השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־ מסמכים ופרשנותם: פסק דין הלכתי וביצועו בחסות השלטון הקולוניאלי יוסף שיטרית

השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־

מסמכים ופרשנותם: פסק דין הלכתי וביצועו בחסות השלטון הקולוניאלי

יוסף שיטרית

מבוא

יצחק אלחראר לא היה היהודי הראשון ולא האחרון שהתאסלם במרוקו בכלל ובמוגאדור/ אסווירה בפרט. קדמו לו הרבה יהודים יחידים, בייחוד צעירים שהסתכסכו עם הוריהם או שנקעה נפשם מן המגבלות שהם חשבו שהחיים בקהילה היהודית מטילים עליהם. הם המירו את דתם כדי לזכות בחופש מדומה או כדי לסמל את המרד הקיצוני שלהם בסמכותם של ההורים והמשפחה היהודית בכלל. היו יחידים ואף משפחות שלמות שהתאסלמו, במיוחד בעתות מצוקה ומחסור, בימי בצורת למשל, כדי להציל את נפשותיהם ולחיות ממעשי הצדקה שזימנה או הבטיחה להם החברה המוסלמית.

הערות המחבר: עניין זה של התאסלמות יהודים צעירים במרוקו מצא לו ביטוי מפורש באחד משירי ה׳ערובי׳ ששרו הנשים היהודיות במרוקו בערבית יהודית במשך דורות רבים, ובו אזהרה מפני הקנטה וגרימת צער לבחורים, שמא ימרדו בהורים וימירו את דתם. את השיר הקלטתי מפי נשים שונות מאזור דמנאת, ואני מביא אותו כאן בתרגומו לעברית:

אימא אהובה, אל תדברי אלי בגערה.

הבחור, אם תדברי אתו כך, ייכנס השטן בלבו.

באחד הלילות ישכון בלבו צער,

וישליך את עצמו לקצבה ולאזמור;

יוריד את הכיפה, הו גברתי, ויעטה עליו את הברדס.

במקרים כאלה של התאסלמות מרצון לא יכלו המשפחות לעשות כלום כדי להשיב את בניהן לחיק היהדות, אלא השלימו בעל כורחן עם ההחלטה הקיצונית שלהם והתאבלו עליהם כאילו הסתלקו מן העולם. הן ידעו שלאחר התאסלמותם הפומבית לא נותרה להם דרך חזרה ליהדות, שכן דתם החדשה אסרה זאת עליהם והענישה את העוזבים הסרבנים בעונש החמור ביותר, עונש מוות. הרשויות המוסלמיות במרוקו, כמו ביתר ארצות האסלאם, דאגו היטב לקיים צו זה והרתיעו בכך את כל אלה שהתחרטו וחזרו בהם בינם לבין עצמם.

ראו למשל את מה שקרה לסול חטשואל מטנג׳יר ב־1834. מוסלמים העלילו עליה שהיא אמרה את ה׳שהאדה׳ כסימן לרצונה להתאסלם, וראשה נערף משום שחזרה בה כביכול מכוונתה זו. ראו על כך א׳ בשן, ׳תעודות חדשות על סוליכה הצדיקה׳, פעמים, 117 (סתיו תשס״ט), עמ׳ 171-167; וכן י׳ שיטרית, אתוס ומיתוס בתרבות יהודי מרוקו – שירי סוליקה הצדיקה (בהכנה).

 כל הדברים האלה אמורים בהתאסלמותם מרצון של יחידים או של משפחות. לעומת זאת על אלה שהתאסלמו מאונס, נשים וילדים לרוב, שעד לתחילת המאה העשרים הם נלקחו בשבי במלחמות בין שבטים ברבריים או ערביים, ניסו המשפחות והקהילות להיאבק, לרוב בלא הצלחה, כדי להציל את הנפשות מציפורני הדת השלטת הכפייתית. גם ניסיונות אלה התקיימו בעיקר בסוף המאה הי״ט, כשיד מעצמות אירופה כבדה על מרוקו והמשלחות הקבועות או הזמניות של המדינות השתדלו אצל המלכים כדי לפעול לשחרור היהודים השבויים.

השוו א׳ בשן, ׳גירוש יהודים משלשה כפרים בהרי האטלס בתחילת 1891׳, בתוך א׳ בשן, ממזרח שמש עד מבואו – פרקים בתולדות יהודי המזרח והמגרב: חברה וכלכלה, לוד תשנ״ו, עמ׳ 360-347 (התאסלמות, עמ׳ 364-363 וכן במפתח העניינים); א׳ בשן, ׳הריגת יהודי ע״י מושל אנטיפה שבמארוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1881-1880׳,

 ככלל, יש מקום לטעון שההתאסלמות מאונס או מרצון ליוותה את יהדות מרוקו מאז התבססותו של האסלאם בחבל ארץ זה ועד להתפזרות הקהילות ברבע השלישי של המאה העשרים; והוא הדין למעשה בכל קהילות ישראל ששכנו במרחב הערבי והמוסלמי. אלא שמעט מאוד מחקרים יוחדו עד כה לתופעה חשובה זו שפגעה קשות בחייהן של משפחות ושל קהילות שלמות במרחב הזה ואף דיללה קהילות או חיסלה אותן כליל. גם באשר לכל אותם אלפי יהודים שהמירו את דתם במשך הדורות והיו למוסלמים לא ידוע לנו הרבה על קליטתם ועל השתלבותם בחברה המוסלמית.

            גם אחרי השתמדותו של יצחק אלחראר ב־1932 ידועים לנו מקרים של יהודים שהתאסלמו במוגאדור, אך מקרים אלה, שהתרחשו עד ערב התפזרותה של הקהילה בשנות השישים של המאה העשרים, היו בעיקר של בחורות יהודיות שהכירו צעירים מוסלמים או פותו בידיהם ונישאו להם; הן וצאצאיהן נבלעו אפוא בתוך האוכלוסייה המוסלמית ורק בני משפחתן הקרובים ביותר שמרו אתן לפעמים על קשר, שלרוב היה רופף.

בשנות התשעים של המאה העשרים הקלו הקשרים הדיפלומטיים למחצה שקיימו ישראל ומרוקו על נשים ממוצא יהודי שהתאסלמו והתחתנו בנערותן עם מוסלמים וילדו להם ילדים לבוא לארץ ואף לעלות אליה. לפעמים עלו אתן לארץ גם בעליהן או ילדיהן.

 מפי זקני הקהילה שמעתי גם על התאסלמותה של צעירה יהודייה שהכתה גלים בקהילה בתחילת המאה העשרים, ואף חובר עליה שיר בזמנו. שמה של הצעירה היהודייה היה ׳בנת דואן' (בת דוואן) על פי שם משפחתה, והלחן של השיר הזה משמש, כמו שנראה להלן, בשיר שחיבר אברהם חיים הלוי, בן הקהילה, על פרשת השתמדותו של יצחק אלחראר.

שלא כמו פרשיות דומות בעבר, השמד של יצחק אלחראר תועד במסמכים מגוונים. לרשותנו עומדים נוסח תלונתה המקורית של אשתו בפני בית הדין הרבני במוגאדור ופסק הדין שפסק זה לטובתה, וכן חלק מן ההתכתבות שהתנהלה בעניין זה עם שלטונות הפרוטקטורט על סירובו של הבעל למלא אחר פסק הדין. כן התגלה לי הדיון העיתונאי שהתנהל סביב פרשה זו בעיתונים הצרפתיים והיהודיים, דיון שחרג הרבה מעבר לדיון ההלכתי המוגדר שהיה לו בתחילה. נבקש להביא כאן את כל הטקסטים האלה במקורם ואת תרגומם לעברית ולדון בהם, גם מבחינת העמדות השונות והמנוגדות הבאות בהם לידי ביטוי וגם מבחינת הכוחות והגופים הקהילתיים והחוץ־קהילתיים שהיו מעורבים בפרשה. כן נביא את שיר הקצידה שכתב אברהם חיים הלוי בן מוגאדור על הפרשה ונדון בדרכי תיאורו ודיווחו. למקורות אלה שבכתב נוספו גם מקורות שבעל פה, שהקלטתי בשנות השמונים של המאה שעברה מפיהם של זקני קהילת מוגאדור, שנחשפו לפרשה בצעירותם וזכרו, אם בדיוק יתר או במעומעם, את פרטיה ואת גלגוליה.

בהסתמך על המקורות העומדים לרשותנו, השאלות שיעניינו אותנו כאן נוגעות אפוא לעניינים האלה:

  • תפקודם ופעולתם של המוסדות היהודיים החדשים שהקים השלטון הקולוניאלי במרוקו במאי 1918 והחלו לפעול מעט זמן לאחר מכן, היינו בית הדין הרבני האזורי במוגאדור מכאן ובית הדין הרבני הגבוה מכאן.
  • ניסיונות ההתחמקות של המשתמד עצמו מביצוע פסק הדין לתשלום הכתובה והמזונות ופנייתו לגורמים מוסלמיים וצרפתיים לשם כך.
  • התשומות הביורוקרטיות והפוליטיות של הממשל הקולוניאלי המרכזי והמקומי בהוצאתו לפועל הסופית של פסק הדין.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-מוסד ביאליק-תשע"ח-עמ'413-411

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר