ר׳ יעקב מרג׳י ור׳ אברהם בן מוסא. מבני החוג הזה ראוי להזכיר מקובל אחד בעל שיעור קומה, הלא הוא ר׳ אברהם אזולאי, אחד מאבותיו של החיד״א הידוע. למעמד מיוחד זכה ספר הזהר בקרב הקהילה היהודית במרוקו. הגו בו לא רק מקובלים היודעים את תורת הנסתר על בורייה, אלא גם אנשי הפשט שלא הבינו בו דבר, קראו בו מתוך חובה דתית. המנהג היה לקרא את כל ספר הזהר לפחות אחת לשנה. ולאחר תום הקריאה עורכים מסיבת סיום, שחלה תמיד ביום ל״ג לעומר.

גבאי מעניק משמעות מיסטית לציוריו באמצעות הסימבוליקה של הגימטריא. וגם תופעה זו ידועה בפולקלור העממי של יהדות מרוקו. השימוש בגימטריא היה מקובל בתחומים שונים. יהודי עולה לקרוא בתורה ומנדב סכום שמספרו כמספר שם הויה, או כמספר אך — (אך טוב לישראל). או כמספר אחר בעל משמעות מיסטית. וכן נוהג בכל תחום.

ולסיום דברינו כאן ראוי לערוך סקירה קצרה בת שורות אחדות על גורלה של מורשה רוחנית ותרבותית זו בזמן האחרון. ידוע שעם חדירת התרבות הצרפתית באמצעות האליאנס החלו להסתמן בקיעים ראשונים בחומתה של יהדות מרוקו. והימים — ראשית המאה הזאת. הלבוש המסרתי הומר בלבוש אירופי, בד בבד החלה גם פריקת עול המצוות, שראשיתה בגילוח הזקן והפיאות, וסופה בביטול לימוד תורה. במרוצת הזמן מופיעות שלוש שכבות בקרב הקהילה. בני האמידים והמיוחסים שהגיעו להישגים בתחום ההשכלה, בני ההמונים שלא זכו לשום הצלחה, פרט לחיקוי זול. ובין אלה שכבה אחרת שבניה ביקשו אף הם לנצל את ההזדמנות שהעניקה להם האליאנס. אך הללו עמדו בפני כל הפיתויים של הרוח החדשה תוך שמירה קפדנית על יהדותם ותרבותם המיוחדת.

בניגוד למצופה לא חל שום קרע בין השכבות הללו, איש מבין פורקי העול לא הרחיק לכת עד כדי ניתוק מן הקהילה, איש מהם לא העז להתנכר לצביונה הייחודי של הקהילה, או להטיח דברי כפירה בכל מה שנכלל במורשתה הרוחנית והתרבותית. וכך הוסיפה הקהילה לנהל את אורח חייה מתוך הרמונייה מלאה חרף הפרצות שבקעו בחומתה. יתרה מזו, המורשה הזאת הוסיפה לחיות ולהתקיים גם בארצות שמעבר לים, כגון צרפת וקנדה שאליהם הגרו יהודים ממרוקו.

המקום היחיד שבו כבה אורה של הקהילה המרוקנית לתקופה מסוימת הוא כאן בארץ. כל מה שנכלל במורשה הרוחנית והתרבותית של יהודי מרוקו חדל להתקיים בפועל. הצעירים, בעיקר אלה שנקלטו בקבוצים ובמוסדות אחרים התפרקו ממנו כליל. האחרים, אלה שלא יכלו להשלים עם חדלונה של מורשתם נשאו אותה בנפשם חיה ותוססת. בעשור האחרון חלה התעוררות כללית של שיבה למקורות בקרב כל העדות, לרבות יוצאי מרוקו. והללו בסיוע של משרד החינוך והתרבות ומוסדות אחרים החלו לדלות את מה שהיה חבוי בנבכי הנפש ולהציגו כמורשה רוחנית ותרבותית הראוייה להשתלב ברוח ובתרבות של עם ישראל. פעילות זו היא עדיין בראשית דרכה ומתבצעת בדרכים שונות, מהן נאותות ומועילות ומהן חסרות תועלת. ציוריו של גבאי הם מן הדרכים הנאותות והמועילות להחיאת מורשה רוחנית ותרבותית זו. משום שהוא מציג אותה במיהמנות רבה על אורותיה וצלליה, ועל כך הוא ראוי לברכת יישר כוח.

ד״ר דן מנור החוג למורשת יהדות המזרח אוניברסיטת בן־גוריון בנגב