היהודים בתקופה הקדם קולוניאלית-אליעזר בשן-"מרוקו" בעריכת חיים סעדון

בית הדין והרב –אליעזר בשן

הדיין היה גם רב הקהילה. בדרך כלל הוסמכו הדיינים על ידי חכמים שהכירו את בקיאותם וכישוריהם. כאשר בנו של חכם היה ראוי, הוא ירש את אביו מכוח ׳׳שררה״ – עיקרון הלקוח מדיני המלוכה בספר שופטים, ומעוגן בהלכה. התפיסה הייתה כי בגלות שאין בה מלוכה, החכמים הם ממשיכי ההנהגה המסורתית. ועל כך אמרו: ״מאן מלכי! רבנן!״ (מיהם המלכים! החכמים). היו משפחות שמהן יצאו דורות של חכמים, כמו משפחת אבן דנאן בפאס, משפחת בירדוגו במכנאס ועוד. החכם נבחר בדרך כלל על ידי ״טובי העיר״ והנגיד, והם קבעו את תנאי משרתו, שכרו ותפקידיו. הוא ושני חכמים נוספים שנבחרו שימשו הרכב בית הדין. החכם היה אב בית הדין, ובין תפקידיו הוא ערך חופה וקידושין, דרש בשבתות ובחגים, בירך בשמחות וספד בלוויות. סמכויותיו הקיפו את כל תחומי החיים של הפרט והציבור: הוא היה רשאי להעניש, ומי שרצה להעביר את משפטו לעיר אחרת היה חייב לקבל את הסכמתו.

היו דיינים שהתחילו את דרכם כסופרים של בית הדין, ולאחר שרכשו ניסיון נתמנו לשבת בו. היו מקומות שבהם היה דיין אחד בלבד, שפסק בביתו או בבית הכנסת. חכמי פאס ומכנאס נחשבו לגדולים ובקיאים ושאלות הופנו אליהם מכל רחבי מרוקו ואף מחוצה לה. חלק מהשאלות והתשובות נדפסו, והם משמשים מקור חשוב לפוסקים ולחוקרים את תרבותם של יהודי מרוקו ואת עברם.

מעמדו של בית הדין היה כשל בית דין גדול, כלומר לא הייתה ערכאה שיפוטית אשר בפניה אפשר היה לערער על החלטתו. מי שרצה לערער היה מבקש הנמקה על פי הכלל ״מהיכן דנתוני״, כלומר לפי איזה דין דנו אותו. הסופר היה מביא את פסק הדין בפני דיין חשוב, שכינס הרכב של שלושה דיינים לפחות ודן בנושא. אם החלטתם הייתה שונה מפסק הדין המקורי, נשלח פסק דין מנומק לשם דיון חוזר באותו הרכב, בתוספת דיין או דיינים. בית הדין נהג להתכנס בימי שני וחמישי. לעתים אירע ששלושה בתי דין במקומות שונים דנו בפסק הדין המקורי ופסקו על פי קביעת רוב הדיינים משלושת ההרכבים. כך היה בשנת 1807, כשבתי הדין של מכנאס, פאס וצפרו דנו בסכסוך בין אנשים שגרו בערים אלה, וקיבלו על עצמם ׳׳שמה שיפסקו עליהם הרוב מב״ד הנז׳ [מבית הדין הנזכר] כן תקום ודינם מקובל ומרוצה״(עובדיה, תעודה מס׳ 643).

אמצעי הענישה היו קנס כספי, שהכנסתו הייתה קודש לצדקה, מלקות (גם לנשים) וחרם. החרם מנה כמה דרגות בזמנים קצובים, עד שהעבריין יחזור בו. היו מקומות, כגון דבדו, שמי שהוטל עליו חרם מטעם בית הדין היה הולך לבית הקברות ומקבל עליו את החרם בפני שני עדים.

בדרך כלל לא התערב הממשל במינוי דיינים, אבל היו מקרים יוצאי דופן. ב־1855 אישר המושל המקומי, הקאיד בן עבאס, את מינויו של הרב מרדכי בן ג׳ו(1917-1825) לרב הראשי של טנג׳יר. לאחר פטירתו של הרב שמואל עמאר במכנאס ב־1890 פנה הסולטאן חסן הראשון אל חכמי פאס וביקש את חוות דעתם אם בנו, רבי שלום, מתאים לכהן כדיין. לאחר אישורם כי הוא ראוי לכהונה הוא מונה למשרה. ב־1896 הוא מונה שוב בידי הסולטאן החדש, עבד אלעזיז הרביעי.

בית הדין היהודי לא היה רשאי לדון בדיני נפשות אלא בית דין מוסלמי, ולכן פנו אליו, אף שהדין היהודי אוסר על פנייה לבית דין של נכרים. הרב יוסף בירדוגו ממכנאס(1802- 1854) נשאל מה דינו של יהודי ששכר גוי כדי להרוג אחד מבני ישראל. תשובתו הייתה שיש למוסרו למלכות. היו מקרים שיהודים פנו לערכאות של גויים גם כשהותר לבית הדין היהודי לדון בהם. אלימות נשפטה בפני שר העיר. הרב רפאל אנקאווא כתב שבעירו סאלה וברבאט היה מנהג שכאשר שני יהודים מתקוטטים ובאים לבית הדין, הדיין אומר להם: ״לכו לקבול על דינכם לפני שר העיר הוא המושל על הגוים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם כך״(ההדגשה שלי, א״ב)(פעמוני זהב, סימן כו).

המקורות הכספיים

עיקר ההכנסות לקהילות בא ממסים ישירים ועקיפים. היו קהילות בעלות רכוש קרקעי (בתים או חנויות), אשר חלקו ניתן להן בהקדש על ידי אנשים אמידים או ערירים ללא יורשים, ושימש מקור הכנסה. על פי הדין חלה חובת ההשתתפות בתשלום המסים לקהילה לאחר שנים־עשר חודשי מגורים ביישוב בשכירות או מיד לאחר רכישת בית. הקהילה נקטה אמצעים נגד המשתמטים: ״המנהג פשוט [הרווח] בכל הגולה שכל מי שמחוייב מס לקהל, חובשין אותו בבית הטוהר ואין מביאין אותו לב״ד [לבית דין] אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר״ (ההדגשה שלי, א״ב)(אבן דנאן, חלק ב, דף ס).

הממשל הטיל מכסה קבועה של מס הג׳זיה בהתאם למספר ראשי המשפחות ולמעמדם הכלכלי. הקהילה גבתה את המסים באופן פרוגרסיבי, וחכמים קיבלו שיטה זו גם לגבי היטלים אחרים, כגון מתנות לסולטאנים ולמושלים. היו שרכשו ״תעודות חסות״ כדי להשתחרר מתשלום מסים, בהם היו אמידים וכאלה שסיפקו שירותים לקונסולים או שניצלו את קשריהם עם הממשל או עם סוחרים זרים. דבר זה פגע באנשי הקהילה ששילמו מסים לפי הכלל ״דינא דמלכותא דינא״, ולכן נתבקשו לעתים בעלי החסות הזרה לשלם מס מרצונם, כדי להקל את נטל המס.

במכנאס תוקנו תקנות קהילה בשנת 1800, ושוב תשע שנים לאחר מכן, נגד משתמטים מתשלום מס על ידי הברחת כספם או נתינתו במתנה. בהתבסס על הדין היהודי העריכו את מצבו הכלכלי של אדם רק על פי ממון פעיל ולא על פי ממון הטמון באדמה או זהב ותכשיטים. עם זאת, בפועל לא שילמו העשירים לפי עושרם הריאלי, כי נקבעה תקרה למס, ומי שהכנסתו הייתה גבוהה מסכום התקרה לא שילם יותר.

הנוהג היה שאדם משלם במקום מגוריו ולא במקום מסחרו, ושאין אדם משלם בשני מקומות. בעיה התעוררה כשסוחרים שהו זמן ממושך, עקב עיסוקם, ביישוב שלא היה מקום מגוריהם.

פטור ממסים ניתן לעניים, ליתומים, לעיוורים, לזקנים מגיל חמישים ומעלה, לאלמנות (גם כשהיו עשירות), לבן הסמוך על שולחן אביו (גם כשעסק במלאכה והשתכר), וכן למתנדבים שעסקו בענייני ציבור ללא שכר, כגון מטפלים בחולים ובקבורת מתים. פליטים שהגיעו לעיר היו פטורים ממסים כמה שנים, אבל אחרי שנה חויבו בהוצאות שמירה. מהגרים שהחליטו להשתקע חויבו במסים אחרי שנה. בפועל פטורים היו מתשלום מסים גם שליחי ציבור, סופרים, מלמדי תינוקות, שוחטים ושמשים של בתי הכנסת.

חכמי מרוקו תבעו לפטור תלמידי חכמים ממסי קהילה ומהיטלים לצורך פדיון שבויים. הנושא עלה אף שבין תלמידי החכמים היו בעלי רכוש או כאלה שעסקו גם במסחר, מפני שעל פי הדין היהודי החכם פטור לא בגלל עניותו אלא בשל תורתו. עול המסים נפל על מי שלא נחשב תלמיד חכם. ומי נחשב תלמיד חכם? ההגדרה הייתה רחבה וכללה גם את מי שקבע עתים לתורה, את ״מי שאינו כל כך מופלג בחכמה״, ואת המבינים מעט בפירושי התורה והאגדות. הרב יצחק אבן ואליד מתיטואן הגדיר תלמיד חכם: ״א׳ שיהיה מוחזק לת״ח [לתלמיד חכם] שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופי [ופירושים] ובפסקי הגאונים […] תנאי ב׳ שיהא תורתו אומנותו, ותורתו אומנותו מקרי אע״פ [אף על פי] שעוסק במו״ט [במשא ומתן]״(אבן ואליד, ב, סימן צו).

במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה הוטל מס על יין כשר, על ״מים שרופים״(יי״ש), על צימוקים, על ענבים, על תאנים, על תמרים, על שמן ועל סבון. נהוג היה להטיל מס קהילתי גם על בשר כשר שנקרא ״עזר״; ההכנסות היו קודש לסיוע לעניים. בקהילות מסוימות, כגון מוגאדור וקזבלנקה, הועברו תשלומי המס על הבשר לסייע לצרכים חברתיים: קופות צדקה, עניים, החזקת תלמידי חכמים, תינוקות, יתומים ועניים. ב־ 1897 הייתה בפאס יזמה להטלת מס למימון אחזקתו של בית הספר של כי״ח, אבל עקב התנגדותם של חכמים הוחלט להטילו רק על עשירים. גם לפי דו״ח מקזבלנקה יועד ההיטל על הבשר ב־1900 למימון החינוך. פיצ׳יוטו ציין בדו״ח שכתב כי העזרה לעניים בקהילת תיטואן מתבססת על מס ישיר, על מס בשר ועל מגביות הנערכות לשם רכישת ביגוד לעניים ולעזרה לחולים.

המס על הבשר עורר התנגדות מפני שבעלי משפחות גדולות ומעוטות הכנסה, שקנו יותר בשר, שילמו מס גבוה יותר מבעלי משפחות קטנות שהכנסותיהם היו גבוהות. בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה התנגדו חכמי פאס, מראכש, סאלה, תאזה, טנג׳יר וחלק מחכמי מכנאס להטלת המס. הרב יצחק אבן דנאן(1900-1836) כינה יזמה זו ״גזל עניים״(אבן דנאן, א, סימן נב). לעומתו, הרב רפאל משה אלבאז מצפרו תמך בהיטל, בתשובה שכתב בשנת 1895. בקהילת מכנאס היה ויכוח בנושא זה בשנים 1893- 1897, כאשר מאתיים ראשי משפחות רצו להגדיל את ההיטל. בעניין זה נשאלו גם חכמי צפת ואב בית הדין של עדת המערבים בירושלים, והם התנגדו לו. בסופו של דבר הכריעה את הכף התערבותו של הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי למען ההיטל.

חברות של מתנדבים

מתנדבים שהתארגנו במסגרת ״חברות״ עסקו בקהילות בפעולות צדקה; ביניהן היו חברות ייחודיות, שהעניקו לחבריהן מעמד מכובד. החברים היו נאספים מדי פעם, בוחרים את מוסדות החברה, ראש וגזבר, דנים בתנאים לקבלת חברים חדשים ומסכימים על סדרי פעילותה וצורת הארגון. היו חברות שהחברים בהן שילמו מסי חבר ועסקו במעשי צדקה. החברה הראשונה הייתה ה״חברא קדישא״, שחבריה ראו זכות לעצמם לטפל בנפטרים ובקרוביהם. הייתה גם חברת ״הקוברים״, שחבריה דאגו לתכריכים לנפטרים, והיו חברות ״מלביש ערומים״, להכנסת כלה לכלות עניות, לפדיון שבויים ולארץ ישראל. רבי אבנר ישראל הצרפתי ציין במכתב ששלח לפריס ב־1879 כי החברה לגמילות חסדים בפאס מונה שבעים חברים הפועלים בשבע משמרות. המשמרות עסקו בקבורת מתים, בביקור חולים ובשימוח חתנים וכלות. מי שגילו מסירות מיוחדת לתפקיד קיבלו פטור ממסי הקהילה. כך אירע ב־1893 בפאס, כשפרצה מגפה ושלושה אנשים התנדבו לדאוג לכל צורכיהם של החולים והתלויים בהם. היו חברות שפעלו להשכנת שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, וכן ללימוד תורה ולקריאה בזוהר. בטנג׳יר נוסדה בשנת 1874 חברה בשם ״משיבת נפש״, לסיוע לחולים, וב־1889 ייסד בה חיים בן שימול, מתורגמן הקונסוליה הצרפתית בעיר, בית חולים. מעבר למטרותיה המוצהרות שימשה ״החברה״ גם מסגרת חברתית.

ראה "מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד-עמ' 37-35

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 158 מנויים נוספים

ספטמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר