מסמך על קופת הצדקה של קרקעות לעניים-יוסף טובי

ד. סיכום

דאה שהמוסד של הקדש קרקעות העניים היה ייחודי לקהילות היהודיות במרוקו בתוניסיה, לפחות בתוניס הבירה. אמנם בכל קהילות ישראל תמכה ההנהגה בעניים בנצרכים מסוגים שונים (חולים, ״הכנסת כלה״, מלמדי תינוקות וכיוצא בזה), ולשם כך אף נגבה מס מיוחד על שחיטת בהמות או על מוצרי צריכה אחרים, אלא שאין המדובר בהקדשות מיוחדים של הקרקעות שנוהלו על ידי ועד מיוחד שמינתה הנהגת הקהילה, ורק מדמי השכירות שהועלו מן הרכוש הקרקעי הזה חולקו כספים לעניים באופן סדיר ועל פי כללים מוגדרים. כך דרך משל היה מקובל בקהילות היהודיות הגדולות בתימן צנעא, רדאע וד׳מאר – שהקצבים היו מעבירים לרשות הקהילה ולטובת ענייה את העורות והחלבים של הבהמות שנשחטו עבורם (בהמה גסה ולא בהמה דקה). בית הדין של הקהילה היה ממנה נאמן מטעמו, ולידו צוות של עוזרים, לגבות מן הקצבים את העורות והחלבים ולמכרם במחיר הוגן לכל המעוניין, והתמורה שנתקבלה נשמרה בקופה מיוחדת שנקראה קופת העניים וכספיה שימשו למטרות סעד שונות. הנוהג הרווח היה שגזבר העניים ועוזריו קיבלו שכר של חמישה אחוזים מן התמורה הכספית שהשיגו, אך יש שעשו זאת בהתנדבות בלא שכר כלשהו. תפקיד מעין זה של גזבר הקדש, שהוטל עליו מטעם הנהגת הקהילה לאסוף מדי שבוע וכן בראשי חודשים ובשלוש רגלים תרומות מבני הקהילה בעבור ענייה ונצרכיה, אולי בהיעדר הקדשות של קרקעות, ידוע גם מקהילת מראכש שבדרום מרוקו.

אך, כאמור, מוסד קרקעות העניים במרוקו היה מוסד של הקדשות. איני יודע לומר מתי נוסד. אפשר הובא על ידי המגורשים מספרד או שהם קבעוהו לראשונה במאה ה־16, בהשפעת החברה המוסלמית הסובבת, שבה היה מפותח ביותר מוסד החַבְּס (רבים אַחְבַאס; בלהג המקומי חְבַּאס, ביחיד חַבּוּס), כלומר הקדשת רכוש קרקעי בעבור מטרה כלשהי. כך למשל צוין, שבראשית השלטון הצרפתי היו מקומות בצפון מרוקו שארבע חמישיות מן הקרקעות בהם היו בידי מוסדות ההקדש. אך שלא במוסד ההקדש היהודי, שהקיף על הרוב בתים וחנויות ולעתים נדירות קרקעות חקלאיות, שדמי השכירות שלהן נועדו לסייע בידי העניים, בחברה המוסלמית בדרך כלל הקדישו בודדים או משפחות את הקרקעות החקלאיות שבידיהם למוסד החבוס על מנת להימנע מלשלם את המסים הגבוהים, כשהם ממשיכים לעבד את הקרקעות המוקדשות. עם זאת יועדו ההכנסות מקרקעות החבוס לכיסוי הוצאות צורכי הציבור או לצורכי דת, כגון מסגדים, בתי ספר דתיים, בתי חולים, גשרים, אגודות אחווה ומובילי מים. אף נמסר, כי יהודים תושבי אצוירה (מוגאדור) יכלו לשכור חנויות מן החבוס, ממש כמו המוסלמים, לפי שהשיקול הכלכלי גבר על השיקול הדתי. על בל פנים, בשתי החברות הקנה הדבר למנהלי מוסד ההקדש עצמה כלכלית וחברתית, בעיקר כאשר ההקדש היה שייך למסגד.

הערת המחבר: [1] לדיון מפורט בהקדשות במרוקו ראה מישו־בליר 1908 ; שם 1970, עט׳ 118-102; שרוטר 1988, על פי המפתח, עמי 315, ערך hubus. גם בתוניסיה המוסלמית בונה ההקדש חבוס; ראה למשל חיבורו של המלומד התוניסאי מחמד אלסנוסי בן המאה ה־19, אלרוץ׳ אלזאהר / פי אסנאד אלחבום ללאסלאס אלבאהר(ראה עליו שנופי 1977, עמי 151-146). עוד ראה אלחאייף תר״ך, דף קעט ע״א, בעניין ״מי שקנה קרקע מחבית ויצאו עליו עוררין שהוא הקדש העכו״ם הנק׳ אלחבס״.

אמנם מטבע הדברים לא היה יבול מוסד ההקדש היהודי להתפתח ולהתגוון ולצבור עצמה רבה כל כך כמו המוסד המוסלמי. זאת לפי שהמערכת המוסלמית נהנתה מיציבות כלכלית ומנהלית במשך מאות שנים ומידת השפעתן של התמורות המדיניות הרבות עליה הייתה מועטה באופן יחסי, בעוד המערכת היהודית סבלה מחוסר יציבות, כחלק מן הקהילה היהודית בכללה שהייתה נתונה למסכת שלמה של חוקי אפליה, רדיפות, גירושים, המרת דת ולחץ כלכלי. וכבר נזכר לעיל, שהעברת רכוש קרקעי שאין לו יורשים להקדש העניים על פי תקנה מיוחדת שנתקבלה בקהילות מרוקו הייתה צריכה להיעשות בהסתר מן השלטונות המוסלמיים, שביקשו ליטול לעצמם רכוש זה.

על השפעת מערכת ההקדשות המוסלמיים על זו היהודית ילמד לא רק השימוש היהודי במונח המוסלמי גלסה בעבור ״חזקת היישוב״, אלא גם ההבחנות הדומות בשתי המערכות של זכויות חזקה שונות בקרקעות ההקדש ובבתים שעליהן וההתלבטויות המשפטיות בשאלות המסובכות הנובעות מאבחנות אלו. אך השוואת מוסד ההקדש היהודי למוסד המוסלמי ראויה לבדיקה מדוקדקת בפני עצמה, החורגת ממסגרת מאמר זה.

על כל פנים, יש בתעודה זו ובממצאינו על מוסד ההקדש של קרקעות העניים בקהילות הראשיות של יהודי מרוקו כדי ללמד על רמה גבוהה ביותר של ארגון קהילתי שכמותה לא נודעה בקהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה או בארצות המזרח ובקהילות המסורתיות של יהודי מזרח אירופה ומרכזה.

האנלוגיה בין שני המושגים הללו, העברי והערבי, נתקבלה גם על דעת חכמי ההלכה המוסלמים ועל דעת אנשי המשפט בשלטון הצרפתי במרוקו; ראה מרטי 1933, עט׳ 468-466. במערכת הלא־יהודית הוחל המונח חזקה על רכוש לא נייד שהיה בבעלות מוסלמי אך הוחזק בידי יהודי; ראה שאם 1970, עמ׳ 106 הערה 53. קומבינציה זו של בעלות מוסלמית וחזקה יהודית אפשרה למוסלמים להכיר במציאות של נכסי דלא ניידי במדינה המוסלמית הנמצאים ברשות יהודים. ראה מרטי 1933, שם. לדיון נרחב בחזקה היהודית ראה זעפרני 1972, עמי 195-188.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר