אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-מבוא לפסיקה ההלכתית במרוקו

מבוא לפסיקה ההלכתית במרוקו

א. תולדות הפסיקה ההלכתית במרוקו

ר׳ דוד עובדיה זלה׳׳ה דן בספרו ׳קהילת צפרו׳ בציוני הדרך ההיסטוריים של תהליכי הפסיקה במרוקו. תמצית דבריו: שלושת עמודי ההוראה הראשונים הם הרי״ף, הרמב״ם והרא׳׳ש (רבנו אשר בר יחיאל) שנולד באשכנז ועבר ב־1302 לטולידו, בירת קסטיליה שבספרד, בהמלצת הרשב׳׳א, שם הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה.

היהודים המגורשים מקסטיליה נהגו באורחות חייהם היהודיים לפני הגירוש על פי הרא״ש, וגם לאחר שעברו לפאס בסוף המאה החמש עשרה המשיכו את הפסיקה ההלכתית על פיו בהתאם לכלל שטבעו לעצמם: ׳אל המקום אשר יפנה הראש אחריו אנו הולכים' וכפי שנהגו במקום מושבם.

החל משנת ש״י/1550 החלו לפסוק על פי הכלל של ׳תרי מגו תלת׳ (רוב של שניים מתוך שלושה) עמודי ההוראה: הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש, הוא הכלל שעל פיו פוסק השלחן ערוך. לאחר שנדפס השלחן ערוך וזכה לתפוצה גם במרוקו, החלו לפסוק כמו השלחן ערוך על פי הכלל המוביל ׳לכו אל יוסף, כל אשר יאמר לכם תעשו' ׳ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ׳.

למרות הכלל הזה היו כמה נושאים הלכתיים שלא פסקו בהם על פי ר׳ יוסף קארו בשו״ע אלא על פי תקנות קדומות ומנהגי קסטיליה, כגון הלכות טרפות, כתובה, ירושה ודיני אישות.

לאחרונה חקר שלמה טולידנו את תולדות הפסיקה במרוקו תוך ראיות והבאת עדויות, והגיע לכמה מסקנות. להלן סיכום דבריו(סעיפים א-ג).

א – הפסיקה כהרמב״ם לפני הגירוש מספרד: לפני הגירוש הייתה הפסיקה ההלכתית במרוקו לפי הרמב׳׳ם. למסקנה זו החוקר מביא שמונה עדויות: הראשונה מן המאה החמש עשרה, עדותו של הרשב״ש (רבנו שלמה בר׳ שמעון) בנו של הרשב׳׳ץ (ר׳ שמעון בר צמח), שכתב: ׳וכל המערב וספרד והמזרח והצבי ובבל כולם נוהגים על פיו׳(של הרמב׳׳ם). שאר העדויות הן של רבנו עובדיה מברטנורה משנת 1485; הרדב׳׳ז; ר׳ חיים גאגין; ר׳ חיים בנבנישתי מן המאה השבע עשרה; ר׳ כליפא בן מלכא מן המאה השמונה עשרה ור׳ יעקב ששפורטש. דוגמאות להלכות על פי פסיקתו של הרמב״ם שרדו בקרב התושבים בפאם במנהגי התפילה בבית הכנסת שלהם ואף במאות המאוחרות, כפי שהדגים החוקר טולידנו.

ב – הפסיקה על פי הרא״ש בספרד ואחר כך במרוקו במשך 70 שנה: המגורשים באו ברובם מקסטיליה שהייתה נסיכות עצמאית, ורבה הראשי שישב בעיר הבירה טולידו היה הרא״ש. הוא כיהן בה למעלה מ־20 שנה (1328-1305), ותושביה הלכו על פי פסיקתו המושפעת מרבותיו באשכנז. להנחה זו החוקר מביא שש עדויות: ר׳ לוי בן חביב ע״ה שכתב: ׳גם מנהג ספרד שהחזיקו להרא״ש לרבן, על פי זה מיוסדת׳ (מצוטט בב״י, סימן רטו, ד׳׳ה ׳ואח״כ מצאתי׳); ר׳ יצחק קארו; ר׳ יצחק אברבנאל; מהרש״ך; מרן ר׳ יוסף קארו בשו׳׳ת אבקת רוכל סימן קצה; החיד״א; ברכי יוסף, חו״מ, כה, כט. לאחר בוא המגורשים למרוקו המשיכו לפסוק כהרא׳׳ש עד שנדפס השו״ע כולו בוונציה ב־1565.

ג – הפסיקה כמרן השלחן ערוך: לאחר שנדפס השלחן ערוך והתפשט גם במרוקו החל לפסוק שם כדעת מרן, וחכמי מרוקו מדגישים זאת בחיבוריהם על ידי הביטוי החוזר ׳פוסקים כדעת מרן אפילו כנגד אלף פוסקים' ביטוי המופיע בספרי ההלכה והשו״ת במרוקו: שו״ת משפט וצדקה ליעקב לר׳ יעקב אבן צור מפאס; שו״ת אבני שיש לר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו; שו״ת אשר לשלמה לר׳ שלמה בן אהרן אבן דנאן מפאס; שו״ת ישמח עובדיה לר' ישועה שמעון חיים עובדיה מצפרו ושו״ת שמש ומגן להגר״ש משאש ממכנאס.

ב. כללי הפסיקה במרוקו

כללי הפסיקה במרוקו נידונו בהרחבה ונוסחו על ידי מלומדים וחוקרים בציון מקורות ודוגמאות. להלן הכללים בקצרה.

א – הפסיקה ההלכתית במרוקו נקבעת רובה ככולה על פי פסקי מרן ר׳ יוסף קארו בספריו בית יוסף ושלחן ערוך, ואפילו כנגד אלף פוסקים החולקים עליו, בבחינת ׳לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו׳; ׳ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ'

ב – הפסיקה כדעת מרן תקפה רק על פי ספריו בית יוסף ושלחן ערוך, ולא על פי שאר ספריו: בדק הבית, כסף משנה ושו״ת אבקת רוכל.

ג – במקום שהמנהג קדם לפסק ההלכה של מרן ומנוגד לו אוחזים במנהג, ואין פוסקים על פי מרן בין להקל בין להחמיר.

ד – בנושאים שבהם לא גילה מרן את דעתו ההלכתית בספריו בית יוסף ושלחן ערוך, יש הפוסקים על פי הרמ״א, ואפילו כנגד אלף פוסקים שאינם סוברים כרמ״א.

ה – בנושאים שדעת מרן אינה ברורה פוסקים כמו הרמ״א.

ו – באיסורי ערווה, ובכללם דיני נידה, נוהגים במרוקו לתפוס על פי החומרות של רוב הפוסקים גם נגד הפסיקה של מרן בשלחן ערוך.

ז – בסעיפים הלכתיים שבהם מרן מביא שתי סברות: יש אומרים ויש אומרים, נטיית רוב חכמי מרוקו וצפון אפריקה לפסוק על פי ׳יש אומרים׳ בתרא על פי הכלל הנפוץ ׳יש ויש הלכה כויש' אף על פי שיש פוסקים הסוברים שבמקרה זה מרן לא הכריע.

ח – גם בהלכות שבהן הביא הרמ״א שתי סברות: יש אומרים ויש אומרים – גם בזה פוסקים כ׳יש אומרים׳ בתרא בנושאים שבהם פוסקים על פי הרמ״א.

ט – בסעיפים הלכתיים שבהם מרן מביא שתי סברות: יש אומרים ויש אומרים, והרמ׳׳א הכריע כסברה ראשונה, פוסקים כדעת הרמ׳׳א.

י. בסעיפים הלכתיים שבהם מרן מביא שתי סברות: יש אומרים ויש חולקים, לא הוכרעה ההלכה בקרב חכמי המערב האם כדעה קמא או כדעה בתרא.

יא. בסעיפים הלכתיים שבהם מרן מביא שתי סברות: הלכה סתם ויש אומרים, פוסקים כסתם.

יב. בסעיפים הלכתיים שבהם מרן מביא את ההלכה בלשון ׳יש מי שאומר, כן דעתו להלכה.

יג. לאחר שנקבעה הפסיקה ההלכתית במרוקו על פי מרן ר׳ יוסף קארו, אין אנו רשאים לערער על הלכה כלשהי ולומר ׳אילו ראה דברי פלוני היה חוזר בו מדעתו', דבר שיכול לסתור את הקביעה הלכתית על פי מרן ואפילו כנגד אלף פוסקים.

יד. הפסיקה שנקבעה במרוקו על פי מרן בית יוסף תקפה גם במקום שמקובלים פסקו נגד דעתו.

טו. גם בהלכות תפילה הולכים במרוקו על פי המנהג הקדום, ואין חוששים לדעת המקובלים.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי -2018- עמ' 10-7

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר