יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

מסים

החובה להשתתף בעול המסים לקהילה חלה לפי הדין לאחר י"ב חודש של מגורים במקום, ואם אדם קנה בה דירה הוא נחשב מיד כאנשי העיר (בבא בתרא, פרק ראשון משנה ה, בתלמוד, דף ז, ע״ב), חלו עליו החובות והוא נהנה מהזכויות של שאר חברי הקהילה. בענייני מסים היה צריך ללכת אחרי מנהג המקום. הקהילה נקטה אמצעים נגד המתחמקים מתשלומי מסים.

המנהג הפשוט בכל הגולה שכל מי שמחריב מס לקהל, חובשין אותו בבית הסוהר ואין מביאין אותו לבית דין אלא טובי העיר דנים אותו כפי מנהגם ואינו יוצא משם עד שיפרע או יתן ערב או ישתעבד בשטר. (יצחק אבן דנאן, 1836־1900, ׳ליצחק ריחי, דף ס)

לפי מקורות אחרים, הקהילה היתה מוכרת את נכסיו. כמו כן הטילה הקהילה סנקציות על מי שפרק מעליו את עול הציבור.

היו יהודים שניצלו את קשריהם עם הממשל, ׳נתלו באילי הארץ׳, והשתמטו מתשלום מסים לקהילה. הדבר פגע בקהילה, והסכמת בית הדין בפאס בשנת שכ״ח (1568) ושוב בת״ץ (1730) אסרה זאת (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ פח, קמה). הסכמה ברוח זו התקבלה בצפרו בתס״ד (1704) על ידי שמונה חכמים, כשפסק הדין מלווה איום שהעובר על התקנה יוחרם, לא יימנה במנין עשרה, יינו אסור ושלא ימולו את בניו בעשרה ולא יתעסקו בקבורתו עד שיפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו במסים׳ עד יום מותו(עובדיה, ׳צפרו; מם׳ 60).

במכנאס תוקנה בתקנ״א (1791) תקנה האוסרת על אדם להציע לממשל את הזכות לגבות מסים, במקום הקהל.

הקהילה עמדה במצב בלתי נעים, כאשר הממשל שחרר ממסים אדם בעל יכולת, כי הכלל היה ׳דינא דמלכותא דינא׳, והוא זכה על פי דין. אבל הנטייה היתה לתבוע ממנו השתתפות מתוך רצון טוב. במכנאם תוקנו תקנות בשנת 1800, ושוב תשע שנים לאחר מכן, נגד משתמטים ממסים על ידי הברחת כספם, או אלה שנתנו אותו במתנה כדי לפטור את עצמם ממסים.

המסים הוטלו על רכוש העושה פירות, והבעיה היתה מהו גובה המס, אם בכלל, על נכס שאינו עושה פירות, כמו זהב טמון באדמה, מזומנים ותכשיטים. המגמה היתה לא להטיל מסים על ממון שאינו עושה פירות, זולתי על תכשיטי זהב וכסף. נושא שעורר חילוקי דעות היה, האם אדם משלם לפי הצהרתו על הכנסותיו ורכושו, כשההצהרה מחייבת שבועה, או על פי ועדת הערכה. בפאס תוקן בשנת שס״ח (1608), כי לוועדת ההערכה ייבחרו נציגי האומנים:

מכל מלאכה ג' אנשים יראי אלקים והם יחקרו וידרשו בפנקס המם ויאמרו מה שראוי לכל אחד לתת ועל פיהם עם ממוני הקהל יכתב כל אחד בפנקס ויתן מה שגזרו עליו האנשים הנזכרים. ואם יברר שום אחד שהם טועים… עליהם לחקור עוד בדבר הזה. (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר, ח״ב, סי׳ פח)

דומה שאנשים הצליחו להתחמק מתשלום המסים, ודעתם לא היתה נוחה מהמעריכים. על רקע זה תוקן בפאם בשנת תע״ו (1716), שייבחרו 12 מעריכים שיעריכו כל אחד לפי הכנסתו, ומי שטוען שיהכבידו עליו הרבה׳ ודורשים ממנו מסים רבים, יהיה עליו להישבע בספר תורה מהי הכנסתו, ועל פי זה ישלם(שם, סי׳ לנו, יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רפב).

בצפרו היתה תסיסה במחצית הראשונה של המאה ה־18, בעקבות חשד שהמעריכים אינם אובייקטיביים ׳ומחניפים בשומא כל אחד לאוהביו ולקרוביו׳, נציגי הקהל הציעו שהשמאים יבחרו תלמידי חכמים האמינים בעיניהם, ויישבעו בפניהם שלא ישאו פנים.

מס פרוגרסיבי: לפי ממון ותקרת המס

על פי התקדימים הכיר הממשל המוסלמי בעיקרון של תשלום מס גולגולת לפי ההכנסה, בהתאם לשלושת המעמדות: עשירים, בינוניים ועניים. גם חכמי ישראל אימצו עיקרון זה. למרות זאת עלה נושא זה לדיון, לא רק לגבי מסים אלא גם לתשלומים אחרים, כלומר, האם משלמים לפי ממון או לפי מספר הנפשות במשפחה.

החכמים נטו למס פרוגרסיבי לא רק במסים רגילים לשלטונות אלא גם בהיטלים שרירותיים, ובהוצאות קהילתיות. למשל, בבניית חומה סביב המלאה בפאם לא היתה התחשבות במרחק שאדם גר מהחומה ונהנה ממנה פחות או יותר, כפי שפסק ר׳ חיים טולידאנו (1690־1750, 'חק ומשפטי, סי׳ עא). אבל היו הוצאות שהקהילה גבתה לפי ההנאה הריאלית של הנוגע בדבר, ולא לפי ההכנסה, למשל בפאס בתיקון הצינורות: אלה ששאבו מים מהבורות, וכן תושבים זמניים, שילמו פחות מאלה שהמים הגיעו לבתיהם (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳ ח״א, סי׳ עד).

למעשה, העשירים לא שילמו לפי עושרם הריאלי, כי היתה תקרה למס. לפי המנהג הנפוץ בכל ערי מרוקו, מי שהכנסתו היתה גבוהה מעל המוערך הגבוה ביותר, לא שילם יותר, כי היה חשש, שאם ייוודע לשלטונות שיש עשיר מופלג, ישימו עליו עין ויבולע לו. החכמים הסכימו לנוהג זה, למרות שהדבר אינו צודק. חכמי צפרו ר׳ משה בן חמו, ר׳ דוד שטרית חתמו בשנת תסייד (1704) על פסק דין המאשר זאת: לאחר התלבטות ׳הייתי חוכך בזה להחמיר אמנם עכשו שראיתי מה שנהגו משנים קדמוניות אמרתי הבא דנהג נהג והסנהג מבטל הלכה׳.

חכמי פאס ר׳ יהודה אבן עטר ור׳ שמואל הצרפתי שבפניהם הובא הנושא וראו את פסק הדין של חכמי צפרו אישרוהו בהסתמכם על דברי ר׳ ישראל איסרליין בעל ׳תרומת הדשן׳ שאין מדקדקין בענייני מסים ושהולכים אחר המנהג אף על פי שהוא מנהג גרוע (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ קנה).

יעב״ץ התלבט בנושא, ובשלב מסוים כתב לבטלו, אבל לא ביטלו לחלוטין אלא השאיר לשיקול דעתו של בית הדין המקומי. בתפ״ו (1726) כתב בפסק דין ישאף שנתבטל המנהג זה כמה שנים מכל מקום יש לקיים המנהג, ונתקבלו דברינו׳. הוא כתב בתפ״ח(1728):

מנהג קבוע בכל המערב כשמטילין על האדם איזו הטלה גדולה או קנס גדול פוטרין אותו מכל מיני מסים לפחות שנה וגם אחרי כן כשחוזר לפרוע מס מקילין עליו עוד זמן מה למחצה לשליש ולרביע כפי ראות מנהיגי הק״ק עד ישוב לאיתנו.

בהמשך הוא הסתמך על התקדים: 'כל שכן שמעידין שמנהג זה היה מימי חכמי הדורות שלפנינו, ואנן מה נענה בתרייהו׳(׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רעב).

במכנאס ניתן פסק בית הדין בשנת תקצ״ד (1834), שרק סוחרים הנושאים ונותנים, ואומנים שיש להם עסקים חייבים להשתתף במימון התשורות של הקהל למלך ולשרים.

ראה:יהדות מרוקו עברב ותרבותה-אליעזר בשן-הלל חיים 2000-עמ'92-89

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר