נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן-נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

זמרת החצר אצל מוחמד החמישי.

בפאס הייתה זמרת ורקדנית מפורסמת בשם שברה בן חמו, שכונתה זוהרה אלפאסייה. האישה, שהייתה גם ראש להקה וכונתה " א-שיכה זוהרה " או " למעללמא זוהרה " חיברה שירים הלחינה אותם והייתה גם זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. לעת זקנתה עלתה ארצה, חיה באשקלון ושרה בטלביזיה. ארז ביטון הקדיש לה שיר, שקטע ממנו מובא להלך :

שיר זוהרה אלפסיה

זוהרה אלפסיה / זמרת החצר אצל מוחמד החמישי ברבת במרוק

אומרים עליה שכאשר שרה / לחמו חיילים בסכינים, לפלס דרך בהמון

להגיע אל שולי שמלתה / לנשק את קצות אצבעותיה

לשים כסף ריאל לאות תודה / זוהרה אלפסיה

רבי דוד צבאח דן בין בני זוג, שהבעל היה סוחר " באהלי קידר " ומחודש לחודש יבא לביתו. בהיעדרו שמע רינונים אודות אשתו שהיא מתייחדת עם בחור אחד כהן אשמאי ביום ובלילה. וכן עדות על שבלילה אחד הייתה עם תופשי כינור ועוגב והיא גם משוררת שירי עגבים כי קולה ערב.

ספרית .

במקור מן המאה ה-20 מדובר על בעל, שהרוויח בקושי לפרנסתו " ולפעמים היא הייתה משלימה מכסך על ידי מלאכת הספרות.

נשות חכמים שעבדו לפרנסת הבעלים והמשפחה.

חכמים שיבחו אישה, העוזרת בפרנסת המשפחה, במיוחד כאשר הבעל או הבנים מקדישים את זמנם לתלמוד תורה. אשתו של רבי וידאל הצרפתי מפאס " הייתה עוסקת במלאכתה יומם ולילה " כדי לפרנס את בניה ולגדלם לתורה. אלמנת החכם, רבי דוד אלבאז ממכנאס, החתום על הסכמה בשנת תקס"ד – 1804, עשתה נדוניה לבתה " ממעשה ידיה ". בהקשר לירושתה של האלמנה נאמר בתקנות מכנאס : הכל היה ממעשה ידיה בחיים ולאחר מותו, והיא היא שהייתה מעמדת אותו – מקיימת אותו. רבי ישמ"ח עובדיה מצפרו שיבת את אמו הצדקת וכתב בין השאר, כי הייתה מסגלת גם היא קומץ של ברכה ממעשה ידיה. אין הוא מפרט מה הייתה מלאכתה אך יש להניח, שעבדה בביתה באומנויות האופייניות לנשים.

בתיאור החיים של יהודי מרוקו בירושלים בראשית המאה ה-20 נאמר, שהנשים עובדות בעבודות שונות כגון בירור חיטים ומפרנסות את בעליהן, היושבים בבית המדרש ולומדים זוהר וספרי קבלה, או היושבים בישיבה של תלמידי חכמים.

העסקת נערות ונשים בעבודות בית ובמלאכות שונות.

בנות או נשים ממשפחות עניות נהגו להשכיר את שירותיהן והיו משרתות יהודים או נוצרים. מלאכה זו לא הייתה מכובדת שכן הבת הייתה נתונה להשגחת ההורים, אך מלחמת הקיום חיבה זאת. לעתים התגוררו הנשים בבית המשפחה או האדון, שאותו היה עליהן לשרת. כאשר שימשו כובסות, מנקות, מבשלות וכדומה.

בד' בחשון ת"ס – 1700, נרשם בפנקס בית הדין בפאס הסכם בין מסעודה לצולטאנה, אשת יהושע סירירו , שעל פיו אמורה אסתר בתה של מסעודה, לשרת את צולטאנה ואת בעלה במשך שנה, כולל בערבי שבתות וערבי חגים. פרעון השכר אמור להתבצע בכל שישה חודשים, לראשונה לקראת חג הפסח. בשישה חודשים הבאים אמור השכר להיות שונה. כן נאמר בהסכם, שהמעסיקים יעכבו סכום מסוים לפני התשלום הסופי. סכום זה, המכונה פאלאטס, פירושו : ימים שהעובדת השכירה לא עבדה בהם. על השכירה להחזיר סכום זה למעסיקה. הסכם דומה נערך בד' בשבט תס"א – 1701 בין אשת אברהם קרדונא, שהשכירה את בתה מרים לצולטאנה, אשת עיוש אדראוי, למשך יג חודשים, כלומר עד אדר הבא. המעסיק היה צריך לשלם לעובדת בכל חודש, ואילו חודש אחד עליה לעבוד בחינם. סכום מסוים יישאר וישמש לרכישת כסות בשבילה, אסור לה להתבטל בשום זמן, גם לא בערבי שבתות וימים טובים.

בי"ג בטבת ס"ג – 1703, התחייב שלמה אביטבול בפאס, שבתו תעבוד אצל בילדייא בת יוסף אבאיו. על פי התנאים היה עליה לעבוד גם בערבי שבתות וימים טובים. גם שכרה מפורט בהסכם, אך לא נאמר בו מה סוג העבודה שעליה לבצע.  על פי מקור משנת תק"א – 1741 הייתה לאישה מתיטואן משרתת. בריטי בשם קיטינג שנסע במשלחת עם הקונסול הבריטי במרוקו בסוף המאה ה-18, ולאחר מכן נסע שוב בשנת 1814, כתב, שהנוצרים מעסיקים משרתים יהודיים בבתיהם. נראה שכוונתו הייתה לנערות או לנשים. הצרפתי רנה קאייה 1799 – 1838, שביקר במרוקו בשנים 1824 – 1828, כתב, שאצל סגן הקונסול של צרפת בטנג'יר, יהודי בשם דהלפורטה, עובדת משרתת יהודייה. גם בארכיון משרד החוץ הבריטי נזכרות משרתות יהודיות. בתעודה מ-22 באוגוסט 1832 נזכרת משרתת בתיטואן בשם אסתר, שהייתה גם תורגמנית בעת חקירת מוסלמים שפגעו בנוצרים שם.

אישה אנגליה בשם אף. אן וואן, שביקרה במרוקו בשנת 1839 כתבה, שיהודייה שנלוותה אליה בטנג'יר לפגישה עם הפחה, תרגמה את דבריה מערבית לספרדית. עלפי תעודה מ-3 ביולי 1887 היו אצל משפחות אנגליות, שהתגוררו בערי החוף, משרתות יהודיות. הכובסות והתופרות בתיטואן היו ספרדיות ויהודיות. גרמני בשם אדולף קונרינג, שביקר במרוקו בשנות ה-70 שלה מאה ה-19, כתב שבמראכש הייתה לו טבחית יהודייה ולצרפתי שביקר בפאס בתחילת המאה ה-20 הייתה כובסת יהודייה. בספרות התשובות נזכרות משרתו, שהיו מועסקות בבתי נוכרים. ההקשר שהן מוזכרות בו הוא דיני כשרות או התעברות המשרתת מבעל הבית או מאחד מבני הבית.

במסורת אודות חכם, שהעסיק משרתת יהודייה, מודגש, שהחכם נזהר בכבודה. רבי חיים משאש כתב על כובסת יהודייה, שעבדה אצל אביו. היא שברה כוס זכוכית מוזהבת אך החכם לא כעס עליה. נהפוך הוא : הוא הביא לה מים לשתות. לאחר מכן שברה כלים יקרים, אך מעולם לא גער בה ולא העציבה ואף אמר לה שהכל תלוי בהשגחה. שכרה היה מגורים ומזון בבית החכם. לאותה אישה אירע נס : היא מצאה טבעות בטיט חוצות.

נשים עובדות, המשאירות את ההכנסות לעצמן.

נשים נהגו לעבוד כאשר בעליהן לא היו מסוגלים לפרנס את המשפחה, נעלמו או נפטרו, כמו גם בנישואין שניים או כאשר האישה התגרשה מבעלה. אולם היו גם מקרים שבהם גילתה האישה יוזמה ודאגה להרוויח באופן עצמאי, גם כאשר בעלה דאג לפרנסת המשפחה. ספרות התשובות ומקורות אחרים מאשרים הנחה זו. שאלות מסוימות התעוררו בעקבות זאת באשר לבעיית הירושה של ההכנסות ממלאכתה. האישה נהנתה מהכנסות רכושה או עמלה, ונתנה ואתם לאחרים או לצדקה. אך היורשים דרשו את חלקם, שכן על פי דין שייכים מעשי ידיה לבעלה והצאצאים יורשים את אביהם. אלא אם הותנה מראש, שרק היא נהנית מעמלה.

רבי אברהם קורייאט דן במעשה הבא : "ראובן היה נשוי עם לאה ונלב"ע (נפטר או נתבקש לבית עולמו) והניח בן והכתובה כמנהג קאסטיליאונוס אחר שמת ועברו ג' שנים רצתה להינשא, והבן תובע לחלוק עמה כמנהג והיא אמרה שלא תחלוק אלא רק מה שהניח בעלה…והנשאר היא הרוויחה אחר מות בעלה. תשובת החכם הייתה, שהתקנה על החלוקה בין האלמנה לבן מתייחסת רק לרכוש שהניח האב. אם יש ביניהם ויכוח האישה נאמנה לומר מהו הרכוש שהניח בעלה, הכלל הוא, שאין לבן זכות במעשה ידי אמו.

נשות חיל יהודיות במרוקו  אליעזר בשן תל אביב-תשס"ד-עמ'53-50

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר