דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-בנציון נתניהו

ואולם לא עברו ימים רבים אחר סיום המלחמה עם פורטוגל ומבטם של השליטים הצעירים הופנה לבעיית ״הנוצרים החדשים״. יש לציין שפרדיננד ואיזבלה לא גילו יחס שלילי ליהודים ול״מאראנים״. בנוגע לאיובלה יש לזכור, שיהודים ומאראנים הושיטו לה עזרה, שאפשרה את עלייתה המהירה לשלטון, וכן שכמה מפקידיה ויועציה הראשיים היו יהודים ו״נוצרים חדשים״. בנוגע לפרדיננד אפשר לציין שכמעט  כל הפקידות הראשית של ממלכתו היתה מורכבת מ״נוצרים חדשים״, ואין להטיל ספק בדבר, שלא חש לגביהם שום טינה גזעית. אין אדם ממנה אנשים שנואים עליו לפעילות משותפת, כמעט יום־יומית, עמו, בייחוד בעניינים הקובעים את גורל עמו וארצו. אפשר לומר שעמדותיהם הלאומיות או הדתיות של פקידיו לא מילאו מקום ביחסו של פרדיננד כלפיהם. מה שקבע יחס זה היו נאמנותם האישית לו ולתפקידים שנתחייבו למלא והכישורים שגילו במילוי תפקידיהם. אבל כלל זה בהתנהגותו הועמד מזמן לזמן במיבחן קשה. כי אם מנקודת־מבט אישית יכול היה פרדיננד להיות ידידותי – או ניטרלי – לגבי המאראנים והיהודים, עלולה היתה עמדתו לקבל אופי שונה לגמרי כשנגעו הדברים בצרכיו המדיניים.

ואמנם, ניתוח זהיר של מצבו המדיני הביא אותו במרוצת הזמן למסקנה, כי מחובתו לנקוט מדיניות שתיראה כאוהדת את שאיפותיהם של אויבי המאראנים. יתר על כן: הוא חש שהוא ואיזבלה חייבים לנקוט מדיניות כזו בעוד מועד, לפני שזעם ההמונים ההולך וגובר יגרום לחזרה על ההתפרצויות של 1473, שאין לדעת את תוצאותיהן. עלה על דעתו שאם יסכים להקמת אינקוויזיציה, יוכל הדבר להתפרש כהזדהות שלו ושל איזבלה עם דורשי רעתם של ״הנוצרים החדשים״, ביחוד אם האינקוויזיציה תנוהל על־ידי הדומיניקנים ונזירים אחרים, שהיו ידועים בשנאתם למאראנים. עם זה לא יכול היה להסכים להפקרת המוני המאראנים לאויביהם; הדבר עלול היה לגרום להשמדתו של קיבוץ, שתועלתו למדינה היתה רבת צדדים, או לבריחתו מן הארץ. האינקוויזיציה צריכה, איפוא, להימצא תחת שלטונו, באופן שיוכל להגביל את פעולותיה ולצמצם את נזקיה לציבור המאראני לממדים שיפגעו רק במיעוטו. אבל כיצד יוכל למלא את שני התפקידים הסותרים הללו: תמיכה רשמית בתוכנית אויבי המאראנים והתנגדות בפועל לשאיפותיהם הקיצוניות? – ברור היה לו שעליו לתכנן שיטה חדשה של פעולה, שתאפשר לו למלא תפקיד כפול. כלום יוכל למלא אותו? הוא סמך על כשרונותיו הדיפלומטיים.

ואולם בכיוון זה התרכזה חשיבתם של המלכים – ועל כל פנים, של פרדיננד – רק בשלב הראשון. בשלב השני חל שינוי בעמדתו. הוא התחיל רואה במצב המאראנים בספרד לא רק בעיה, אלא גם הזדמנות. מאחר שלא היה בכוחו לשנות את יחסם של ההמונים אל המאראנים, החליט לא רק ״להופיע״ כתומך ביחס זה, אלא גם לנצלו לטובת הכתר. השיקול השני לא נעשה עדיף במחשבותיו, אבל מסתבר שתרם להחלטתו להקים אינקוויזיציה. היה לשיקול זה ערך ב־1480, השנה שבה פרצה מלחמת גרנדה. כי כשם שהחרמת רכושם של היהודים בתחומי השלטון הנאצי סייעה לבניית מכונת המלחמה הגרמנית, כך נעשתה החרמת רכושם של המאראנים, שעתידים היו להיתפס על־ידי האינקוויזיציה, גורם לא מבוטל בשיקוליו של פרדיננד על מימון יוזמותיו המלחמתיות.

מובן שכל הדברים האלה לא הוצהרו מעולם בפומבי או בגלוי. בפומבי הוצג רק מניע אחד למדיניותם האנטי־יהודית של מלכי ספרד: האינטרסים של הכתר בשמירה על טהרתה הדתית של ספרד, והרצון להרים את קרנה של הכנסיה. כאן השתרבב יסוד ההונאה הגדול ביותר לתכסיסיו המדיניים של פרידננד. עד עצם היום הזה הוא גורם מבוכה להרבה חוקרים והיסטוריונים, ומשום כך עדיין חלוקות הדעות על אופיו האמיתי של פרידננד. לאמיתו של דבר היה פרדיננד אלוף הצביעות המדינית, בעוד הוא ממלא תפקיד של איש אדוק בדתו.

מאחר שהעריך במידה בלתי רגילה את דעת הקהל – בלתי רגילה ביחוד בין מדינאי זמנו – ידע גם כיצד לנצל הערכה זו מתוך הסתמכות על הבנתו ותחושותיו לגבי מה שיש להעלים מן הציבור ומה שאפשר או צריך לגלותו. מפני כן, אף־על־פי שהיה פרדיננד מי שמשך בחוטי האינקוויזיציה, הכתיב לה את דרכה, בחר את עושי דברה, והגן עליהם גם כשנתברר לו שפעלו כמפלצות ולא התחשבו בשום חוק והגבלה מוסרית – הופיע בציבור כמי שמקבל את פסיקותיהם, או כמי שרק מוציא אל הפועל את פקודותיו של האפיפיור, שאליו התייחס בדרך כלל בבוז או בביטול. אף־על־פי שלא היה אכזר על־פי נטיותיו, היה מן הקשוחים ביותר בשליטי זמנו; אולם הצטיין בכושרו להעמיד פנים של ״מסכים בעל כורחו״ או של ״מתנגד רב סבלנות״ לפני אלה שעמם ניהל משא ומתן, כדי להצניע את קשיחותו תחת מסווה של מידות טובות. לא לשווא מביא אותו מקיאוולי לדוגמה כערום שבכל הנסיכים וכאידיאל של ״הנסיך״ שלו.

ואמנם, מומחיותו של פרדיננד בדיפלומטיה לא נפלה מעורמתו המופלגת. הואיל והיתה לו שליטה מלאה בדיבורו ובארשת פניו, התקשו אפילו עוזריו הקרובים ביותר לקבוע בדיוק את עמדתו. קשה לא פחות, ואולי אף יותר, היה לנחש את כוונותיו לעתיד. שכן את תוכניותיו הגה בחשאי וטיפח בסתר, והן נתגלו ברגע בלתי צפוי ובאורח מפתיע ככל האפשר. הודות לכך הצליח פרדיננד להשלות רבים, אך אולי יותר מכול עלה בידו להונות את היהודים.

כבר נרמז שמדיניותו נגד היהודים התחילה בעת ובעונה אחת עב מדיניותו נגד המאראנים. בשני התחומים נענה לתנועה האנטי־יהודית החזקה שהקיפה את ספרד, וראה הכרח לרכוש את תמיכתה כדי שיוכל להסתייע בה. ב־1483, כשציווה על גירושם של היהודים מאנדלוסיה, כבר צפה את הצורך לגרשם מכל חלקי ספרד – צורך, שהועמד בפניו על־ידי הלחץ של אויביהם, שגבר בהתמדה. אבל יש לציין שפרדיננד לא גילה בהתנהגותו שנאה כלפי היהודים או זלזול בערכם. הוא החשיב את תרומתם הכלכלית למדינה ואת הנאמנות של שירותם לכתר. על כל פנים, ב־1483 עדיין לא היה מוכן בשום פנים להרחיק את היהודים מספרד, אף־על־פי שעל־ידי פעולה כזו, כפי שידע, היה קונה את לבם של ההמונים. באותה שנה, וגם בשנים שלאחריה, עדיין זקוק היה מאוד לכשרונותיהם ולמומחיותם של הרבה יהודים, בפרט בתחום המיסים. יתר על כן: גירוש היהודים בימים ההם עלול היה להגביר במידה ניכרת את כוחה של גרנדה, שאליה ודאי היו פונים היהודים המגורשים. לפיכך נקט פרדיננד אמצעי ביניים. הוא דחק את רגלי היהודים מאנדלוסיה וזכה לתמיכתו הנלהבת של הדרום, ששימש בסיס קדמי במלחמה נגד המאורים, ושנאת היהודים בו היתה עזה ביותר. אך הואיל וביקש להפחית את התמרמרותם של היהודים על גירושם מאנדלוסיה ולמנוע את הגירת המגורשים לגרנדה, השאיר את שאר חלקי ספרד פתוחים להתיישבותם. נוסף על כך, ייחס את המהלך לאינקוויזיציה, שבלי ספק צידדה בתוכנית הגירוש והמריצה את פרדיננד לבצעה בטענה – כוזבת בעיקרה – שהיהודים מעודדים את המאראנים להחזיק בדתם ומשפיעים על האנוסים שהתנצרו בפועל לחזור ליהדות.

דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-בנציון נתניהו-שוקן 2005- עמ' 68-65

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר