מנהג " שירת הבקשות " אצל יהודי מרוקו דוד אוחיון

מתוך הספר  מנהג " שירת הבקשות " אצל יהודי מרוקו

דוד אוחיון

הקדמה

תהפוכות שונות עובר האדם במהלך חייו. יש ואירוע אחד מביא לשינוי משמעותי בחייו. אהבתי הרבה לנושאי מורשת מרוקו הינה חלק מחיי הכרה בערכה ובחשיבותה. תמיד הייתי חדור ברגשות עזים כלפי העבר שהושאר במרוקו. ידיעותיי לא חפפו תמיד את מודעותי לגבי חשיבותה של מורשת זו. ידעתי כי יש עושר רב מאחורי המשפט אשר כה השתמשתי בו ״תרבות יהודי מרוקו עשירה ומפוארת״, אך לא ידעתי עד כמה ובמה. ביולי 1995 ביקרתי עם קבוצת חברים במרוקו, ביקור שהשאיר בי רושם עז, ודומה כי מאז נתהפכו אורחות חיי. מאז שחזרתי לארץ אני שקוע בקריאה על יהדות מרוקו ועל עברה, כאילו להשלים חוסר גדול הקיים אצלי ואצל רבים מבני הדור השני החי בארץ. כך החלטתי לכתוב ולהציג פן מסויים ומיוחד של הקהילה בה אני חי, לכתוב על מנהג ״שירת הבקשות״ כפן מיוחד בפיוט של יהודי מרוקו בישראל. למנהג זה נחשפתי לראשונה בשיעוריו של ד״ר אברהם אמזלג ועל כך נתונה לו תודתי.

ד״ר אברהם אמזלג: בשנות ה־80 שימש כמרצה באוניברסיטת ״בן גוריון׳ בבאר־שבע וכיום, בשנות ה־90, הוא מנצחה של התזמורת האנדלוסית.

במשך כחמישה חודשים פירסמתי כתבות במקומון בדימונה. בין התאריכים אוקטובר 1996 ומרץ 1997, בתקופה שבה כתבתי הופתעתי מאוד, ולטובה, מגילויי האהדה והמשוב החיובי מצידם של קוראים רבים. אנשים גילו עניין, קראו בעיון וביקשו כי אמשיך לכתוב. מתברר כי פתחתי והצגתי בפניהם את עולמם הלא־ידוע: עולם של עבר עשיר ומפואר, אך, יחד עם זאת, גם בלתי ידוע, וזה לא נבע חלילה מחוסר רצון לדעת כי הרי, התרבות קיימת אצל כל עם, עדה או קהילה בכל מקום ובכל זמן.

לאחר העליות ההמוניות בשנות ה־50 וה־60 ממרוקו לישראל ־ לארץ הכיסופים ־ נתגלה הפער הגדול בין עברה של יהדות זו ־ תרבות עשירה ומכובדת לבין ההווה המציגה כקהילה ללא בסיס תרבותי, חסר תוכן ומתאפיינת בפולקלור נחות.

הערת המחבר:  העתונאי אריה גלבלום כתב בעיתון ״דבר״ ב־1948, במסגרת סדרת כתבות על העולים החדשים ממרוקו את הדברים הבאים: ״זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמותו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו הוא שיא, דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת והחמור עוד יותר ־ חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני, הם נעדרים גם שורשים ביהדות. לעומת זה הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים והפראיים״, ראה ״ימי כור ההיתוך׳ שכתב צבי צמרת. זהו הרקע השלילי כלפי עלייתה של יהדות מרוקו ־ עליה שהציונות והאהבה לארץ ספוגים בכל נימיה, בסיפורים, בפיוטים ובתפילות.

סיפורה של הקהילה היהודית הגדולה שבצפון אפריקה הוא ללא ספק אחד המרתקים והסוערים שידע העם היהודי מאז גלה מארצו. מרוקו, ארץ אקזוטית ורבת גוונים היא, מארג צבעוני ומרתק של שבטים ברבריים הרריים, שנתערבבו עם הערבים שהגיעו מהארצות הסמוכות והושפעו מן הספרדים שבצפון, ערב רב של תרבויות המרכיבות יחד פסיפס מלא ריחות, טעמים וצלילים מיוחדים במינם.

גם מקומה של הקהילה היהודית לא נפקד מתערובת מרוקנית זו. במשך מאות שנים ידעה קהילה זו לשמר את מסורתה ולשמור על האיזון העדין והנכון בין ספיגת העושר התרבותי שמסביב והשתלבות בחיי המדינה לבין שמירה קפדנית על ערכי היהדות. למרות זאת, סיפורה של הקהילה היהודית במרוקו מוכר פחות מסיפורה של כל קהילה מרכזית אחרת בתפוצות. למעלה מאלפיים שנות יישוב יהודי בארצות המג׳רב זוכות להתיחסות שולית בהשוואה למרכזים אחרים כמו: אשכנז, פולין, ספרד ועוד. הסיבה לכך נובעת מהיעדר מידע. אנשי המג׳רב ־ בניגוד לאנשי אירופה או אנשי הים התיכון ־ לא נהגו לתעד את קורותיהם באופן מסודר.

הדפוס העברי הגיע מאוחר מאוד למרוקו. בהיעדר בתי דפוס הועתקה היצירה הרוחנית־דברי הגות של חכמים ופיוטים של משוררים־בכתבי יד. גם אם זכה ספר להידפס, הרי הוא נדפס בכמות מצומצמת בשל קשיי מימון, ולא זכה לתפוצה רצינית.

יצירות חשובות רבות אבדו בגלל פגעי טבע או נאכלו ע״י עש, נחבלו ונגנזו. חיבורים אחרים הושמדו בפרעות שפרעו הערבים בשכניהם היהודים.

יש לציין, כי מלבד אבדנן של יצירות רוחניות ישנם יוצרים, ובכללם משוררים, שמרוב צניעותם לא העלו את חידושיהם ואת פיוטיהם על הכתב באופן כזה שהם יופצו לעיני כל. 6

לאור זאת, יוצא איפוא, כי תולדות יהודי המג׳רב מלאים ב״כתמים לבנים׳׳. כך קורה שלרבים מאיתנו חסר חומר רב על העבר של אבותיהם ועל חיים בתוך עבר, שלא היו קלים כלל וכלל.

הערת המחבר: בעוד שבצפת, בקושטא ובסלוניקי(קהילות בהן היתה פריחה של תרבות יהודית) היה דפוס עברי כבר במאה ה־16, הרי הדפוס העברי הגיע לצפון אפריקה רק במאה ה־19. כך גם ביחס לספרות ההלכה של חכמי מרוקו כמו: השו״ת של ר׳ יעקב בן צור ״משפט וצדקה ביעקב״, השו״ת של ר׳ ידידיה מונסנגו ״דבר אמת״, השו׳׳ת של ר׳ יצחק בן ואליד ״ויאמר יצחק״ ועוד קבצים דומים. גם הם אינם ידועים לרבים מפני שלא זכו להידפס אלא בכמות מצומצמת של כמה עשרות עותקים.

החיים במרוקו לא היו קלים ליהודים שישבו בארץ זו. יהודי מרוקו סבלו מנה גדושה של תלאות ויסורים של שעבוד הגלות, של פרעות ורדיפות. חוקים מפלים ומבזים היו לחם חוקם יום־יום. רחשי הלב נעו מצד לצד, בין הבכי והעצבות של יסורי הגולה ובין האמונה והתקוה לציפיות הגאולה. תקוות אלה לגאולה הממשמשת ובאה הן שהפיחו רוח ועידוד בבני הקהילה והאירו את פניהם תוך ציפיות לגואל שיגאלם מיסורי הגלות.

החיים עמדו בסימן הפסוק ״לישועתך קויתי כל היום״. במהלך כל הדורות היתה קיימת הזדהות של הפרט עם גורלו של הכלל. הפרט והכלל חד הם. קשר הדוק זה הטביע את רישומו בפיוטים אותם כתב המשורר המצוי. הפיוט היה ויהיה תמיד בבחינת נשמתה של יהדות מרוקו. פיוטי הקודש (וגם השירה העממית) כללו בתוכם את המרכיבים שהחזיקו את יהדות מרוקו במשך מאות בשנים: עיקר בעל ערך חשוב, סם מרפא לקשיים היומיים, זיק ושביב של תקוה מפני תלאות החיים, תרופה לשיכוך כאבי הגלות. היהודי המרוקני ביושבו בבית הכנסת בארוע ציבורי או אישי, שבו נשמעו הפיוטים, היה כ״מלך במסבו״. הפיוטים רוממו את נפשו והיו דרך ביטוי לרגשותיו. בשומעו את הפיוטים, וגם כאשר הוא משתתף בשירה, הוא חווה את מועקות אבותיו במרוקו, חש את צרות הקדמונים שנשאו את סבלם בהשלמה, באהבה ובאלם. דרך השירה מתקיים מעין שיג ושיח עם בורא עולם.

הפיוט הינו בבחינת ״ארון ספרים״ הפתוח ליהודי המרוקני בו הוא מוצא מובאות, דמויים ועושר לשוני רב מהמקרא, מהמשנה ומהתלמוד, מן הדרוש ומן הקבלה. מאפיין זה בולט אצל המשוררים שמהם אפשר ללמוד עד כמה המסורת היהודית היתה טבועה חזק ביסודות שקיבלו משחר נערותם. מילות הפיוטים הן ביטוי ודרך התבטאות של משוררים בקהילות שסבלו בגלות. דומה כי הם, מצד אחד, ספוגים בדם של יהודים שנהרגו ונפגעו בגולת מרוקו, ומצד שני, ספוגים ברוחה של ארץ ישראל ־ ריח של כיסופים וגעגועים לארץ המובטחת.

מהפיוט של יהודי מרוקו ניתן ללמוד רבות על חייהם של היהודים במרוקו. בשל היעדר מקורות רגילים הופכת השירה למקור תיעודי חשוב. שירים ופיוטים רבים קשורים באירועים משמחים ובמאורעות עצובים וכואבים (כמו אסונות טבע, ימי בצורת, שנות רעב, מגפות ועוד). כדוגמה לכך אציין את הפיטנים ר׳ יעקב בן צור (פאס, 1753־1673) ור׳ דוד בן אהרון חסין (מקנס,1792־1722) ששיריהם מהווים מקור מידע חשוב על ההסטוריה של יהודי מרוקו. אציין כדוגמה את הקינה שחיבר ר׳ דוד חסין בעקבות המאורעות הקשים שהשרו אבל כבד על הקהילות המרוקניות בימי שלטונו של מולאי יזיד (1792־1790).

קינה זו נכתבה בתקופת הפרעות ביהודי מקנס ובהקדמה לקינה כותב ר׳ דוד חסין: ״קינה היא קוננתיה בשנה הנ״ל אל הרג שבעה אנשים ומהם מיחידי קהלינו, וקוננתי תמרור ארים על שפאים״. יהדות מרוקו, במשך מאות בשנים, לא עסקה בבנייה חומרית; תרבותה אינה תרבות של יצירה חומרית. אין לה ציוני דרך בתחום זה. החיים במלאח הצפוף והדחוס לא הקלו על תנאי מגוריהם. גאוות יהודי מרוקו, היתה אפוא על היצירה הרוחנית, שבה עסקו רבים מבניה ורבים מאבות אבותינו. המציאות היומיומית היתה אפורה וקשה. בתנאים מסויימים ואצל אחרים היה מביא הדבר, כנראה, להתפוררותה של הקהילה כולה, אך אצל יהודי מרוקו זה פעל אחרת. נוכחותם של היוצרים ענקי הרוח שחיו ושיצרו בגלות מרוקו נתנה טעם ותכלית לחייהם.

יוסף בן נאים בספרו ״מלכי רבנן״ כתב בפירוט רב על היוצרים של יהודי מרוקו ועל יצירותיהם. ממנין שעשיתי בספרו על היצירה של יהודי מרוקו מתברר, כי בין המאות ה־14 ועד לראשית המאה ה־20 חיברו יהודי מרוקו מעל ל־900 חיבורים (ספרים, קבצים ועוד) בתחום השירה, ההלכה, ההגות, הדרוש, הקבלה ועוד. יש להניח כי המספר הוא רב בהרבה יותר.

עושר תרבותי ומכובד זה נעלם לרבים מאיתנו, והיה חשוב לי לחשוף צד מפואר זה בתרבותה של קהילת יהודי מרוקו. מנהג ״שירת הבקשות״ הוא פרק חשוב בתרבות מפוארת זו, פרק חשוב ובעל ערך מוסף, אך לא פרק יחיד.

תקותי כי בקריאה של ספר זה ייפתח צוהר לעולמם העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, יאפשר לדור הבנים להכיר את מורשת אבותיהם ולציבור בכללו להכיר קהילה שחזון משיחי, אמונה עמוקה ויצירה רבנית כבירה ניווטו את דרכה עד לעלייתה לארץ .

ראה:מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-הקדמת המחבר 14-11

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר