מצור העיר אלמדינה (627) מאורע זה נקרא ״גזוַת אלח׳נדק״ — מלחמת־השוחה.غزوة الخندق

מצור העיר אלמדינה (627)

מאורע זה נקרא ״גזוַת אלח׳נדק״ — מלחמת־השוחה.

המצור על העיר אלמדינה חל בסוף השנה החמישית ל״הג׳רה״. כלומר, למעשה עברה כשנה וחצי ממלחמת אוחוד ועד להתקפה זו של קריש. הדברים הקשורים במאורע זה מעורפלים מאוד, משום שלרוב הם סיפורים על נכלים ומדיניות שמאחורי הקלעים. המסורת, או יותר נכון — הרמזים במסורת המוסלמית, מתארים, שהדחיפה למלחמה זו ניתנה על־ידי אחדים מראשי נדיר, אשר גלו לח׳יבר ובאו אל העיר מכה. הם יעצו לאנשי מכה לרכוש את לבו של שבט גַטַפָאן, שחנה מדרום לח׳יבר, ולתקוף יחד את העיר. מאורעות אלה הקשורים בהתקפה מתוארים בסורה 33 הנקראת ״ א ל אַ ח זַ א ב ״ (פלגות. כיום משמשת מלה זו לציון המושג המודרני מפלגה). אך קשה מאוד לקבל סיפור זה, שהרי במשך כל התקופה אין אנו רואים שהיהודים יוצאים למלחמה נגד המוסלמים.

אין ספק שבני קריש יצאו למלחמה מפני שהכירו, כי המפלה באוחוד לא התישה את כוחו של מוחמד. כן אפשר היה לצפות לנקמה גדולה מצד אנשי אלמדינה, שמהם נהרגו שבעים איש. הכבוד היה דורש לנקום דם שפוך זה. הבדווים מגטפאן ושבטים אחרים יצאו, כרגיל, לשם ביזה. כאשר הגיעו אל פרברי אלמדינה באו בתקופת שנה שלא היה בה מספוא לבהמות. אף על פי כן היווה צבא גדול זה איום רציני. על כן עשה מוחמד, לפי המסורת על פי עצת פרסי אחד, נסיון שנחשב לדבר אשר לא ייעשה בערב: הוא חפר שוחה בין השכונות השונות של אלמדינה.

בכך רוצה המסורת להדגיש שרעיון זה מקורו בזר, לא ערבי. בהתפתחויות דתיות מאוחרות תופס פרסי זה, המכונה סלמאן אלפארסי, מקום מקודש ונכבד, כגון אצל העלוים.

כל בית־משפחה היה מבצר, והמבצרים של המשפחות של שבט אחד היו צפופים — זה ליד זה. אבל בין אלה לאלה יש רווח. את הרווחים ביצר מוחמד על־ידי שוחות. יש שירים המגנים את הפעולה הזאת, שאיננה לפי כללי המלחמה שהיו מקובלים בימים ההם אצל הערבים. אולם, כפי שעונים המשוררים המוסלמים, עם האסלאם באה השקפה חדשה לעולם.

עכשיו המלחמה איננה עוד ספורט אצילי, והכוונה במלחמה היא לנצח. על כן, ששה ימים עבד מוחמד ואלפי מוסלמים אתו לחפור את השוחות. את כלי העבודה קיבלו מידי היהודים, שנשארו עדיין באלמדינה — מיהודי קריט׳ה. המצב היה חמור, שהרי עדיין ישבו בעיר גופה הרבה אנשים סעפים, שלא היה לבם שלם עם מוחמד כלל וכלל. ואף על פי שהמצור נמשך כחודש, ונפלו רק אנשים מועטים, המצב היה קשה.

מסובך ביותר היה מצבם של אנשי קריט׳ה, כי השכונה שלהם היתה מחוץ לשוחה. על כן הם שמרו על עמדה, שאפשר לציין אותה כעמדה של ניטראליות מזויינת. אמנם מסופר שחיי בן אַח׳טַבּ, איש נדיר שהלך למכה, בא אל קריט׳ה ודיבר על לבם כי יצטרפו אל האויבים, אבל אין אנו שומעים על שום פעולה שעשו בני קריט׳ה, גם לאחר הזמנה זאת.

כדי לצאת מן המבוך עשה מוחמד מעשה מחוכם. הוא הזמין את ראשי הבדווים כשבט גטפאן והבטיח להם שליש מיבול התמרים של אלמדינה, אם יעלו מעל העיר. אך אנשי אלמדינה לא הסכימו לתנאי זה. הם היו מוכנים להלחם, אבל לא לתת תמרים. אף על פי כן הועילה תחבולה זאת. מוחמד הצליח לזרוע חשד איבה בין הבדווים לבין בעלי בריתם אנשי קריש. נוסף לכך, לפי הסיפור, הזמינו אמנם בני קריש את קריט׳ה להתקפה משותפת, אך היהודים — לפי סיפור אחד — סירבו. לפי סיפור אחר, חלה שבת באותו לילה שרצו לצאת למלחמה, ובגלל השבת לא יכלו לצאת. באותו ליל שבת פרצה סופה גדולה, שנזכרה בסורה 9,33. בסופה נפלו אהלים וכיוצא בזה, ואז החליטו פתאום בני קריש לעזוב את העיר ולנטוש את המצור.

ש. בכך רוצה המסורת להדגיש שרעיון זה מקורו בזר, לא ערבי. בהתפתחויות דתיות מאוחרות תופס פרסי זה, המכונה סלמאן אלפארסי, מקום מקודש ונכבד, כגון אצל העלוים. ראה ע׳ 195.

• מסעות חכשוש — סיפורו של ר׳ חיים בן יחיא חבשוש על מסעותיו עם יוסף הלוי בתימן המזרחית ועל חיי היהודים והערבים שם. תורגם מערבית עם הערות ומבוא על־ידי ש. ד. גויטיין (תרצ״ט). ראה ע׳ 14568

غزوة الخندق (وتُسمى أيضاً غزوة الأحزاب) هي غزوة وقعت في شهر شوال من العام الخامس من الهجرة(الموافق مارس 627م) بين المسلمين بقيادة رسول الله محمد ، والأحزاب الذين هم مجموعة من القبائل العربية المختلفة التي اجتمعت لغزو المدينة المنورة والقضاء على المسلمين والدولة الإسلامية. سبب غزوة الخندق هو أن يهود بني النضير نقضوا عهدهم مع الرسولِ محمدٍ وحاولوا قتله، فوجَّه إليهم جيشَه فحاصرهم حتى استسلموا، ثم أخرجهم من ديارهم. ونتيجةً لذلك، همَّ يهود بني النضير بالانتقام من المسلمين، فبدأوا بتحريض القبائل العربية على غزو المدينة المنورة، فاستجاب لهم من العرب: قبيلة قريش وحلفاؤها: كنانة (الأحابيش)، وقبيلة غطفان (فزارة وبنو مرة وأشجع) وحلفاؤها بنو أسد وسليم وغيرُها، وقد سُمُّوا بالأحزاب، ثم انضم إليهميهودُ بني قريظة الذين كان بينهم وبين المسلمين عهدٌ وميثاقٌ.

تصدَّى الرسولُ محمدٌ والمسلمون للأحزاب، وذلك عن طريق حفر خندقٍ شمالَ المدينة المنورة لمنع الأحزاب من دخولها، ولمَّا وصل الأحزابُ حدود المدينة المنورة عجزوا عن دخولها، فضربوا حصاراً عليها دام ثلاثة أسابيع، وأدى هذا الحصار إلى تعرِّض المسلمين للأذى والمشقة والجوع. وانتهت غزوة الخندق بانسحاب الأحزاب، وذلك بسبب تعرضهم للريح الباردة الشديدة، ويؤمن المسلمون أن انتصارهم في غزوة الخندق كان لأن الله تعالى زلزل أبدانَ الأحزاب وقلوبَهم، وشتت جمعَهم بالخلاف، وألقى الرعبَ في قلوبهم، وأنزل جنودًا من عنده. وبعد انتهاء المعركة، أمر الرسولُ محمدٌ أصحابَه بالتوجه إلى بني قريظة، فحاصروهم حتى استسلموا، فقام الرسولُ محمدٌ بتحكيم سعد بن معاذ فيهم، فحكم بقتلهم وتفريق نسائهم وأبنائهم عبيدًا بين المسلمين، فأمر الرسولُ محمدٌ بتنفيذ الحكم.