מנהגים שונים בליל מוצאי־ שבת-רפאל בן שמחון

סעודת מלווה מלכה

מיד לאחר טכס ההבדלה, מתיישבת כל המשפחה לסעודת ״מלווה מלכה״ או סעודת דוד המלך״. וכשם שנהגו לייחד את שלוש הסעודות של שבת לשלוש האבות, כך ייחדו את הסעודה הרביעית לדוד המלך.

יהודי לוב מכנים סעודה זו בשם ״סעודת רבי חידקא״ כמסופר בתלמוד:

תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלוש, ר׳ חידקא אומר: ארבע. (שבת, קיז, ע״ב). על ר׳ חידקא מסופר:

״חידקא, יהודי צנוע, חי במאה השניה, היה יוצא ונכנס לישיבה הגדולה של התנאים לשמוע תורתם. היו לו ארבע בנות יפות ומאד חשקה נפשו להשיאן לתלמידי־חכמים, אולם עני היה ולא השיגה ידו לכבוד כזה. פעם השיח מרת נפשו לפני התנא ראש הישיבה. יעץ לו התנא: תלבש בשבת הבאה גלימה של תלמיד־חכם ותשב לידי. תשמיע קצת דברי תורה ואני אתמוך בדבריך, על־ידי זה תתעלה בעיני כולם ותחשב גם־כן לתלמיד־חכם, כאחד מאתנו, ואז יבואו תלמידי־החכמים הצעירים לבקש ממך ידי בנותיך, וכן היה, משנכנסו כולם לשמוע דברי תורה, שאל התנא את החכמים שבבית המדרש: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבתי ענו כולם בבת אחת: שלוש סעודות. ואתה ר׳ חידקא, פנה הרב אל שכנו, מה דעתך? ארבע סעודות חייב אדם לאכול בשבת, ענה ר׳ חידקא בקיצור. נהרו פניו של הרב והחל להסביר לכל הקהל מה רבה חשיבותה של הסעודה הרביעית ומה רב הכבוד שאנו רוחשים לשבת המלכה, כשאנו מלווים אותה בשיר וזמר, במאכל ובמשקה. פשט מאז המנהג להרבות בסעודה הרביעית ולקרוא לה על־שם התנא החדש, ר׳ חידקא. מובן מאליו שתוך זמן קצר השיא את כל בנותיו לתלמידי־חכמים״. . (מפי העם)

מסורת עתיקת יומין לערוך ״סעודת דוד המלך״ במוצאי־שבת קיימת ברוב קהילות ישראל במרוקו, הרוב מכנה אותה בשם ״סעודת מלווה מלכה״ . בארץ חודשה מסורת זו אצל משפחת צאצאי ר׳ חיים פינטו זיע״א באשדוד. קורות יהודי לוב, עמי 190.

מנהגים שונים בליל מוצאי־ שבת

יין של הקידוש

יש שנוהגים להסתכל בציפורן במוצאי־שבת ולהוסיף מים בכוס של ההבדלה, וגם להעביר מהם על הפנים. אחרים נוהגים עד היום לשפוך את יין ההבדלה שנשאר אחרי הכניסה של הבית ואומרים שזה, לסימן טוב והצלחה.

המנהג אצל יהודי תוניסיה הוא שבעל הבית, לפני הקידוש של ליל מוצאי־שבת, הוא מוזג מעט מים בכוס ההבדלה, אבל אם נשפכים מהם החוצא, כל הנוכחים מגיבים בתשואות ואומרים " מעומה" היינו ״שפע״ בשפת המדינה.

בצלים במוצאי־שבת

יש הנוהגים לאכול בצלים בסעודת ליל מוצאי־שבת. מכינים תבשיל של בצלים עם בשר, ובוחרים בבצל אדום אל בסלא לחמרא, כי אומרים שבמוצאי־שבת נפשו של האדם עגומה עליו בגלל הסתלקות הנשמה היתרה שהיתה לו בשבת, לכן כדי להחזיר את השמחה למעונו של האיש ולהסיר ממנו את כל הדאגות, טוב לאכול בצלים שהם משמחים כמו שהיין משמח. יש גם האוכלים הבצלים בסעודה השלישית של שבת^.

לא טועמים ביצים

בו בזמן שאחדים נוהגים לאכול בצלים במוצאי־שבת, רבים אחרים נמנעים מלאכול ביצים במוצאי־שבת, הם גם לא יעלו ביצה על שולחנם בערב זה, לא יסתכלו עליה ולא יזכירו את שמה בכלל "מא כא נסמעוס בחססא" יאמרו: ״שמה לא יישמע ולא ייזכר״, זאת בגלל שהביצה נאכלת במיוחד בסעודת הבראה או בסעודה המפסקת, ומאחר וזה ליל מוצאי־שבת, לכן אינם מעוניינים וגם לא רוצים להתחיל את השבוע בדברי ״אבילות״.

״ ״ כידוע שהביצה אוכלים אותה בסעודת הבראה או בסעודה המפסקת, לכן מתרחקים מזה, כי לא סימן טוב הוא. גם לא אוכלים זיתים בליל מוצאי־שבת; נוהג בחכמה, בהקדמה, עמי ז.

אין משאילים דבר לשכנים

מנהג מאד שכיח בקרב יהודי המגרב הוא, שאין להוציא דבר וחצי דבר מן הבית במוצאי־שבת. בעלת־הבית לא תיתן ולא תרשה לשכנתה ליטול גחלים מהכירה שלה במוצאי־שבת: "מא כא נכ'ררזוס פלילת לחד" לא מוציאים דבר מן הבית בליל מוצאי־שבת, תאמר לשכנתה. זוהי אמונה מושרשת בקרב יהודי המגרב, האומרת: המוציא דבר כלשהו מביתו, בליל מוצאי־שבת, גורם לסילוק ה״ברכה״ מביתו. עקרת־הבית לא תיתן גם מים חמים לשכנתה, אם זו תזדקק להם. גם נר או גפרור, אם תבקש אותו, היא תיתקל בסירוב מוחלט. יש משפחות שלא יכבו את האורות במוצאי־שבת, גם הכירה או התנור לא יכבו, כי עלולים הן לכבות את מקור הברכה שבבית. יש גם המקפידים, לא לכתוב אגרת במוצאי־שבת, ובוודאי ובוודאי לא יוציאו כסף מהבית וגם מהכיס, לשם תשלום כלשהו, אפילו הנדבה שהבעל נידב בבית־הכנסת לא ישלמנה במוצאי־שבת.

ש. רומאנלי, נוסע מפורסם אשר שהה במרוקו במאה ה־18 כתב על מה שראו עיניו שם. בין היתר מספר בספרו ״משא בערב׳׳ עמי 52 : ׳׳נדעך נרי בחדרי, הוצאתיו להדליקו, שחקו עלי, דלקתי נרי בבית שכני ולא הניחני להוציאו, חשבתיו כמשחק בשומעי הסיבה, מלאתי־פי שחוק״. . .

הלימוד בבתים

ברוב קהילות ישראל במרוקו, נהגו לקיים לימוד בבתים בליל מוצאי שבת. במכנאס נהגו שאחרי ההבדלה וסעודת מלווה מלכה, הגברים לקחו את ילדיהם והלכו לשמוע דברי מוסר ואגדה "לקראייא די לילת לחד" – הלימוד של ליל מוצאי־שבת. לימוד זה התקיים בדרך־כלל בבתים פרטיים ולא בבתי־ כנסת.

היו גם חברות ביחוד חברה קדישא, או חברת רשב״י, על־שם ר׳ שמעון בר יוחאי. אנשי החברה למדו הזוהר. בנוסף היו גם כמה בעלי־בתים בעיר שנהגו לקיים בבתיהם בכל מוצאי־שבת, חוג של לומדי תורה, כל בעל־בית היה לו חוג משלו, מורכב מקהל מסוייס, בדרך־כלל ממתפללי בית־הכנסת שלו. אותם בעלי בתים קיימו את הלימוד גם בלילות שישי, בהן למדו במיוחד מספר הזוהר. בעל־הבית המארח סיפק לאורחיו במשך כל זמן הלימוד: תה וכיבוד קל. בכלל, הלימוד של ליל מוצאי־שבת, של לילות שישי ושל ימי חול המועד, היה מאוד נפוץ ומפותח.

אחד מבעלי־בתים במכנאס שנהג לקיים את הלימוד בביתו, באופן קבוע, היה מרדכי מריג׳ין ז״ל. כילד הייתי הולך בכל מוצאי־שבת לביתו לשמוע גם אני דברי אגדה ומוסר מפי הרב. (בכל מבוא בשכונה ובכל פינה התקיימו לימודים במוצאי־שבת בבתים.

ראוי לציין כאן פעולת צדיק גדול בשם ר׳ יהושע אדרעי ז״ל (נתבש״מ יב אלול תרפ״ג) אשר אזר חלציו והגדיל לימוד התורה במכנאס, ובזכותו נוסדו בעיר הזאת ארבעים ושתיים חברות של לומדי תורה.

ואחר עמל רב, כונן חברה גדולה מכל צורפי זהב וכסף ונחושת שבעיר הם ובניהם ותלמידיהם, ללמוד בכל מוצאי שבת קודש, מאחר ערבית עד שעה עשירית בלילה, י״ח פרקי משנה, ושו״ע, או״ח ומוסר, ואני הצעיר עמדתי בראשם לנהלם ולפרש כל הלימודים בערבית המדוברת… וכך קבענו הלימוד שנים רבות ונגדלה החברה עד קרוב למאה נפש… ועוד הוספנו ללמוד בכל ליל שישי עד הבוקר, זהר, ומוסר, תהלים ותיקון חצות ובקשות ותפילה. עוד קבענו ללמוד בכל יום שבת קודש אחר סעודת שחרית עד מנחה מאוחרת, חק לישראל עם פרוש, ספר המאור, רש״י על התורה… החברה הלכה וגדלה ונוסדו חברות נוספות. . . והרב יהושע אדרעי, הקים בכל רחוב ובכל שכונה חברות נוספות ללומדי תורה במוצאי־שבת וקבע חכמים לנהל את החברות הנ״ל עד שהגיע מספר החברות לארבעים ושתיים כנגד״ ודברת ב״ם״. הרב הנ״ל קבע עוד בכל בתי כנסיות, הקהל ילמד ביחד פרשת השבוע בכל יום שבת אחר תפילת שחרית, שניים מקרא ואחד תרגום.

הציטוט הובא כאן עם כמה השמטות קלות.

אוצר המכתבים ח,א, סי' ריז