מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב-הסולטאן נועל את שערי ״קדימה״
הסולטאן נועל את שערי ״קדימה״
בקיץ 1955 החריף מאוד מאבקה של מרוקו לעצמאות והביטחון הפנימי במדינה זו התערער בצורה מסוכנת. ככל שהטרור גבר, כן היה ברור שאין לצרפת מנוס אלא להחזיר את הסולטאן, סירי מוחמד בן־יוסף, ממקום גלותו במדגסקאר. לאחר שטוניסיה זכתה בעצמאותה, ולנוכח החרפת העימות באלג׳יריה, הגיעה צרפת למסקנה שאין טעם בהמשך המאבק במרוקו ויש למצוא פשרה מכובדת, שתאפשר את יישוב המשבר.
בעקבות גל מהומות נרחב שבו נהרגו כמה עשרות אירופאים, פתחה צרפת ב־20 באוגוסט, במשא ומתן נמרץ עם ראשי התנועה הלאומית המרוקנית, בדבר הענקת עצמאות לארצם. על־פי הוראתו של ראש הממשלה, אדגאר פור, יצא הגנראל קאטרו לטנאנריב וקיבל שם את הסכמתו של הסולטאן־הגולה להקמת מועצת־עוצרים, כצער ראשון לקראת שובו לרבאט. עם שובו של הגנראל קאטרו לפאריס, הודיע הסולטאן הישיש, סידי מוחמד בן ערפא, על התפטרותו וב־1 באוקטובר יצא לגלות במובלעת הבינלאומית של טאנג׳יר. הדרך לסיום המשבר היתה, אם כן, סלולה.
ואמנם, ב־8 בנובמבר 1955, הגיע סידי מוחמד בן־יוסף במטוס מיוחד לפאריס. פמלייתו מנתה 40 איש והיא כללה את שתי נשותיו, פילגשו האהובה, שני בניו, ארבע בנותיו וכן כמה עוזרים נאמנים ושומרי ראש. פמלייה גדולה זו, שוכנה במלון מפואר בעיירה קטנה הסמוכה לפאריס. במרוצת הימים הבאים, הפך בית המלון למוקד עלייה לרגל: משלחות ואישים שונים התיצבו בפני הסולטאן והביעו לו את נאמנותם.
ב־16 בנובמבר, חזר הסולטאן לרבאט ופתח במגעים רצופים עם הממשלה הצרפתית, לקראת הכרזת העצמאות, ב־2 במארס 1956. בו ביום, דיווח השגריר צור מפאריס, כי יהודי מרוקו מלאי חרדה והם חוששים מפני סגירת השערים, למחרת העצמאות. היהודים האמינו אמנם לסולטאן ולעוזריו, כי מרוקו לא תיגרר אחר הקיצוניות הערבית, אך הם חששו פן השליט החדש לא יוכל לעמוד בלחץ הבינערבי שיופעל עליו. חשש זה התבסס, בין היתר, על כך שהסולטאן הבטיח לשגריר המצרי בפאריס, לבקר בקאהיר בהקדם, ״כדי להודות לנאצר באופן אישי על הסיוע שהושיטה מצרים למאבקה של מרוקו״. אולם הסולטאן טרח לפזר מיד חששות אלה. בנאום שהשמיע בטאנג׳יר, ב־18 בנובמבר 1955, הבטיח סידי מוחמד בן־יוםף לכונן בארצו ״מלוכה חוקתית״ שבה ייהנו מרוקנים בני כל הדתות, משוויון זכויות אזרחיות ומחופש מלא לנהל כרצונם את חייהם הפרטיים ואת פעילותם המקצועית. הסולטאן הוסיף משפט רב־משמעות: ״מאליו מובן, שהיהודים אזרחי מרוקו, ייהנו מאותן הזכויות של כלל האזרחים המרוקנים״. ואילו בנו, מולאי חסן, אמר למשלחת של נכבדים יהודים, כי הוא מבין יפה את ״הקשר הרגשי" בין יהודי מרוקו לישראל והוא הישווה קשר זה לזיקה הקיימת בין מכה לבין העמים המוסלמים.
הצהרות מרגיעות אלה, עלו בקנה אחד עם ההבטחות שנתנו הסולטאן ועוזריו לראשי ה״קונגרס היהודי העולמי״, בתקופת המאבק לעצמאות. המגעים עם ה״קונגרס היהודי העולמי" התנהלו, החל ממחצית שנות החמישים, באמצעות אלכסנדר איסטרמן, מנהל המחלקה המדינית של ארגון זה, ויוסף (ג׳ו) גולן (גולדין) – מזכירו המדיני של ד״ר נחום גולדמן וכיום איש עסקים ישראלי, המחזיק גם בנתינות סנגאלית ומשמש יועץ לעניני השקעות למדינות אפריקניות שונות.
ג׳ו גולן נולד באלכסנדריה בשנת 1922, גדל בתל־אביב, למד בדמשק, שירת ב״הגנה״ ובצבא הבריטי, עסק בעניני רכש ועלייה ב׳ באיטליה והיה שליח תנועת ״הבונים״ בקאהיר. ערב מלחמת השחרור הישראלית, נעצר ג׳ו גולן בקאהיר ולאחר שישב שלושה שבועות בכלא המצרי – הוא הוברח משם על־ידי שליחי ה״הגנה״ לרומא וחזר לישראל על סיפונה של אניית המעפילים ״כ׳ בתמוז״. למחרת מלחמת העצמאות, יצא גולן ללמוד בבית הספר ליחסים בינלאומיים בפאריס. בתקופת לימודיו בצרפת, היה ג׳ו גולן פעיל באגודת הסטודנטים המקומית ואף נבחר למזכיר כללי של ״התאחדות הסטודנטים למלחמה בקולוניאליזם״. יחד עמו למדו אז בפאריס סטודנטים אפריקניים ומרוקניים שונים, ובכללם – מהדי בן־ברקה, מי שעתיד היה לשמש יו״ר הפרלמנט ומנהיג האיגודים המקצועיים במרוקו ומי שנחטף ונרצח בפאריס, בפקודתו של ראש שירותי הביון המרוקניים, גנראל מוחמר אופקיר. עם סיום לימודיו בצרפת, נתמנה ג׳ו גולן כמזכירו המדיני של ד״ר נחום גולדמן. ההמלצה למינוי זה יצאה מאת מנכ״ל משרד החוץ דאז, וולטר איתן.
ג׳ו גולן ורעיתו אסתר (לבית לדרברג), שבו לפאריס בקיץ 1954. כמי שלמד בזמנו עם מהדי בן ברקה ובאישורו של ד״ר גולדמן, הצטרף הצעיר הישראלי ל״תנועה לשחרור מרוקו" ושם התידד עם קולונל מובאראכ בקאעי – מי שעתיד היה לכהן כראש ממשלתה הראשון של מרוקו העצמאית. כן התידד עם אחמד בלפרייג׳, עבד־אל־רחים בועביד ועבד אל־קאדר בו־ג׳לון – מי שהתמנו אחר כך לשרי החוץ, האוצר והמשפטים בממשלת בקאעי. בשיחות עם בקאעי וחבריו, הודגשה תמיד בעיית חופש התנועה וההגירה וכיבוד זכויות האדם. נקודה זו נדונה גם בשתי פגישות נפרדות שקיימו משה שרת וראובן ברקת עם סי בקאעי, בביתו של גולן בפאריס. הודות לתמיכתו במאבקה של מרוקו לעצמאות, היה ג׳ו גולן הישראלי היחיד שנועד עם הסולטאן סידי מוחמד בן־יוסף, כאשר זה התעכב בפאריס, בדרכו ממקום גלותו במדגאסקאר. באותה שיחה הבטיח הסולטאן, כי יהודי מרוקו ייהנו משוויון זכויות מלא וכי הם לא יופלו לרעה ביחס לבני דתות אחרות.
הכרזתו הפומבית של הסולטאן, ב־18 בנובמבר, תאמה אם כן הבטחות אלה, והיא נועדה להדגיש את המטרות הבאות:
שאיפה לכונן במרוקו מדינה מודרנית, המכבדת את זכויות האדם, מתוך מגמה לזכות באהדתה של דעת הקהל בארה״ב ובאירופה המערבית.
שאיפה להוכיח כי ההנהגה המרוקנית, שצמחה על ברכי התרבות הצרפתית, אכן מסוגלת להנהיג את המדינה מבחינה כלכלית, מדינית ותרבותית.
רצון להסתייע ביהדות ארה״ב, לצורך עידוד השקעמ־הון והבטחת סיוע כלכלי אמריקני למרוקו.
כבר למחרת שובו למרוקו, היה ברור שהסולטאן מהווה את מקור־הסמכות בארצו וסביבו מתמקד השלטון במדינה. סידי מוחמר נתגלה כשליט סמכותי והוא ניווט את דרכו בהצלחה, בין כמה זרמים מנוגדים. כמו במרבית הארצות המתפתחות, שלטונו של סידי מוחמד נשען על הצבא ושירותי הבטחון הפנימיים, אך הוא נתמך גם על־ידי בעלי ההון השמרניים. לעומת זאת, הפגין הסולטאן הסתייגות כלפי האיגודים המקצועיים וחשד במשכילים ובצעירים בעלי ההשקפות הליברליות. דבר זה יצר מיד מתחים בתוך מפלגת ה״איסתקלאל״ וראשיה נחלקו לשני פלגים עיקריים: המחנה השמרני, בראשותו של עלאל אל־פאסי; והפלג הליברלי, בראשותו של מהדי בן־ברקה. אף־על־פי־כן, אולי בזכות גלותו הממושכת של עלאל אל־פאסי בקאהיר, תמכה מפלגת ה״איסתקלאל״ על שני פלגיה, בהידוק הקשרים של מרוקו עם העולם הערבי ובהצטרפותה הרשמית לליגה הערבית.
אך כנגד מגמה פרו־ערבית זו, היה הסולטאן מודע לצורך שלו להמשיך ולהסתייע בצרפת ובארה״ב, לשם פיתוח הכלכלה הלאומית ולביצור העצמאות המדינית. דבר זה כפה עליו לגלות יחס הוגן כלפי המיעוט היהודי בארצו, משום תקווה לזכות בתמיכתה של יהדות ארה״ב, לקבלת סיוע כלכלי אמריקני. מתוך פזילה ברורה לוושינגטון, צירף הסולטאן את ד״ר ליאון בן־זקן – עסקן יהודי מכובד ומנהיג קהילתי מוכר בקזבלנקה – לממשלת מרוקו הראשונה ומינהו לתפקיד שר הדואר בממשלת סי מובאראכ בקאעי. חרף התמיכה היהודית במאבקו לעצמאות, הבהיר הסולטאן מיד כי אין בכוונתו להכיר בישראל ולקשור עמה יחסים דיפלומטיים תקינים. אך בנושא העלייה היהודית, הוא נקט עמדה דו־משמעית: הוא לא העז לפתוח את שערי היציאה לרווחה, אך מאידך הוא טרח להשאיר ״סדק צר״, שדרכו יכלו יהודים מעטים להוסיף ולצאת את מרוקו.
ראה: מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב-הוצ' משרד הבטחון תשמ"ד-1984 עמ' 93-90