מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״

מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״

מקורו של מנהג ״שירת הבקשות״, שהתפתח ונקלט כל כך טוב במרוקו, הוא מארץ ישראל, ולמען הדיוק – מהעיר הגלילית צפת.

התיאור הבא נותן תמונה מסוימת על מצבה של צפת. החל מהכיבוש התורכי של ארץ ישראל ב־ 1517 החל להתפתח בצפת ישוב יהודי גדול. עולה מאיטליה המבקר בצפת כותב באיגרת ששולח לאיטליה ב־ .1535

 העולה הוא סוחר יהודי קשיש בשם ר׳ דוד די רוסי.

יי.ומי שראה צפת זה עשר שנים ורואה אותה עתה, היא נפלאת בעיניו, כי בכל עת מרבים היהודים לבא ומלאכת הבגדים מתרבה בכל יום….וכל איש ואישה שיעשה בצמר בכל מלאכה, ירויח מזונותיו, ברווח……"

בצפת נפתחו אפשרויות פרנסה לרבים, דבר שהפך אותה בעיני יהודים רבים מקום שנוח להתיישב בו. לצפת נמשכים בין היתר רבים ממגורשי ספרד ובהם גם אנוסים לשעבר. הפריחה הכלכלית מביאה בעקבותיה גם לפריחה בחיי הדת.

צפת היתה קרובה לערי נמל כמו עכו וצידון, סמוכים לה מקורות מים רבים והתפתחו בה תעשיות הבדים והצמר.

היא הפכה למרכז היהודי הדתי הבולט ביותר בארץ ישראל של אמצע המאה ה־16. בצפת נפתחו מוסדות תורה ־ ישיבות ובתי־כנסת, בתי־מדרש וכוללים; חיי הרוח פרחו. נוכחותם הבולטת של מגורשי ספרד ואנוסים לשעבר הבליטה את הרעיון בדבר הגאולה הקרובה. הללו האמינו כי הסבל שעבר עליהם בספרד, כולל הגירוש, הוא סימן כי אלו הם חבלי המשיח. כך נתעוררה שאלת הגאולה בכל חריפות משמעותה.

הפגיעה המתמשכת ביהודים שבספרד ופורטוגל ־ חוקים וגזירות נגדם, תנאי מחיה מגבילים עד לגירוש הסופי ב־30 במרץ 1492 ע״י פרדיננד ואיזבלה. 150 אלף יהודים גורשו מספרד.

אמונה זו בביאת המשיח ליכדה אותם והפכה אותם לקבוצה שהצליחה לשכנע אחרים, שנתפסו אף הם לרעיון הגאולה, כי אכן קרובים ימי המשיח. כך הלך רעיון משיחי זה והתסיס את הקהילה. בצפת, התחילה לאחר זמן לבלוט דמותו של ר׳ יצחק בן ר׳ שלמה לוריא אשכנזי (1572־1534) מבין קבוצת המאמינים. הלה, נולד בירושלים והתחנך במצרים, ושם נחשף לתורת הנסתר. בגיל 36 חזר לארץ־ישראל וקבע את מושבו בצפת. בעיר זו הוא התחבר למקובלי צפת, ושם הגה את תורת הקבלה שנקראה מאוחר יותר על שמו ״הקבלה הלוריאנית״.

      יצחק לוריא למד תורה במצרים אצל ר׳ דוד בן זמרה (הרדב״ז), שהיה רבה של מצרים, והוא כנראה חשף אותו לתורת הנסתר. בתקופת שהייתו במצרים, בהיותו בגיל שמונה ועד שלושים ושש, התעמק בתורת הנסתר, שינה את התנהגותו, התבודד והתרחק מאנשים. היה תלמידו של ר׳ משה קורדובירו.

ר׳ משה קורדוברו(1570־1522) מקובל שנולד בצפת, התחבר לאר׳׳י הקדוש ונוצרה השפעה הדדית פוריה ביניהם. עסק רבות בפרשנות קבלית לספרי התנ׳׳ך ול״זוהר״ ובתקוני מוסר וכללי התנהגות יסודיים בין אדם לחברו שמטרתם לקרב את הגאולה. כתב את הספרים ״פרדס רימונים״ ו׳׳תומר דבורה״.

      סביב ר׳ יצחק לוריא נוצרה חבורת תלמידים נאמנים שהלכה אחריו לכל מקום: השתטחו על קברות צדיקים, אימצו את דבריו ואת מעשיו שהתבססו על ה״זוהר״. סימוכין לכל דבריהם ולכל מעשיהם בעתיד היו דברי רבם כי ״כל תרי״ג מצוות צריך שיקיימן אדם במעשה ובדיבור ובמחשבה״.

תורת הקבלה שהגה האר״י הקדוש (הר׳ האלוקי ר׳ יצחק או אשכנזי ר׳ יצחק) התבססה על ה״זוהר״, שהוא הספר הקלאסי של הקבלה. הזוהר עצמו מיוחס לתנא ר׳ שמעון בר־יוחאי(מאה שנייה אחה״ס), אך לפי המחקר הוא נתחבר בחלקו כנראה ע״י ר׳ משה די־ליאון בספרד (בסוף המאה ה־ 13).

      הזוהר הוא הספר הקלאסי של הקבלה ודן בהרחבה על כל הרעיונות הקבליים: תורת האלוקות, בריאת האדם, הטוב והרע, תורה ומצוות, שבת ומועד ועוד. הוא בנוי משלושה חלקים: חלק א׳ ־ פירוש על ספר בראשית (מדרש על דרך הסוד על פרשיות התורה), חלק ב׳ ־ פירוש על ספר שמות וחלק ג׳ ־ פירוש לספרי ויקרא במדבר ודברים. לזוהר יש אופי פרשני ־ דרשני,הוא אינו מסודר עפ״י הנושאים שבתורת הקבלה. הפירושים מבוארים על דרך הסוד. בפירושיו הצליח בעל ה״זוהר״ לשלב דברים מהמקרא ומהמשנה, מהאגדה ומהתפילה וממקורות נוספים, וכך הוא שוזר את כולם יחד ונותן להם מרוח הקבלה. הפירושים אינם מסודרים שיטתית, ויש בהם רעיונות שונים הקופצים מענין לענין ללא כל סדר. פרטים רבים על הזוהר ראה ב״משנת הזוהר״ לישעיה תשבי, חלק א׳, בהקדמה עמ׳ 44־17.

      קיימים חילוקי דעות ביחס לכתיבתו של ה״זוהר׳׳. אמנם מיחסת המסורת את כתיבתו לתנא ר׳ שמעון בר־יוחאי אך המחקר רואה את הדברים אחרת. המחקר מתבסס על מספר עדויות ביניהן התעודה המיוחסת לר׳ יצחק מעכו, מתוכה עולות עדויות שונות, ואחת מהן מציינת את דברי אשתו, כי ה״זוהר״ נכתב ע״י בעלה ר׳ משה די־ליאון ״מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב״, ובעלה יחסו לרשב״י כדי ש״ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב״י ברוח הקודש אני מעתיקם יקנו אותם בדמים יקרים״.

תעודה זו, והדעות השונות על מידת מהימנותה, מופיעה בספרו של ישעיה תשבי ׳׳משנת הזוהר״ בע׳׳מ 38־28. כנגד גישת המחקר, מוצגת בזו גם דעת המסורת הרואה ברשב״י מחברו המלא והיחיד של ה״זוהר״. הרב ר׳ יהודה הלוי ב׳׳ספר ההקדמות״ דוחה את דעת המחקר בנידון. להלן חלק מדבריו בע״מ פ״ח־פ״ט : ״…אם היה מתברר לי בבירור גמור שמחברו הוא שם אחר, כגון ר״מ די ליאון ז״ל, וכדומה, הרי אז היה גדל אצלי מעלת האיש ר״מ די לאון ז״ל יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב״י בכללם, אמנם באמת לפי מדת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ״ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר, מליחסו לאחד התנאים, ומרת׳׳ש אם הייתי מוצא שמשה רבינו קבל אותו מהר סיני מהש״ית עצמו אז היתה שוכנת דעתי לגמרי… כי כל משכיל בזוהר לא יוכל להסתפק עוד, שמחברו יוכל להיות איש פחות במעלה מהתנא רשב״י הקדוש״. משתמע מדבריו כי הכותב את הזוהר יכול להיות רק אדם ממעלת קדושים כתנא או כנביא.

הקבלה עפ״י האר״י הקדוש היא שפה המדברת על פנימיות העולם, והיא כוללת מספר רעיונות מרכזיים וביניהם ניתן למנות את תורת הצמצום, השבירה והתיקון. בתמציתיות אפשר להסביר את הרעיונות דלעיל באופן הבא: הקבלה מדברת על אורות וכלים. הכלים נועדו לקבלת האור, אין השגה של האור בלי הכלי.

הצמצום מתרחש, כאשר הכלי אינו יכול להשיג את האור בדרכו הקודמת. השבירה מתרחשת, כאשר אורות גדולים מדי באים לכלים קטנים מדי, ואז הכלי אינו יכול לסבול את האור והוא נשבר. האור זהו השפע האלוקי, הכלי זוהי הבריאה(דומם, צומח, חי ומדבר) שאמורה לקבל את השפע האלוקי. במשמעות השבירה יש משום ביטול הכלי מתפקידו, לאחר השבירה מתבצע התיקון־ הכנת כלים חדשים שיתאימו לקבל את השפע האלוקי במלואו.

מושגים אלה – הצמצום, השבירה והתיקון – מתרחשים בכל עת ותמיד אצל כל אדם. התיקון יושלם, כאשר הניצוצות מן האור האלוקי יגאלו וישובו אל מקור מחצבתן.

רעיונות אלה הועברו לחיי היומיום בצפת של אמצע המאה ה-16 והשפיעו על אורח חייהם של אנשי צפת.

המקובלים ראו את האלוקות כאור רוחני ואינסופי. לדעתם, תכלית האדם להשתדל להתעלות למדרגה הגבוהה, כדי להתקרב למקור האלוקי ולגאול את המין האנושי מן השפלות שבו הוא נמצא.

המקובלים האמינו, שביכולתם להשפיע על מה שקורה לעם ישראל בעולם ועל העולם כולו באמצעות קיום מצוות ואורח חיים מיוחד. כדי לזרז את בוא המשיח הם הקפידו על קיום המצוות ונזהרו מלחטוא. הם למדו תורה בקביעות ובדבקות, התפללו באדיקות, החמירו בקיום מצוות, ערכו קבלת שבת בחיק הטבע, יצאו למסעות סגופים בהרים המושלגים של צפת, השתטחו על קברות צדיקים, צמו לעיתים תכופות וערכו תיקונים – קריאת פרקי תהלים ומשניות – בחצות הליל. המקובלים האמינו כי צורת חיים שלמה זו תשמש דוגמא לאחרים. הם ילמדו ממנה כיצד יש לנהל חיים כאלה. צורת חיים זו תזרז בודאי את הגאולה.

      היו עורכים גם תיקון ליל שבועות ־ לימוד במשך כל הלילה, כשהם לבושים בגדים לבנים, נוהג זה התפשט אחר כך בכל העולם היהודי והוא מתקיים עד ימינו.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמ' 25-22

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר