היהודים במרוקו השריפית-בעריכת שלום בר אשר

צבא ה״עביד״ השחור והמוג׳אהרון

כדי לשלוט בארץ ולהילחם בנוצרים ובתורכים ארגן השריף צבא, שנאמנותו נעלה על כל ספק ושהיה מורכב מחיילים שגייס מקרב כושיי סודאן.

כבר אל-מנצור גייס עבדים שחורים לצבאו הסדיר, שהיה מורכב ברובו משבויים נוצרים משוחררים וממתאסלמים אנדלוסים. אל-רשיד הסתכסך עם מלך באמבארה סגו, שנתן מקלט לאחד מיריביו מן הסוס, עלי אבן־ח׳יידר (בו-חסון?), ולא יכול איפוא להביא טירונים מטימבוקטו. לעומתו הצליח אבן־ח׳יידר לאסוף בסודאן כמה אלפי כושים ולפלוש לארצות הסולטן. הוא שחררם באזור הסוס, לשמע הידיעה על מותו של אל-רשיד. משורותיהם שאב מולאי אסמאעיל, אנשים ליצירת גרעין חיל המשמר השחור שלו. אולי חיפש לאחר מכן את צאצאי חייליו השחורים של אל-מנצור, שדבר קיומם נודע לו מן הרשומות.

הוא לא שלח מיד את הטירונים לקרב, אלא היפנה אותם למשראע א-רמל (ליד סבו, בין מכנאס וסלא), שהיוותה בסיס אספקת טירונים לאמיתו. משימתם העיקרית היתה להוליד ילדים. הכושים הקטנים נולדו כילדי צבא. בהתקרבם לגיל עשר, עם התבגרותם, הביאום אל הסולטן, הצגת הילדים בפני הסולטן חזרה ונשנתה בקביעות, החל מן השנים 1689-1688. תחילה לימדום משלח-יד, ובמשך השנתים הבאות עשו אותם נהגי פרדות ואחר-כך – בנאים. בשנה הרביעית התחילה חניכותם הצבאית, באימוני רכיבה, והיא נשלמה, במהלך השנה האחרונה, ביריה בקשת ובמוסקאט. בד-בבד עמם למדו הילדות הכושיות את אומנויות משק הבית, והיפות שבהן – מוסיקה. בגיל חמש-עשרה צורפו ילדי הצבא לגדוד ונשאו להם נשים. בניהם נועדו להתגייס לצבא בבוא עתם, בנותיהם – להינשא לחיילים שחורים או להיות שפחות לנסיכים.

עד שתספק משראע א-רמל את מכסותיה השנתיות מילא מולאי אסמאעיל את צבאו על-ידי החלפת משמרות קבועה בטימבוקטו ובפשיטות שערך על העבדים והעמיתים של שבטי הצהרה.

החיילים השחורים קיבלו, בשל מוצאם, את השם ״עבדים״ ובפי העם ”כושים״ (עביד). משום שנשבעו את שבועתם על קובץ החדית' של אל-בוח׳ארי כינו אותם בשם ״עביד אל-בוחארי״ או ״בואוחאר״, אם הסבר זה, שניתן על-ידי הוצאס, אין מקורו בשגיאת תעתוק.

כושים מהצהרה וצאצאי משראע א-רמל היוו באופן בלעדי את הצבא הסדיר, והיו חסרי שורשים בארץ ומסורים מסירות עיוורת לאדונם. הצבא כלל עד 150.000 איש, מהם 70.000 בבסיס משראע, 25.000 במכנאס, שהיוו את חיל המשמר המיוחד של השריף, והשאר בקאסבות. הצבא הזה לקח חלק בכל המערכות הגדולות, לשביעות רצונו הרבה של הסולטן, שהעניק לעבדים (עביד) ולעמיתים (חראוזין) את הזכות להיות בעלי רכוש (1698-1697).

עד מהרה עמד צבא מקצועי זה על העובדה, שהוא הכוח המאורגן היחיד במרוקו. הפרטוריאנים השחורים העמידו את הקיסרות למכירה פומבית ורצו לנהל את המדיניות, אבל התמעטות מספרם גרמה, שלא היוו עוד משלהי המאה הי״ח אלא את משמרם האישי של הסולטנים. חוץ מן הצבא השחור אירגן מולאי אסמאעיל ארגון צבאי, בהקיפו אותם ב״עביד״, את שודדי הים של חוף האוקיאנוס האטלנטי, אשר באמתלה שהם נלחמים בנוצרים בזזו את סביבות הנמלים, ובהנהגת מפקדים נועזים, כגון אל-עיאשי או גילאן, היוו לעתים כנופיות, שהיו מסוגלות להתמודד עם סולטנים. בארגנו גדודים אלה של '׳מתנדבי האמונה״ (מוג׳אהדון), ענה השריף לכאורה על מאוויי המוסלמים הקנאים. לאמיתו של דבר היה בדעתו לשחרר, בעזרת חיילים נלהבים אלה, את נמלי מרוקו מן הכיבוש הנוצרי וההשפעה התורכית.

כמו כן כלל צבאו של מולאי אסמאעיל, בסדר גודל שאי-אפשר לקבעו, מתאסלמים, שאיננו יודעים עליהם הרבה אלא מפי אחד מהם, האנגלי תומס פלאו. הם היוו חיל נבדל, שרק לעתים רחוקות חנה במכנאס. אין רואים איש מהם מכהן בכהונה רמה במח׳זן כמו בימי הסעדים.

חלק הארי של צבא הקבע הגדול הזה חנה מחוץ לערים, בקצבות מבודדות. כדי לשלוט במדינה, שעדיין היתה מסוערת מאד, נקט מולאי אסמאעיל שיטה של משלטים מבוצרים מוחזקים על-ידי חיל מצב קבוע. הוא השתמש בקַצבות שכבר היו קיימות, ועל-פי א-זיאני, הקים 76 קַצבות נוספות. על-פי ה. טיראס התחלקו הקצבות הללו לשלוש קבוצות: אלו שפיקחו ושלטו על האזורים המורדים (ביחוד האטלס המרכזי), אלו שעמדו על דרכי התחבורה העיקריות (הדרכים מתאזה לווג׳דה, מפאס לתאפילאלת, מפאס למראכש וכיו״ב), ואלו ששימשו קסרקטינים ל״עביד״ בסביבות כמה ערים גדולות.

מלחמת הקודש וחמאבק נגד חתורכים

מולאי אסמאעיל פתח מחדש ובעוז במדיניות ה״רקונקוויסטה״, שנפסקה עם מותו של אל-עיאשי(1641). הוא כבש את אל-מעמורה מידי הספרדים ומצא בה מאה תותחים (1681). עוד מעט והיה נכנס גם לטנג׳ר. לאחר כמה שנות גישושים ניסו האנגלים להתפשט אל מחוץ לחומות העיר, שנחנקו בה. אבל לונדון מיאנה לנקוט מדיניות של כוח, שהוצאותיה רבות ותועלתה מפוקפקת. מעלליו של ״הגדוד הטנג׳רי״ הותירו בשורותיו חללים, שנתמלאו בטירונים עלובים. המושלים מעלו בכספים, הקצינים נעשו ספסרים או זייפו את רשימות חייליהם, החיילים, שגוועו ברעב ולא קיבלו את משכורתם, ערקו או התמרדו. כתב הזכויות העירוני משנת 1668, שהישווה את טנג׳ר לערי אנגליה, תוצאתו העיקרית היתה, לאפשר לחברי מועצת העיריה להבטיח לעצמם זכויות-יתר מסחריות. הנמל, שקציני הים הגנו עליו במזח חזק, יכול היה להעניק לצי האנגלי בסיס ימי בטוח. הסחר, שפליטים צרפתים שגורשו מקאדיס וכן ביזה הולנדית המריצוהו, צריך היה לשגשג במהירות, אבל חסר כסף נזיל, והקמתה של חברה מרוקנית גדולה נכשלה בגלל התנגדות סוחרי טנג׳ר ומושליה המושחתים, שחששו גם מפני תחרותם של נמלים אחרים במגרב. המצור ששם מולאי אסמאעיל ב-1679 על העיר היכה את המסחר מכה קשה ואילץ את האנגלים שלא להקים עוד ביצורים מחוץ לחומות (אפריל 1681). הבית התחתון בלונדון, שחשש כי חיל המצב בטנג׳ר, בית יוצר ל״חיילים קתולים״, יספק למלך צ׳רלס השני כוחות לשם נסיון הפיכה נגד הפרלמנט, סירב להיענות לבקשת עזרה שהגיש המלך ״לנוכח הידיעות הבדוקות שקיבל על סכנה ברורה מאיימת מצד הקתולים. ״ חמלך, אשר לאחר פיזור הפרלמנט נאלץ להתקיים על סיוע שקיבל מלואי הי״ד, לא רצה לבזבז את משאביו בטנג׳ר. הוא ציוה לפנות את העיר, לאחר שיהרסוה כליל, לרבות המזח הגדול (5 בפברואר 1684). דעת הקהל האנגלית קיבלה בקורת-רוח את ההחלטה הזאת, שמסרה את הנמל לא לידי מתחרים אירופים אלא לידי השריף. חייליו של מולאי אסמאעיל יכלו להאמין כי מצור 1679 והתקפותיהם החוזרות ונישנות היו הסיבה האמיתית ליציאת האנגלים. השריף הושיב בעיר ההרוסה תושבים מן הריף. ״מתנדבי האמונה״ כבשו את לאראש ב-1689 ואת ארזילה ב-1691. החוף האטלנטי, שנותרה בו רק המובלעת הפורטוגלית במאזאגאן, טוהר כמעט מן הטומאה הנוצרית.

נותרו עדיין, בחוף הים התיכון, מוצבי מלילה, סבתה, פניון אלהוסמאס ופניון ולז. חילות המצב הספרדיים, שנאלצו, כחיל המצב של טגג׳ר, שלא לסמוך אלא על עצמם, ואשר שכרם היה דל, ציודם גרוע ומושליהם ניצלו אותם, לא יכלו לפרוץ את הפלצור ההדוק של כוחות השריף, אבל לא נכנעו בפני התקפותיהם המרובות. לשווא הציב מולאי אסמאעיל מול סבתה ״רבאט״, עם ארמון בשביל המפקד ומסגד, לציין את רצונו הנחוש לכבוש את המקום. דאגות חמורות הסבו את תשומת לבו והאנרכיה שבאה לאחר מותו הצילה את העיר.

יותר מאשר המלחנוה נגד הנוצרים, שלט במדיניותו המאבק נגד התורכים באלג׳יריה. תודות ל״מתנדבי האמונה״ לא יכול עוד אף לא מנהיג אחד של כנופיות התורכים לחדור למרוקו דרך נמלי גארב, אבל ממזרח נאלץ השריף להסתפק בהצלחה פחותה מזאת, שכן הצבא השחור היה נחות מן המיליציה האלג'ירית. לא נעלם מן הסולטן כי התורכים מעודדים את המורדים המגרבים. כדי להטיל עליהם אימה הגיע עד ג'בל אבלור, אבל הארטילריה התורכית הבריחה את הערבים, ומולאי אסמאעיל נאלץ להכיר, כאחיו אל-רשיד, בתאפנה כגבול שתי הטריטוריות (1679).

לאחר כניעתו המוחלטת של אזור הסוס חידש את נסיונו בעשותו יד אחת עם הביי של תוניסיה, אבל שני בני הברית לא השכילו לאחד את תנועותיהם והובסו בזה אחר זה (1692). בנו, זידאן, שפקד על מחוז תאזה, משהצליח לאחר חדירות אחדות לכבוש את תלמסאן, לא ניצל את הצלחתו. השריף הדיחו ולקח לידיו את הפיקוד על הצבא, שהתקדם עד עמק שריף, שם הובס. מולאי אסמאעיל, שנפצע, נפל כמעט בידי התורכים, שהביאו 3000 ראשי חיילים לאלג׳יריה (28 באפריל 1701). ואף על פי כן לא אמר נואש. כיוון שהיה בטוח מפני סכנת פלישה בזכות המצודות שסגרו על גבולו המזרחי, לא חשש מלהביא את המלחמה ללב הטריטוריה התורכית, בחדרו אליה מדרום. אחד מבניו כבר הצליח לכבוש את אזור עין מהדי(מערבית ללאגואת) ואחד מבני אחיו הושיב חיל מצב בבו-סמגון (בין עין צפרה וג׳ריוויל) (1713-1710). התקוממויות המיליציה של אלג׳יריה ומרידות שבטים הקלו על הפלישה, אבל תשומת לבו של השריף רותקה למרוקו מחמת המחלוקות בין בניו והוא לא יכול היה לנצל את שעת הכושר.

ראה: היהודים במרוקו השריפית-בעריכת שלום בר אשר.1977 –עמ'39-35