אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית

בתקופה זו שלאחרי מלחמת העולם השניה היגיע לגוראמה יהודי בשם שלמה לוי שבא מהעיר ״סיפרו״ כדי לשמש כסוכנו של היהודי האמיד טובאלי. באותה תקופה התרבו הסיפורים אודות ארץ ישראל ופלסטין. שלמה לוי היה פעיל העליה הראשון בעיירה, אשר פעל באופן בלתי רשמי וערך רשימת יהודי העיירה לפי בקשה ״מגבוה״. כולם ידעו על קיומו של ארגון מחתרתי יהודי ברחבי הערים הגדולות של מרוקו, אשר פעל להכשרת פעילים וסוכנים לקראת עליית היהודים לארץ שראל בבוא היום.

לא עבר זמן רב ושמועות נפוצו על משפחות יהודיות ראשונות, ובעיקר על בחורים צעירים, שהחלו לעזוב את מרוקו בדרכים קשות ומסוכנות כשפניהם מועדות לעבר ארץ ישראל, הלא היא — פלסטין. הפעילים הרבים שהוחל בהכשרתם, בתנאים מחתרתיים, עוד בשנת 1940, התפשטו בכל רחבי מרוקו והחלו להפיץ את שמעה של ארץ־ישראל שהיתה עד כה מוכרת ליהודים רק מהתנ״ך ומסיפורי הזקנים.

בעיירה גוראמה נדלק ניצוץ ראשון והיהודים החלו לדבר על־כך ברגשות מעורבים. היה גם יהודי אחד שאזר אומץ, אסף את חפציו ועזב את העיירה עם משפחתו בת שבע הנפשות. היתה זו משפחת שמעון לעמס שעזבה ראשונה את העיירה כדי לעלות לארץ־ישראל דרך אלג׳יריה. משפחת שמעון לעמס תיאמה את תנאי עלייתה עם פעילים יהודים. הם נסעו במונית של מולאי לתחנת הרכבת ״אלמנגוב״ המקשרת את שתי המדינות — אלג׳יריה ומרוקו.

הנסיעה הלילית בדרכי העפר ארכה שעות רבות. כדי לעבור את שבעים הקילומטרים מהעיירה לגבול הם שלמו הרבה כסף עבור הנסיעה המפחידה הזו, ומשם המשיכה המשפחה את דרכה אל תוך אלג׳יריה ברכבת. באלג׳יריה הוכנסה משפחת שמעון לעמס לתוך מחנה עולים זמני שבו היו מרוכזות משפחות רבות. הציפיה במחנות אלה הייתה ארוכה. תנאי הקיום היו קשים למדי, ורוב ה״עולים״ נואשו ועזבו את המחנות כעבור מספר חודשים של המתנה לשוא. גם משפחתו של שמעון לעמס עזבה את מחנה האוהלים לאחר שלושה חודשי ציפיה לעלות לארץ ישראל, הם עשו את דרכם הישר לעיר פאס ולא שבו לעיירה גוראמה מתוך בושה ואי־נעימות.

איסור חמור הוטל על יהודים לעלות לארץ־ישראל, ותנועותיהם הוגבלו ברחבי־מרוקו כדי לצמצם עד כמה שאפשר את הסתננותם אל מעבר לגבולות  המדינה. המושל דובארי הגביר את הפיקוח על היהודים לבל יעיזו להסתנן דרך אלז׳יריה לארץ־ישראל. הוא עשה זאת בעזרת הז׳נדרמים ושוטריו הערביים החמושים. דובארי קרא לראש־הקהילה כליפא דודו והזהירו לבל יתערבו היהודים בעיירה בענין פלסטין, ולבל ינסו לברוח דרך הגבולות. אולם כליפא דודו החליט אחרת ופעל מתוך רגשותיו העמוקים לענין ואהבתו לישראל. הוא לא עודד את יהודי העיירה ולא סייע בידם לעבור את הגבולות לעבר ארץ  ישראל, אולם טיפל ביהודים רבים אחרים שבאו לעיירה כדי לעבור לגבול אלז׳יריה. היהודים הצעירים הגיעו לעיירה כשהם מחופשים לערבים ולבושם המוזר והזר אך הגביר את חשדות הרודפים אחריהם. תושבי הסביבה תהו ונדהמו לראות ״ערבים״ משונים שוהים בבתי־היהודים בעיירה זמן רב ואחרי־כן היו נעלמים. כליפא דודו הטיל את כל כובד משקלו בענין זה, וסיכן בכך את עצמו ובעיקר את מעמדו כראש הקהילה בעיירה. הוא היה בקשר מתמיד דרך הטלפון עם פעילי העליה במרוקו ובגבול אלג׳יריה, וטיפל במסירות נפש בכל הפליטים היהודיים. המעבר של יהודים אלה היה כרוך בקשיים רבים ובסכנת־נפשות ממש, אך גם לאחר שנעשו כל הסידורים, היו תקלות, והעברתם דרך הגבול התעכבה שבועות ואף חודשים. כך קרה שיהודים רבים מחופשים לערבים נתפסו והושלכו לכלא. אחד מהם נתפס ממש בעת שעלה לרכבת ב״אלמנגוב״, בגבול, ומשם הוחזר רגלי כשפרש חמוש מלווה אותו לאורך כל שבעים הקילומטרים עד לגוראמה. אחרי מקרה זה, נקרא כליפא דודו לחקירה אצל המושל דובארי. הוא הכחיש כל קשר בינו לבין היהודים — ״הערביים״ ושוחרר, אך לא לפני שהודח מתפקידו הציבורי כראש הקהילה היהודית בעיירה. כאשר בא יחיה משה הזקן, שהיה בעבר עוזרו של אביו של כליפא דודו, דודו ישועה המפורסם, לנחם את כליפא דודו על סילוקו מתפקידו, נזכר בסיפור של המושל מטר שארע לפני למעלה משלושים שנה ועודד את המודח: ״אתה חייב לשמוח על כך שנפל בחלקך להיות עד, ולקיים מצווה גדולה זו. אביך ואני שמענו על תקומת המדינה היהודית לפני שנים רבות מפי המושל מטר, אתה נטלת חלק בהגשמתה הלכה למעשה.״

הצרפתים הטילו מגבלות חמורות על היהודים במרוקו ומגמתם היתה לא לאפשר להם להצטרף ללוחמי החרות בארץ ישראל. גם הערבים שבשליטת הצרפתים דרשו למנוע מהיהודים להגר לפלסטין, ואלה מילאו את רצונם.

לכליפא דודו המודח לא הייתה אותה השפעה ואותה הילה שנתברך בהן אביו דודו ישועה. הדחתו מתפקידו לא הפתיעה רבים שתמיד חשבו אותו לאדם עקשן, בלתי מתפשר ופזיז בענייניו. במקומו של כליפה דודו, מינה המושל דובארי את שלום בן באשי המכונה ״סולי״.

לסולי, ואחיו מומי הייתה הצלחה רבה בחיים אך לא לפני שעברו תלאות וקשיים בעבודות שחורות, כשהם נודדים מעיר לעיר. בהדרגה הפכו לנותני הטון ובעלי ההשפעה בתחום הציבורי כמו בתחום הכלכלי. רבים מן העסקים של יהודי העיירה היו משותפים לאחים סולי ומומי בן באשי. המושל דובארי לא הסתפק בחילופי הגברי בקהילה היהודית, והוא זימן ללשכתו את כל שבעה עשר הקאיידים — ראשי השבטים בכפרים שבתחומי שליטתו. הוא הודיע להם על החלטתו לצמצם אותם לארבעה בלבד, כדי לייעל את עבודתו בתקופה קשה זו במדינה, והעניק את המינויים החדשים לארבעה שעליהם החליט. הבחירה נפלה על מוחה או זאייד באזור תולאל, הרוש או חמאד באזור תיטנעלי ושניים אחרים על הנוודים שבהרים אידיר אוחדיאן וחמו או חמאד. כל שאר השייכים חזרו לכפריהם מושפלים ומדוכאים, הסתגרו בבתיהם והתבישו להופיע בפני התושבים, אשר בקרבם היו להם הרבה שונאים שציפו ליום מפלתם.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית הוצ' פפירוס פברואר 1983-עמ'66-64

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר