חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-מצוקת גדרה ויסוד המעלה

מצוקת גדרה ויסוד המעלה

לעומת פתח־תקוה שיצאה למרהב, נותרה מושבת הביל״ויים גדרה באותו מצב בו השאירה מויאל טרם מונה לתפקידו. למעשה מצבם אף הוחמר, כי על־פי הנחייה ויסוצקי נשללה מהם גם התמיכה החודשית. עוד בהיותו בארץ העדיף ויסוצקי את פתח־תקוה על־פני גדרה בטענה, כי איכרי פתח־תקוה הם בעלי משפחות ואילי הביל״ויים, שהם רווקים, ימצאו את דרכם בכוחות עצמם. עוד מצא ויסוצקי פסול בגדרתים שאין ביניהם, כמקובל לחשוב, סטודנטים ובעלי השכלה גבוהה. ומשנותרו הביל״ויים בחוסר כל, אף לא עיבדו את אדמתם מהעדר ציוד לכך, הציע ויסוצקי תחילת לפזרם כפועלים שכירים במושבות ולהושיב במקומם מהפליטים שהגיע׳ ארצה ב־1882. כעבור זמן קצר כתב אל פינסקר: ״טוב להיוואש כלה מגדרה. להעביר את הקולוניסטים לפתח תקוה ולהעביר שמה גם את העצים לבנין חמישה בתים למושב להם.״

הצעת ויסוצקי קוממה את הביל״ויים נגדו, חוללה סערה בישוב, נתפרסמה מעל דפי עיתונות התקופה ונדחתה על הסף על־ידי כל חברי הנהלת ״מזכרת משה״. ואמנם פעולתו הראשונה של מויאל כראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ ביפו, כאמור, היתה להחזיר לביל״ויים את התמיכה החודשית בלי לקבל על כך את הסכמת שולחיו. כמו־כן סיפק להם כלי עבודה וזרעים לעיבוד חלק מאדמתם. אולם בכך לא היה די. במכתב מיום ז׳ אלול תרמ״ה אל מויאל מתארים הביל״ויים את מצבם ומשטחים בפניו את בקשותיהם בדברים הבאים:

״.״ נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי… אין בגדרה כי אם בית אחד קטן ככף איש ובו אנחנו יושבים עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מהכיל את כולנו… יש לנו גם חמור אחד. וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת ׳גדרה׳ בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה! אחינו חובבי ציון התעוררו עתה לייסד את גדרה… אתה ידעת מצב עבודת האדמה בארץ הזאת וידעת מה דרוש לעובד אדמה למען יחיה מאדמתו; ואם יתנו לנו עתה רק שליש מהנחוץ, נתרושש ונזרע רק שליש מאדמתנו, הנחיה בזה ? הלא הקומץ לא ישביע את הארי ואנחנו רק למשל ולשנינה נהיה בפי כל רואינו… הנאכל לחם חסד, אם יש לאל ידנו להוציא לחם מן הארץ בכבוד ? ועתה שלושה הנה בקשותנו:

א. יעשו לנו לע״ע [לעת עתה] בית אחד לשניים שניים, אבל יתנו לכל אחד היכולת לעבד את חלקת אדמתו כולה… ואל יאמרו עלינו רווקים אתם. ערירים אנחנו היום, אבל לא נוכל להיות עוד חיים כאלה… ב. יתחילו בבנין הבתים כי כשל כוח הסבל ולא נוכל עוד לשבת בבית קטן כבתינו…

ג. ימהרו בחפירת הבאר כי בלעדיה מה נשתה ? והפלאחים לא יתנו לנו מים… אם לא נתן להם אדמתנו באריסות… ובשנה הזאת אם לא יחפרו באר על אדמתנו, אז עלינו או למות בצמא או לעזוב את גדרה…״

מויאל, שהעריץ את החלוצים האידיאליסטים האלה מראשית בואם ארצה, עודד אותם גם עתה על נחישותם ודבקותם במטרה, הפנה את בקשותיהם להנהלת המזכרת והמריצה למלאן. אולם פנייתו לא זו בלבד שחושבה ריקם, אלא אף הואשם מויאל בכך, שהוא מבכר את הביל״ויים על־פני מתיישבים אחרים.

ללא אמצעים לא היה יכול מויאל אפילו להשיג את הרשיון לבניין הבתים בגדרה עד כה עלה בידו למנוע את הרס המעט שנבנה במושבה ולדאוג לאספקת מים למושבה. למרות זאת אין מויאל מתייאש וממשיך בהשתדלויותיו מתוך אמונה שיעלה בידו להציל את מושבת הביל״ויים – על אף כל המכשולים.

תמונה זו עולה ממכתב מיום ז׳ כסליו תרמ״ו, ששלח מויאל אל פינסקר להלן:

״מיום שהשגתי מכבודו את ההרשאה על ׳גדרה׳… על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו באה״ק עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כ׳גדרה׳, אבל המסובבים האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א. האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנ׳ז[כר]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים ע״י תחבולות שונות. ה׳ פוליבער הצרפתי – הלוה בריבית לבני הכפר, וכה עלו והשתרעו החובות על צואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נושים, אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפי׳[לו] שנה אחת. והנה כל עוד שה׳[אדון] פוליבער היינה] בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה, אבל עתה: אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה… עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם, לכן לא יפלא עוד אם בני הכפר גדרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחותה המושבה… בחושבם פן אולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר. ב. פחת ירושלים [שהוחלף בינתיים] הצר והמשטין… הוא אשר הסית את הממשלה בנו ובכל דבר הישוב ובכל עת יחתה גחלים על ראשינו… הפחה הזה נטה עתה עיניו רק על ׳גדרה׳ אחרי אשר מכל פעולותיו ותחבולותיו לנגד הקולוניזאציאן יצא וידיו על ראשו… כאשר גויי הכפר כשראו כי לא צלח להם להרוס את הרפת הקטן וכו' החליטו לבלי תת מים מהבאר להביל״ויים. הצרה הזאת דיה היתה בשעתה להחריד אותי ואת הביל״ויים, כבר קניתי עבורם סוסים, ומה יעשו האדם והבהמה בלי מים… ביני ביני [רצ״ל: על דעת עצמי] פעלתי אצל כפר בית שיד-הרחוקה מגדרה כחצי שעה-כי יניחו לאנשי לקחת מים מבארם. ובכן מובילים הביל״ויים לפי שעה מים מבאר בית שיד. ביום א׳ ש״ז [שבוע זה] ציויתי על הביל״ויים, כי יחפרו שנית רפת גדול באדמה… וב״ה [בעזרת השם] כי תמול נגמר עשית הרפת. תמול בא אלי הק׳נונסול] הצרפתי… כי ׳הפחה מירושלים הגיש אליו כתב קבלה על אחד מחוסי בצל צרפת, שמו אברהם מויאל, אשר יבנה בתים בגדרה נגד חוקי הממשלה מבלי בקש רשיון על זה׳. הבשורה הזאת שימחה את רוחי. מזה אראה כי נפל לב הפחה בקרבו, וע״כ [על כן] חשה [י] על מרמה רגלו, להמיט עלי עוון אשר לא עשיתי, למען יצדק אצל הק׳[ונסול] הצרפתי. אנכי מהרתי והשבתי כדברים האלה: ׳הן בהיותי מורשה וחוכר את אדמת גדרה אשר יושביה הם חמישה צרפתים ונקבתי אותם בשמות… עם משרתיהם, וכל אחד מהם מוכרח לחיות מעבודת האדמה, ממילא מובן כי דרוש לזה רפתים, בתים, וכאשר יש לי רשיון על בניין בתים שם (כוונתי בזה על הרשיון שהשיג ה׳ פוליבער המוכר) ובכוח הרשיון הזה חפצתי… לחפור רפת באדמה, אבל הפחה שלח אנשי חיל לסתום את הבור הזה, וגם הסית בנו את יושבי הכפר עד כי אין אנו בטוחים בחיינו. עד היום לא בניתי אפי׳[לו] אבן אחד, ורק עלילות דברים הושמו עלי. ולכן אני מבקש מכבוד הק׳ כי ישתדל לבקש מהפחה רשיון חדש-אם הרשיון הראשון לא יועיל-על בניין הבתים הדרושים לנו, אשר מבלעדיהם לא נוכל לחיות וכו׳ וכו׳. וגם הק׳ מעזה העיד על דברי ונראה מה יולד.

אלה הם המקרים הסוערים עלינו. ה׳ ברחמיו יגן עלינו ועל מעבידנו. תקותי חזקה כי אי״ה בקרב אוכל לבשר לכבודו בשורות טובות…״

לא פחות נואש היה מצב המתיישבים ביסוד המעלה. רוכשי האדמה לא השכילו להשיג אישור לבעלותם על הקרקע מאת הממשלה, ובמקום זה הסתפקו בקבלת שטר קניין כתוב בעברית. עוד בהיותו בארץ שלח ויסוצקי את פינס ליסוד המעלה להסדיר את עניין הבעלות, אך כשמצא פינס שההסדר יעלה 250 נפוליון, אסר עליו ויסוצקי להביאו לידי גמר. ״ובעוד חובבי ציון מתדיינים ביניהם אודות הכ­ורעות רוח, נסתבכו ענייניה של יסוד המעלה עד אין מרפא. יושביה המעטים [כעשר משפחות] לא יכלו לעבוד את אדמתם כראוי מאין להם בתים לגור שם. ללא רשיון מן הממשלה לא יכלו לתמוך בידם בדבר שאין בו ממש, כי מה בצע בתמיכה בשעה שהעיקר, העבודה חסרה להם. זאת ראה מויאל והחליט ״לקרוא דרור להקולוניא מאת מוכרה בכל מאמצי כוח…״ תחילה ניסה מויאל להסדיר את עניין החוזה באמצעות קונסול צרפת בצפת, שהמוכר (יעקב חי עבו) שימש סגנו, בלי שהדבר יעלה ל״חובבי ציון״ בתשלום נוסף. משלא עלה הדבר בידו, היה נאלץ לבקש ״ממזכרת משה״ את הסכום הנדרש לשלמונים במשרדי הטאבו ולבעל־האדמה, כד לגשת לבניין הבתים במושבה שסכנת גירוש איימה על מתיישביה. אך ויסוצקי התנגד לרעיון זה של מויאל בכל תוקף, ואף האשים אותו בבזבוז מיותר של כספ־ המזכרת והטיל דופי במיהמנותו.

נוכח התנגדותו התקיפה של ויסוצקי ואוזלת־היד של ״חובבי ציון״ בחילוץ שתי המושבות-גדרה ויסוד המעלה-ממצוקתן, הגה מויאל רעיון להעביר ליסוד המעלה את ביל״ויי גדרה הנמרצים ולהושיב את אנשי יסוד המעלה בפתח־תקוה, שם לא יצטרכו להתחיל הכל מחדש.

גם בפתח־תקוה ביקש מויאל לתקן את המשגה שעשה ויסוצקי, כאשר פיזר את כספי התמיכה לפרוטות ״לזה להשלמת ביתו, ולזה הדלתות והחלונות ולזה הרצפה. וכד׳ ״, בעוד שתושבים אחרים נותרו ללא קורת גג. לפיכך הציע מויאל לפינסקר לתקן מעוות זה כך שהקולוניאליסטים החסרים בתים יבנו להם ״חובבי ציון״ בתים ובתמורה יתחייבו המתיישבים לשלם ל״חובבי ציון״ שכירות מדי חודש במשך עשר שנים, וכעבור מועד זה יעברו הבתים לבעלותם. גם המתיישבים, שבנו את בתיהם על אדמת ״חובבי ציון״, יתחייבו במשכנתא על בתיהם. ״ובאופן כזה יהיו חובבי ציון בטוחים אשר הכסף שהוציאו על הבתים יושב לקופתם״. הצעות אלה ותכניותיו האחרות של מויאל לייסד מושבות חדשות נגדעו בעודן באבם בעיצומה של עבודתו. חצי שנה בלבד לאחר מינויו לראש הוועד הפועל של ״חובבי ציון״ בארץ, עם מותו הפתאומי ביום י״ב טבת תרמ״ו (20 בדצמבר 1885), בדמי ימיו, והוא בן 36 שנים.

חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם-עם עובד 1991-עמ' 96-94