ארכיון יומי: 31 באוקטובר 2018


להאיר באור החיים – לשבת פרשת חיי שרה. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

להאיר באור החיים – לשבת פרשת חיי שרה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ויהיו חיי שרה,

מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים –

 שני חיי שרה" (בר' כג, א).

"חיי שרה – הצדיקים מחיים ימיהם,

והרשעים ימיהם מחיים אותם"(רבנו-אוה"ח-הק').

"ש רה מאה ש נה" {ר"ת}  ש-מ-ש {בעל הטורים}.

שרה האירה את חייה כמו שמש,

וממשיכה להאיר את דרכן של כל האימהות הצנועות בעם ישראל.

הדוגמה הראשונה לכך היא – כלתה רבקה אמנו: 

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו

– ונעשית דוגמת שרה אמו" (רש"י בר' כד סז).

מידות החסד והצניעות אצל רבקה אמנו,

הן תוצאה של מידות הדגל של שרה אמנו.

פרשת  "חיי שרה", היא הפרשה היחידה הנקראת על שם אישה, והיא מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים:

הנושא הראשון: בתחילת הפרשה אנו נפרדים משרה אמנו, ובסופה מאברהם אבינו.

כדי לנסות לתמצת את גדולתם הרבה, נביא את דברי הגמרא (בבא קמא צז' ע"ב) המספרת שהוטבעו מטבעות עם דיוקניהם של אברהם ושרה. מצד אחד זוג זקנים, מצד שני בחור ובתולה. זו בעצם תמצית חייהם: גם בהיותם זקנים, הם המשיכו ללא לאות להפיץ את דבר ה' בעולם, כעלם ועלמה צעירים, בבחינת דברי רבי שמעון בן עקשיא: "… זקני תורה, כל זמן שמזקינים – דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר: "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (קנים ג', משנה א'. איוב יב).

אברהם אבינו הוביל את האנושות לחיבור בין אלוקי השמים לאלוקי הארץ. כלומר, הקב"ה קיים לא רק בשמים, אלא הוא משגיח ומנהל את העולם, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "השמים כיסאי – והארץ הדום רגלי" (ישעיה סו א). וכדברי רש"י בפרשתנו: "אמר לו {אברהם לאליעזר}: עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" (בר' כד, ז). רש"י מסביר לנו, מדוע כאשר אברהם השביע את אליעזר הוא אומר: "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (בר' כד, ג), ואילו בפס' ז, הוא מזכיר רק "אלוקי השמים".

עד אברהם, האנושות האמינה באלילים, וגם האמינה שאלוקים בשמים, אבל אינו מעורב בנעשה בארץ.

אברהם אבינו לעומת זאת, הוכיח שניתן לפעול בעזרת הא-ל מעל לטבע, היות וה' שולט בטבע, כמו בניצחון על ארבעת המלכים, לידת יצחק בגיל מאה, העקידה, ההכרה בו כ"נשיא אלוהים בתוכנו" מצד מלכי צדק מלך שלם, למרות שהיה גר בארץ. גם בני חת אומרים לאברהם: "אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו – במבחר קברינו קבור את מתך" (בר' כג, ו). וכן ההתקפלות של פרעה ואבימלך כלפי אברהם ושרה וכו'.

הנושא הראשון המתפרש על פני 20 פס', מתאר את קבורתה של שרה אמנו בחברון, כאשר שם הפרשה "חיי שרה" – מבטא את צדקותה, בבחינת "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות יח א-ב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "… ובזה תהיה החזקה. ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה', לומר כי אחר שקבר אברהם וגו', בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (בר' כד א).

יוצא שהאחיזה הראשונה שלנו בא"י, החלה עם מקום קבורתה של שרה, דבר המבטא קשר נצחי.

בהמשך, מתוארת קבורת אברהם ע"י יצחק שהיה בן 75, ישמעאל בן 89, ויעקב בגיל 15.

הנושא השני המתפרש על 67 פס', מתאר את חילופי המשמרות בין אברהם ושרה ליצחק ורבקה, הנכנסים בברית הנישואין. אברהם השקיע מאמצים כבירים במציאת בת זוג הולמת ליצחק. הוא השביע את אליעזר שיקח אישה לבנו רק ממשפחתו בארם נהריים. אליעזר שהיה עבד נאמן, השקיע יצירתיות רבה כדי לברך על המוגמר.

רבקה אמנו מתגלית כאשת חסד כמו שרה אמנו, כאשר היא משקה את אליעזר והגמלים.

בהמשך אנו נגלה, שרבקה הייתה צנועה, כשרה אמנו. כאשר יצחק יצא לשוח בשדה כדי להתפלל על הצלחת השידוך כדברי חז"ל, הוא נשא את עיניו והנה שיירת הגמלים מתקרבת לעברו.

מהכיוון השני, רבקה נושאת עיניה ורואה את יצחק – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים… ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" (בר' כד, סג-סד). כאשר עיניהם מצטלבות, יצחק מתמקד בגמלים ולא ברבקה היפה מפאת צניעותו. גם רבקה "הטתה את עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו, בגלל צניעותה כדברי רמב"ן, והיא גם כיסתה פניה.

יוצא ששתי המידות חסד וצניעות, שאפיינו את שרה אמנו – היו מושרשות גם אצל רבקה אמנו.

גם ההשגחה העליונה הייתה מעורבת בשידוך – "ויאמרו מיהוה יצא הדבר" (בר' כד, נ).

מסר חינוכי בשידוכים וא"י: הקמת "בניין עדי עד" על אדני התורה, ואחיזה בא"י נחלת אבותינו, מחייבים השקעה ויצירתיות, ואז הקב"ה יברך על המוגמר, בבחינת: "וברכך יהוה אלוהיך – בכל אשר תעשה" (דב' טו, יח).

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:  

  1. מדוע נאמר פעמיים: "ויהיו חיי שרה", שני חיי שרה"?
  2. מדוע כתוב "ויהיו" שזה לשון צער, ולא "ואלה ימי חיי שרה" כמו אצל אברהם?
  3. האם שרה אמנו מתה טרם זמנה, היות ולדברי חז"ל, נשמתה פרחה כאשר נודע לה על העקידה, או ניתן לומר שהיא השלימה את מכסת ימיה, והעקידה היוותה בסך הכול גורם מזמן?

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: הייתור של הביטוי: "שני חיי שרה", מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:

א. שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר "ויהיו" שזה לשון צער.

ב. או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב"ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה צדיקה, וכל זאת לפי הכלל האומר: "החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: "ולחשבי שמו" (מלאכי ג, טז). כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה (ברכות ו ע"א). וכדברי קודשו: "ושני חיי שרה, כיוון אל השארשכל שנותיה היו חיים ממנה, והאירו מכבודה".

ג. כמו כן, השימוש בביטוי "חיי שרה", מלמד אותנו לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם" (זהר, חיי שרה. קכד ע"א – ע"ב).

כלומר, שרה אמנו שעברה תלאות רבות כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וכדברי רש"י לכתוב: "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה".

 הביטוי הנ"ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב"טובה" אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו כדי להגיע "ל-טובה", היות והכל מאתו יתברך – "כולן שווין לטובה".

בעל הטורים אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש, דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים "ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…", בבחינת הכתוב: "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה" (מלאכי ג, כ).

כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, כך שרה אמנו כאם האימהות, היא האירה את דרכה באור יקרות, וממשיכה להאיר את דרכן של כל בנות ישראל לאורך כל הדורות.

הדוגמא הראשונה לכך היא רבקה אמנו הבאה אחריה, והולכת בדרכה כדברי רש"י לפס': "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו.

כל זמן ששרה הייתה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו" (רש"י בר' כד סז).

איך ניתן להסביר את עניין "הנר דולק מערב שבת לערב שבת אצל שרה ורבקה"?

 "הדלקת הנר מנין? חוה כיבתה נרו של אדם, דכתיב: 'נר יהוה נשמת אדם' (משלי כ, כז), לפיכך תשמור הדלקת הנר". (תנחומא נח). הנשים זכו לקדימות במצות הדלקת נרות קבלת שבת, כדי לתקן את חטא חוה שאכלה מעץ הדעת, האכילה את בעלה, וגרמה לכיבוי {מיתת} "נר ה'" אצל בני אדם  – "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב".

הדלקת נרות שבת, מהווה התנתקות מעולם החול, וכניסה לקדושת השבת, המהווה מעין עולם הבא – מעין גן עדן ממנו גורשה חוה, ואליו שואפים לשוב. אצל רוב הנשים, הדלקת הנרות מלווה בהרגשת התעלות רוחנית.

שרה ורבקה משכו את אותה חוויה רוחנית של אורות השבת, גם להמשך ימות השבוע. לכן, הקב"ה גמל להן, ועשה להן נס מעל הטבע, כך שהנרות ידלקו כל השבוע, דוגמת נר התמיד בבית המקדש שדלק מערב עד בוקר.

שרה אמנו התעלתה מעל הטבע, בכך שקיבלה את הניסיונות הלא קלים אותם עברה, בבחינת "כולם שווים לטובה".

כנ"ל לגבי כל אחד מאתנו, ככל שנתעלה מעל הטבע בעבודת ה', נוכל לזכות  בנסים ונפלאות, דוגמת שרה.

שרה אמנו זכתה לכך, היות והאירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: "והנפש אשר עשו בחרן". אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה מבחינה כלכלית ורוחנית, בכך שהנחילה להן אמונה בקב"ה, וקיום מצוות בהן מחויבות נשים, כאשר בראש כולן, מידת הצניעות כפי שיוסבר להלן.

כמו כן, היא דאגה להן גם מבחינה כלכלית בכך שביחד עם אברהם אבינו, הם קבלו את אורחיהם בפנים מאירות, וסיפקו להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה, והכל ברוחב לב דוגמת קבלת המלאכים שנראו להם כערביים, להם הכינו סעודת מלכים: "בן בקר רך וטוב – ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל" (רש"י בר' יח ז).

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: 'ויהיו חיי שרה'. פירוש, בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן הייתה בצער. עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם. וצא ולמד מה שאמרה רחל ליעקב: 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי'. ומצ' עד מאה בקירוב, שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כאומרם ז"ל: "רבי עזריה משום רבי לוי אמרו: ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק – ועושה עצמו מצחק" (בר' רבה נג י).

יוצא שרק בעשרים ושבע שנים האחרונות לא הייתה בצער "כי אז בטחה בבנה, כי כבר גירש אברהם את ישמעאל".

 לסיכום: חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: "ויהיו חיי שרה" – "ויהיו" לשון צער: עד גיל 90 לא ילדה, ולכן חייה היו בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער, היות וישמעאל ניסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן ביקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל.

יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער, ורק ב- 27 השנים הנותרות, הייתה בשמחה.

"בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי (רש"י).

"שרה" מלשון שררה. "יסכה" מלשון נסיכה.

למרות גדולתה ויופיה – היא נהגה בצניעות.

רש"י נדרש לכך, בגלל הפירוט: "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים.

בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. בת כ' כבת ז' ליופי".  הגר"צ סלנט בספרו (באר יוסף) שואל על הסיפא "בת כ' כבת ז' ליופי". הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת ז' כבת כ'?

תשובתו: כידוע, שרה נקראת גם בשם "יסכה" ככתוב: "ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בר' יא, כט).  רש"י ע"פ הגמרא מפרש: "יסכה זו שרה ע"ש שסוכה ברוח הקודש, ושהכול סוכין ביופיה" (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א).

 הקשר בין שני הפירושים: היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב"ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש.

"בת ק' כבת כ'": את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפס' (תהלים לז, יח) "יודע ה' ימי תמימים…" – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.

שרה אמנו הייתה אישה יפה מאוד בכל הגילאים. התמונה שלה בת מאה, כמו בת עשרים. ובת עשרים כבת שבע. כל זה מסביר מדוע גם בזקנותה, נחטפהבגלל יופיה ע"י המלכים פרעה ואבימלך.

גם אצל משה רבנו נאמר בסוף ימיו: "לא כהתה עינו ולא נס לחו" (דב' לד, ז), למרות היותו בן 120 שנה.

 הצדיקים מאירים ומתקנים את כל איבריהם, לכן הזקנה לא שולטת בהם.

הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק.

 מהלך הזיווג הנ"ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל זוג.

א. "ויאמרו… מיהוה יצא הדבר".

  1. הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ להשגתו 3. המעורבות האלוקית.

פרשת הזיווג של יצחק ורבקה, משתרעת על פני 20 פס' המתחלקים לשלושה רבדים.

ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא.

ברובד השני, השתדלות אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות בכל התחומים: מינוי שליח נאמן כמו אליעזר לביצוע המשימה. המיקוד על קשרי נישואין עם משפחתו, ולא מבנות כנען, ואפילו לא עם ביתו של אליעזר עבדו הנאמן. אברהם גם מתפלל לה' שישלח מלאכו להצלחת השליחות. במבצע, אברהם השקיע ממון רב – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב.

 גם אליעזר השליח, עשה מאמצים כבירים כדי לברך על המוגמר, למרות שבת הייתה לו, ובשמחה היה שמח להשתדך עם יצחק.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר, שגם אליעזר "בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו", והוא גם הוסיף "להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו" כדברי קודשו.

פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת "ענבי הגפן בענבי הגפן", יש להשתדל ולהתפלל הרבה.

יש האומרים שגם יצחק התפלל "לפנות ערב" להצלחת זיווגו ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בר' כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל "לעת ערב – לעת צאת השואבות" (בר' כד, יא).

ברובד השלישי:  ההתערבות האלוקית ככתוב: "ויאמרו, מיהוה יצא הדבר…". (כד, נ).

עניין הזיווג, נגזר מן השמים  כדברי רבי יהודה בשם רב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סנהדרין כב, א).

למעשה, שלושת הרבדים הנ"ל משקפים כל זיווג:

 א. הרצון להינשא ככתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בר' ב, כד).

 ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא.

 ג. המעורבות האלוקית בהצלחת השידוך, או אי הצלחתו.

  • זיווג הולם – "ענבי הגפן בענבי הגפן" – איך וכיצד?

             סוגים שונים של זיווג.

  • אהבה – רק אחרי הנישואין: רק אז יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה". לפני כן, יש לבטוח בה' ולבדוק בעיקר את ההתאמה.
  • הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים  בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.
  • הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.
  • הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים, אבל מלא נחשים ועקרבים ל"ע.
  • מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות.

חכמי הקבלה אומרים שהקב"ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב"ב.  

  • "אעשה לו עזר כנגדו" (בר' ב, יח).

הביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר.

"כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

ידועה האמרה המובאת ברש"י לפס' הנ"ל: "זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם". בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע להילחם בו כדברי רש"י,

בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.

הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו "ברית הנישואין", מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק "אעשה לו".  הביטי "לו" רומז לכך שהאישה תתמסר "לו" – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרותו לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי "לו" רומז ל-לו' צדיקים הנמצאים בכל דור.

כוונת הביטוי "איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה", רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך "צ-נ-ו-ר" {אותיות ר-צ-ו-ן}. 

נראה שהביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר. "כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

ניתן גם לפרש את הביטוי "עזר כנגדו" כך: באמצעות היותה "כנגדו" במקרים מסוימים בהם נראה לה שהוא טועה, בכך היא מצילה אותו מנפילות וטעויות, וכן להיפך. אם שניהם יהיו באותה דעה ללא ביקורת, הם יפלו לעיתים קרובות, היות ואין מי שיתריע על סכנות האורבות להם מהחלטות שגויות.

בקורס מנהלים בו השתתפתי, נאמר לנו ע"פ מחקרים, שלקראת כל דיון בפני הצוות, על המנהל להביא לדיון, פתרונות שונים ומגוונים לאותה בעיה, דבר שיוביל אחרי סיעור מוחין, לפתרון הטוב ביותר.

 כנ"ל בחיי הנישואין. לכל בעיה ניתן לגשת מזוויות שונות, כך שכולם יהיו נשכרים.

הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה י"ט – לאיש, והלכה כ' – לאישה, דורש דרישות שונות מבני הזוג, היות ואינם דומים צורכי האיש לאלו של האישה. ברגע שכל אחד מבני הזוג יודע את תפקידו, ויפנים את הצרכים של בת/ן הזוג ויתחשב בהם, חיי הנישואין יתנהלו על זרי דפנה…

"אלהים מושיב יחידים ביתה,

          מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח ז).

"קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף" (סוטה ב ע"א).

מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?

המהר"ל: כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שמר את הים קרוע בניגוד לטבע עד שעברו בנ"י,

 כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר:

"מושיב יחידים {כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}"… בכושרות".

"בכושרות" = בכו – שרות" = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.

אמר רבה בר בר חנה: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף,

שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (סוטה ב ע"א).

רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחילק הקב”ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה. התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות וביקשו לעלות, עד שגער בהן הקב”ה… אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר: "מקולות מים רבים, אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח בניסוך המים" (רבנו בחיי ויקרא).

פועל יוצא מן המדרש הנ"ל הוא: המים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב"ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע"י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה' בניסוך המים וכו'. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב"ה ע"י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.

לאור זאת, ניתן להסביר את הביטוי "בכושרות" = בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האישה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל מצד שני, קיים חיבור רוחני ביניהם, בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.

 מהסיבה הנ"ל, קבעו חכמים בקריאת המזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: "שיר מזמור לבני קרח", כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב"ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.

בהמשך המזמור, נאמר: "כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה" – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.

שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

   ראשית הקניין בארץ ישראל.

"ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים.

  ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (רבי אברהם אבן עזרא. בר' כג, יט).

"ויקם שדה עפרון… לאברהם למקנה…

ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר" (בר' כג, יז – כג).

"תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י).

"אחר שקבר אברהם את שרה…

 בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (רבנו-אוה"ח-הק').

מאז ומעולם, יהודים רבים פקדו את מערת המכפלה בחברון, דרכה מתחברים בתפילה ובתחנונים לאבינו שבשמים, בזכות האבות והאימהות הקשובים לתפילותינו, כפי שעולה מהעליה לחברון לאורך הדורות:

כלב בן יפונה התפלל שם, כדי להינצל מעצת המרגלים: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון" (במ' יג, ע"ב. סוטה לד, ע"ב).

 דוד המלך החל את מלכותו בחברון, ככתוב: "וישאל שאול ביהוה לאמר: האעלה באחת ערי יהודה? ויאמר יהוה אליו: עלה. ויאמר דוד: אנא אעלה? ויאמר: חברונה" (שמ"ב ב', א').

 הרמב"ן ביקש להיקבר ליד מערת המכפלה כפי שעולה ממכתבו, ויש אומרים שהוא אכן קבור ליד שבע המדרגות המפורסמות, והרשימה ארוכה מני ים.

 במשך השנה, יהודים רבים פוקדים את מערת המכפלה, כאשר בחול המועד סוכות ופסח, מגיעים אלפים מבני ישראל לעיר האבות, כדי להתחבר לחברון בעבותות אהבה, כיאה לשמה העברי חברון – המחברת בין עם ישראל לאביהם שבשמים, בין בני ישראל לאבות ולאימהות, וכן בין איש לאחיו דוגמת "ירושלים שחוברה לה יחדיו" – המחברת "ועושה כל ישראל חברים" כדברי רבי יהושע בן לוי (מדרש שוחר טוב פרק קכב).

בשבת "חיי שרה", מערת המכפלה זוכה לעדנה, כאשר רבבות מעם ישראל עולות לרגל כדי להתחבר לאבותינו ואימהותינו בחברון.

שבת "חיי שרה" נקבעה כאות הזדהות עם תושבי חברון המהווים שליחים של עם ישראל, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו, בה קבר את שרה אמנו.

בעצם, שרה אמנו היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה ע"י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה.

הזוהר הק': חברון מהווה את השער לגן עדן (זוהר בר' ל"ח ע"ב, מאמר "ז" היכלות דגן עדן).

כמו כן, היא מהווה את המקום  דרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בר', ל"ח ב').

 האלשיך הק': "כי תקרא חברון – על התחברות של המערה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו – כי היא כניסה לגן עדן הארץ" (פרשת 'חיי שרה').

 רבי אברהם אזולאי כותב בספרו 'חסד לאברהם':

"והפתח שדרך בו נכנסות הנשמות – הוא דרך מערת המכפלה. ולא שיהא הגן במערה תחת הקרקע – אלא שמשם יכנסו הגשמי אל הרוחני" ('חסד לאברהם'. מעין חמישי, נהר מ"ד).

מערת המכפלה: פתח גן עדן – מקום התעדנות הנשמות; חברון – חיבור הרוחני בגשמי.

פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן "מגן אבות" לתשב"ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב"ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה נוות ביתו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין, אינו מתלונן ואינו שואל שאלות.

התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא.

השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת "מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר" (בר' כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כמקובל, וכפי שהציע לו עפרון, ואף בחינם?

רבי אברהם אבן עזרא אומר: "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר – לו ולזרעו. ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת א"י על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בר' כג יט).

רבי אברהם אבן עזרא מצביע על שני עקרונות חשובים ביחסינו לארץ ישראל:

העיקרון הראשון, מעלת א"י לחיים ולמתים, לכן רואים אנו שגם רבנים גדולים שנקברו בחו"ל, צאצאיהם דאגו שעצמותיהם יובאו לקבורה בארץ ישראל.

העיקרון השני: לקבוע עובדות בשטח, ולא להסתפק בהבטחה האלוקית, ולכן אברהם אבינו השקיע רבות להשגת אחוזת קבר, דבר שהוא נצחי, ולא ניתן להעברה ולקניה, היות ואיש לא יקנה קבר.

כמו כן, אברהם אבינו סלל לנו את הקשר הנצחי לארץ ישראל.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה… ואחרי כן קבר אברהםויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (בר' כג, יז – כ): "ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה' – לומר כי אחר שקבר אברהם, בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם, וזולת זה הגם שבערך עפרון נחתמה גזירתו שסילק זכותו, אבל עדיין אינו נקרא של אברהם כי הדין כנזכר, ואחר שקבר וכו' – ויקם וגו'".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שלמרות שע"י העברת הכסף פקעה בעלות עפרון על הקרקע, בכל זאת יש צורך בחזקה שנעשתה ע"י קבורת שרה, כדברי הרמב"ם בענייני קנין מגוי (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"א הי"ד). לכן, נאמר הביטוי "ואחרי כן" בפס' יט', ופעמיים הביטוי "ויקם שדה עפרון". פעם ראשונה, עם קבלת הכסף, ופעם שניה – עם הקבורה, וכך בעצם, נעשה קנין גמור גם לפי ההלכה.

מדרש הביאור אומר: המערה נקנתה בארבעה דברים:

א. בכסף – ארבע מאות שקל עובר לסוחר.

ב. בשטר – כפי שכתוב בתורה "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב" (בר' כג, יז).

ג. בעדים – בסיפור הקנין נכחו עדים – "לעיני בני חת, בכל באי שער עירו וכו'".

ד. בחזקה – מיד לאחר הקנין, נקברה שרה.

רש"י אומר: "תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך.

אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם" (בר' יח, ז). "רץ אברהם" – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר".

האלשיך הק' (בר' יח, ג): אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה: "וגם נתאחר הרבה בהספד, ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה".

בעל הטורים אומר: "ואל הב-ק-ר" – אותיות "ואל הק-ב-ר רץ", שרץ אחריו למערה.

כמו כן, "ואל הבקר רץ – גימטריא "למערה רץ".

יחודם של מערת המכפלה,

 בית המקדש וקבר יוסף, הר גריזים והר עיבל.

"ויקן את חלקת השדה {שכם}. אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם:

מערת המכפלה – דכתיב: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר" (בר' כג, טז).

בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א, כא).

קבורת יוסף בשכם דכתיב: "ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בר' לד, יט. ב"ר פרשה עט, אות ז). רבנו בחיי מוסיף את הר גריזים והר עיבל שם כרת עמ"י ברית עם הקב"ה (בר' כג כ).

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לאברהם אבינו שהשלים מנין בביכנ"ס בחברון, בערב כיפור.

ביכנ"ס "אברהם אבינו" בחברון.

ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ"ס ע"ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ"ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ"ס ע"ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ"ס הנ"ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה ע"ה בשיקום ביהכנ"ס, והתפתחות הישוב היהודי ביש"ע בכלל, וחברון בפרט.

המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ"ס בחברון ע"ש אברהם אבינו.

בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר"י הק', התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול. בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.

בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ"ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכו'.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב"ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה.

תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות, מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ"ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב"ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה, והגורל נפל על חזן ביהכנ"ס ששמח שמחה עילאית.

האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילו לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: "אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב"ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים.

על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ"ל, ביהכנ"ס קיבל את שמו: "אברהם אבינו".

"אור זרוע לצדיק"

למקובל הרה"צ רבי אברהם אזולאי ע"ה

 שזכה להיכנס ולצאת בשלום  – לפתח גן עדן במערת המכפלה.

יום ההילולא שלו – כד' מרחשון ה'ת'ד {1643}.

המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי ע"ה (1570 – 1643). נולד בפאס שבמרוקו. בשנת 1600, הוא עלה לא"י והתיישב בחברון. הוא עבר לירושלים עקב מגיפה, ושוב לחברון שם עלה לגנזי מרומים ביום כד' חשון ה'ת'ד.

למד יחד עם רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל. הוא הושפע רבות גם מתורתו הקבלית של הרמ"ק = רבי משה קורדברו השונה מתורת האריז"ל.

הוא פרסם ספרי קבלה רבים כמו "אור החמה" – פירוש לזהר, "חסד לאברהם" על הקבלה. "בעלי ברית אברהם" על התנ"ך, "הגהות על הלבוש", 'הגהות על הרמב"ם', "כנף רננים" על כוונות האריז"ל, "אור הגנוז" – פירוש לשונות הזהר העמוקים. {ספר שאבד} וכו'. ספריו פורסמו אחרי מותו.

לפי המסופר בהקדמה לספר "אוצרות חיים" המהווה מבוא לקבלה מאת רבי חיים ויטאל ע"ה, רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב צמח נסעו לסוריה לקברו של רבי חיים ויטאל כדי להציל את כתביו המהווים את עיקר תורת האריז"ל שנקברו יחד אתו. לאחר יחודים קבליים, הם קיבלו את אישורו של רבי חיים ויטאל לחפור בקבר, ולהציל את כתבי היד המסולאים מפז.

הוא זקנו של החיד"א = רבי חיים יוסף אזולאי ע"ה, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק'.

בתקופת המקובל רבי אברהם אזולאי ע"ה, הגיע מושל טורקי לביקור במערת המכפלה. כאשר השקיף מבעד לפתח צר המוביל אל מעמקי המערה, נפלה לו החרב פנימה. כמה מאנשיו הורדו בחבלים כדי להעלות את החרב, והועלו ללא רוח חיים. הוא הבין שרק היהודים בזכות קדושתם כי רבה, הם אלה שיוכלו להציל את חרבו. הוא דרש מהם בתוקף להוציא את החרב, אחרת דינם לעונש קולקטיבי, כדרכם של העריצים הטורקים.

גם אצל היהודים, עברה מסורת מדורי דורות, שאין להיכנס פנימה בגלל קדושת המקום, וכל הנכנס – נשמתו פורחת.

חכמי חברון דנו בנושא, ואף הגיעו למסקנה שיש לעשות הגרלה ביניהם בה יבחר "המתנדב" להוציא את החרב.

רבי אברהם אזולאי הידוע כחסיד מקודש, "זכה" בהגרלה. לאחר שהתקדש כדבעי, הוא ירד פנימה עם שחר, שם התגלה אליו אליעזר עבד אברהם, שהלך לבקש אישור כניסה עבורו מהאבות. האישור אכן התקבל, ורבי אברהם צעד פנימה בדחילו ורחימו.. כבר בצעדיו הראשונים הרגיש התעלות רוחנית של טעם גן עדן, וביקש להישאר במקום, לאחר שהעביר את החנית לסולטאן דרך חבלים.

 האבות שידלו אותו לצאת, והבטיחו לו שכבר למחרת הוא יפטר מן העולם, ויגיע לגן עדן.

 אכן, לאחר עלייתו, הוא אסף את בני ביתו ואת חכמי חברון, וסיפר להם חלק ממה שראו עיניו. לאחר התקדשות והטהרות, נשמתו עלתה לגנזי מרומים דרך חברון, המחברת בין עמ"י לאביהם שבשמים.

גרגירים מתורת רבי אברהם אזולאי ע"ה.

"במעלת המחזיק תלמיד חכם" ('חסד לאברהם'. מעין שני. נהר לב).

תלמיד חכם, נקרא בן המשמש את אביו שבשמים שלא על מנת לקבל פרס, היות ו"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" כדברי חכמים, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום. עם הארץ התומך בו כלכלית, עושה את עצמו תיק ולבוש לתלמיד חכם, במה שמאכיל ומשקה אותו.

בשבת, לא מבשלים ולא מכינים אוכל נפש, היות ומאכל השבת הוא רוחניות ולא גשמיות. "הטעם לכך, תוספת הנשמה שיש לשאר בני אדם בשבת, יש לתלמיד חכם גם בימי חול, לפי שהוא נעשה כשבת, בזמן שהיה לו נשמה יתירה, ובאותו שימוש בתורה שעשה בחול, נשתתף בו נשמה יתירה דשבת, כנזכר בזוהר (תרומה דף קלו). באופן שלעולם לתלמיד חכם יש נשמה יתירה, ובשבת יש לו כפליים"  כדברי קדשו. וכאשר עם הארץ תומך בתלמיד חכם, הוא זוכה למיתה נקיה כמוהו, "כי הצדיקים מתים ע"י סכין בדוק {והרשעים בסכין פגום} שהוא מסיטרא דקדושה,  ולכן הם נקרבים על גבי המזבח למעלה, בסוד 'ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון " כדברי קדשו.

חשיבות לימוד הקבלה ("אור החמה" על הזהר).

"ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת, היה לזמן קצוב עד תשלום ה' אלפים ר"נ {1490}.

מן המובחר שיעסקו בקבלה ברבים, גדולים וקטנים כדאיתא בפרשת נשא, מאחר שבזכות זה, עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר".

רבי בנאה – האמורא הא"י שחי בסוף עידן התנאים וראשית אמוראים,

וביקורו במערת המכפלה.

רבי בנאה נהג לסמן מערות קבורה, כדי להימנע מטומאת מתים. הוא הגיע למערת המכפלה כדי למדוד את המקום ולסמן אותו, כפי שעשה בקברים אחרים. בפתח המערה הוא פגש את אליעזר עבד אברהם, ממנו ביקש להיכנס לפנים המערה, ולראות את אברהם. אכן, אברהם הסכים, ורבי בנאה נכנס ומדד את המקום.

כאשר ניסה למדוד את מערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: "הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל". הוא ענה לה שבא לציין את המערה. תשובתה הייתה: "כמידת החיצונה, כך המידה הפנימית" (בבא בתרא נח ע"א). באגדה הנ"ל ישנם סודות עילאיים. הרי"ף אומר: "כל המעשה אירע בחלום" (כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמ' ש).

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר