הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש-מיכאל אביטבול-יוסף הקר-ראובן בונפיל-יוסף קפלן ואסתר בנבסה

המצב השתנה מאוד החל מן העשור השלישי של המאה ה-16. אז החלו מתיישבות באיטליה קבוצות של יהודים לֶבנטינים – כלומר אנשים שמוצאם היה מארצות המזרח – הלֶבַנְט – ולהלכה היו נתיני הקיסרות העות'מאנית, ושל אנוסים, שעיקר מי שהצליחו לצאת מפורטוגל לאחר שנוסדה שם האינקביזיציה בשנת 1536. חלק מהאנוסים הללו שבו באטליה ליהדות בגלוי ונהגו כיהודים לכל דבר. אחרים המשיכו להחזיק בדת הנוצרית, אך התקרבו ליהודים ולקהילות היהודיות שבמקומות מגוריהם, ככל שהתאפשר להם בלי לסכן את עצמם בהבאה לדין בפני בית המשפט של האינקביזיציה. אופיים של המהגרים החדשים הללו היה שונה בתכלית השינוי מאופיים של התושבים הוותיקים. שכן, בניגוד להם, בכל מקום שהורשו להתיישב בו, הם באו למלא בו תפקיד כלכלי של ממש. במובן מסויים חזרה עתה על עצמה התמונה שצייר לעצמו מלך נפולי בסוף המאה ה-16, שעה שהזמין את הגולים להתיישב בארצו כדי להמריץ בה את הפעילות המשקית. אלא שעתה מדובר היה בקבוצות קטנות, עשירות ומיומנות ביותר, שסיכוייהן להצליח במשימה שיועדה להן היו הרבה יותר טובים מאלה של ההמון הרב של הגולים הראשונים.

המהגרים החדשים הללו עסקו בעיקר במסחר, מרשת מסועפת של בתי עסק הקשורים זה בזה באופנים שונים ומשתרעים, דרך איטליה, מארצות השפלה עד הקיסרות העות'מאנית. הם סחרו בעיקר בבדים מסוגים שונים, במיוחד במשי ובצמר, בעורות, אך גם בקשת מגוונת מאוד של סחורות אחרות. רבים מהם היו בגדר יזמים כלכליים בעלי משקל ניכר במפה הבינלאומית. יש מהם שניהלו בנקים בעלי הון רב ובזאת נשתוו לחשובים בין הבנקאים באירופה של הימים ההם. לאור זאת הם היו רצויים ביותר לשליטים, שקיוו להפיק מהם תועלת רבה בפיתוח הכלכלי של ארצותיהם. בימים ההם ממש החלה מסתמנת באירופה המערבית מכמה כללית בקרב השליטים לכוון מגבוה את הפעילות המשקית ולהמריץ במיוחד את המסחר, מתוך הנחה שלפריחת המסחר עשויה בדרך הטבע להתלוות פריחה כלכלית כוללת – מרקנטיליזם – מגמה כללית זאת סייעה בלי לספק עידוד ההתייחסות החיובית כלפי היזמים והסוחרים היהודים, שקשריהם המסועפים על פני כדור הארץ נראו מבטיחים מאוד.

מֶרְקַנְטִילִיזְם

ל (ז') [מלטינית: (merx (mercis סחורה] מִשְׁטָר כַּלְכָּלִי מִסְחָרִי שֶׁשָּׁלַט בְּאֵירוֹפָּה בַּמֵּאוֹת 16–18 וְהָיָה מְבֻסָּס עַל הָעִקָּרוֹן כִּי הַכֶּסֶף הוּא הַיְּסוֹד לְעָשְׁרָהּ שֶׁל הַמְּדִינָה; רִכּוּזוֹ שֶׁל הַהוֹן בִּתְחוּמֵי הַמְּדִינָה יִתָּכֵן רַק עַל יְדֵי קְבִיעַת מַאֲזָן חִיּוּבִי בִּסְחַר הַחוּץ. לְפִי שִׁיטָה זוֹ נֶאֱסַר יְצוּא שֶׁל חָמְרֵי גֶּלֶם וּמְכוֹנוֹת, וּמִצַּד שֵׁנִי הוּטְלוּ מִכְסֵי מָגֵן כְּבֵדִים עַל סְחוֹרוֹת יְבוּא מִחוּץ לָאָרֶץ. בַּמֵּאָה הַ-19 הֻחְלְפָה שִׁיטָה זוֹ בְּשִׁיטַת הַמִּסְחָר הַחָפְשִׁי ( מילון אבן שושן )

לשליטים הנוצרים לא היה קל להתעלם מן העובדה, שהאנוסים ששבו ליהדות היו מבחינתם נוצרים כופרים. אולם, מאידך גיסא, לא הכל הסכימו שטבילה שנטבלו באונס היה כוח יפה, ואף נמצאו מלומדים נוצרים רמי מעלה, שחיוו דעתם, שאכן טבילה כזאת הייתה בטלה ומבוטלת מעיקרה.

מסתבר שכך סברו גם האפיפיורים שהחליטו לקלוט אנוסים פורטוגליים באנקונה, בתחום מדינת הכנסייה ממש, בתקווה שהללו יסייעו בפיתוחה הכלכלי של העיר. ואם כך סברו אפיפיורים, על אחת כמה וכמה כך יכלו לחשוב שליטים חילוניים.

אנקונה (באיטלקית: Ancona) היא עיר בת כ-100,000 תושבים במחוז מארקה באיטליה, לחוף הים האדריאטי. אנקונה היא בירת הנפה והמחוז. חשיבתה של העיר התבטאה בעבר בנמל שלה, ששימש תחנת מעבר עיקרית בסחר בין מרכז איטליה לבין הלבנט. אנקונה שוכנת 210 ק"מ צפונית-מזרחית מרומא ו-200 ק"מ דרומית-מזרחית לבולוניה. העיר בנויה במדרונות של שלוחות הרי האפנינים : מצדה האחד היא משתרעת על מדרונות מונטה קונרו (Monte Conero) ומונטה אסטניו (Monte Astagno), שם שוכנת מצודת העיר; ואילו מעברה האחר מתנשא מונטה גואסקו ( Guasco; 150 מ' מעל פני הים), עליו ניצבת הקתדרלה העירונית, הדואומו. הקתדרלה מקודשת ליהודה קיריאקוס, הקדוש המגן של העיר. נטען כי הקתדרלה הוקמה על חורבות מקדש עתיק לאלה ונוס.

הצטיינו בגישה זו שליטי פֶרָרה, שכאמור לכתחילה הייתה גישתם כלפי היהודים חיובית. או אז הפכה פֶרָרה מרכז נודע של שיבה ליהדות של אנוסים רבים. גישה חיובית גילו גם שליטי טוסקנה ולימים גם שליטי ונציה, שבתחילה נקטו מדיניות הפכפכה בנושא זה. אכן בשנת 1550 חידשה הרפובליקה את גזירת הגירוש של האנוסים משטחה, כנראה מתוך היענות לרצונם של הסוחרים הונצינים להרחיק מן העיר מתחרים פוטנציאלים וכמחווה של הזדהות ען מדיניותו של הקיסר קרל החמישי, שהיה גם מלך ספרד וישב על כסאו של פרדיננד המלך שגירש את היהודים מארצו. אך משנתברר לשליט ונציה, שפתיחת שערים לאנוסים יכולה הייתה להביא ברכה רבה למדינתם, הם שינו את יחסם ועצמו עין בפני עברם של אנוסים רבים, ששבו ליהדות והתיישבו בגטו של העיר כאילו היו מאז ומתמיד יהודים. אפשר שלהחלטה זאת סייעה גם תמורה מרחיקת לכת, שחלה במדיניותו של האפיפיור, ובעקבותיה נרדפו אנוסי אנקונה, וחלק מהם, שלא עלה בידם להימלט, הועלו על המוקד ונשרפו על קידוש השם. בעקבות זאת נמנעה התיישבות האנוסים באנקונה, ואנשי ונציה ראו בכך אפשרות טובה מאוד לנצל את ההזדמנות במסגרת התחרות המתמדת שהתחרו בנמל אנקונה.

פרשת אנוסי אנקונה ראויה שנתייחס אליה ביתר פירוט גם מסיבה אחרת. לראשונה בתולדות ישראל נעשה ניסיון להשפיע על יחס של שליט כלשהו, במקרה זה על האפיפיור, באמצעות של לחץ בינלאומי של חרם כלכלי על ארצו. מחד גיסא, ביוזמתה של דוניה גראסיה נשיא התערב אז לטובת האנוסים השולטאן, שכן נמצאו כרוכים בפרשה נתינים שלו ואינטרסים של נתיני קיסרותו ; ומאידך גיסא, ביקשו היהודים שבקושטא להכריז חרם על נמל אנקונה ולהסיט את קשריהם המסחריים של כל הלבנטינים אל הנמל הסמוך  של פֶּזָרו. ההנחה הייתה, שאפשר היה לסמוך על שאיפותיו של דוכס פזרו לפתח את עירו כנמל חילופי לאנקונה במסחר בין המערב לבין המזרח. בסופו של חשבון נכשלו כל הניסיונות הללו, והסיבות לכך הריהן עדיין עניין להיסטוריונים לענות בו.  גורם ראשון במעלה היה כנראה העובדה, שלנמל פזרו הייתה חסרה תשתית מתאימה לפעילות המסחרית עצמה. אך אפשר שהיהודים הפריזו בהערכה עצמית של משקלם בהקשר זה. בכל אופן נתגלעה בינהם מחלוקת אם בכלל ראוי ורצוי היה לנקוט צעד של חרם אם לאו. כנגד המצדדים בהטלת החרם הועלו טיעונים שונים, שהמרכיב הרגשי נכרך בהם עם ההערכה של היעילות הכלכלית של צעד כזה ושל הנזק האפשרי שיכול היה להיגרם לציבור היהודים שבארצות האפיפיור בעקבותיו. יהודי אנקונה היו כמובן הראשונים שפחדו בנסיבות ההן, ומסתבר שהייתה להם יד בהכוונת דעותיהם של מקבלי ההחלטות בקושטא, בשלוניקי ובבּוְּרסה לצד השלילה. במהלך הדיונים ההלכתיים על הנושא אף הושמע הטיעון, שיש להתחשב בעובדה, שלאנוסים עצמם הייתה מידה של אחריות לגורל שפקד אותם, כי בשל עברם הנוצרי לא זו בלבד שהיה עליהם להיות יותר זהירים, אלא שמן הדין היה שימנעו יותר מאחרים מלהעמיד את יהדותם בסכנה בארץ קתולית. אף יש שאמרו בפירוש, שבעצם הם לא שבו ליהדות בלב שלם, וממילא אין לאחיהם היהודים לראות את עצמם ערֵבים להם כל כך. החוקרים חלוקים בדעותיהם באשר למשקלם של הגורמים השונים בעיצובה של הפרשה הזאת, אף אין ספק שיש בה מרכיבים רבים, שמשמעותם האקטואלית ימוקה וראויה לעיון ולדיון.

על כל פנים, המהגרים הלֶבנטינים והאנוסים חלשו על הון בעל היקף עצום ביחס לתושבים הוותיקים, ודבר זה הבדיל אותם מהם בהחלט. בהיותם גורם כלכלי של ממש, הים יכלו להתחבר עם בעלי ההון הנוצריים במעמד דומה לשלהם.  כל עוד שמרו על חזות נוצרית חיצונית, יכלו אפילו להסתופף כמותם בבתי האצולה האיטלקית ובחצרות נסיכים. לקראת סוף המאה ה-16 גבר הזרם של הלבנטינים שבאו מן הקיסרות העותמאנית, שהתפתחה בה מגמה של מיתון כלכלי חמור למדי. באותה העת גבר גם הזרם של האנוסים, שבחרו באיטליה לא רק בשל הגישה החיובית, שגילו כלפיהם השליטים האיטלקים, כי אם גם מפני שאיטליה הייתה הארץ המערבית היחידה, שהיהדות הייתה מותרת בה בגלוי ואפשר היה לאנוסים ששבו ליהדות להקים בה קהילות יהודיות משלהם, תוך קבלת השראה מן הקהילות המקומיות.

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש-מיכאל אביטבול-יוסף הקר-ראובן בונפיל-יוסף קפלן ואסתר בנבסה-מרכז זלמן שזר-תשנ"ג-1992 –עמ' 86-83

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 149 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר