עקיבא אזולאי-איש ירושלים – ״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

״אבו דאוד״, "אבן אל ערב״

מדברי עקיבא

״מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין חברים, ללא הבדל חברה, עדה ועם. בזכות יחסים אלה קיבלתי בשובי ארצה תפקיד פיקטיבי של הממונה על השרברבים היוצאים לעבודות חוץ. הייתי משוטט בכפרים, קונה נשק ממבריחים בדואים. תחום עבודתי היה מיריחו עד שכם, ובמקביל עסקתי בריכוז מידע מודיעיני על הכפרים הערביים. בשנת 1936 התגייסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. מתוך 500 מועמדים נבחרו 34 נוטרים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים, אשר כינוני ״אבו דאוד״, ״אבן אל ערב״. קיבלנו רובים, והופקדתי לשמור על שתי תחנות חצץ בבית וגן. נשארתי מופקד על תחנות אלה עד שהגעתי לדרגת סמל.

גויסתי למחלקה הערבית. במפתיע קיבלתי הוראה מ״ההגנה״ שעלי להתגייס לצבא הבריטי. הוראה שנייה: להיפגש בבית קפה עם סמל ערבי, שיניח את ה״קולפק״ על השולחן. המטרה הרשמית של פגישה זו הייתה שאעבוד בהנחת קו המים מראש העין לירושלים ומעין פרה לירושלים. באותה תקופה מילאתי תפקיד של סגן מפקד אזור גבעת שאול. בלילות עסקתי בהגנה מפני הערבים, ובימים עבדתי יחד אתם. ואכן, עבדתי בהנחת קו המים, אך המשימה העיקרית הייתה להעתיק את מגורי ללטרון, כדי שיתאפשר לי להיכנס למחנה הריכוז בלטרון באמתלה של אספקת מים.

במחנה לטרון רוכזו כל אסירי מחתרות ישראל, ובהם יהודים שעלו ארצה בעלייה בלתי ליגלית, שלא היה בידיהם כל מסמך המאשר שהותם בארץ. בעיקר היו אלה יהודים מצבא אנדרס, יהודים פולנים שערקו מהצבא הפולני ובאו להתיישב בארץ. עם היכנסי למחנה הריכוז לטרון הייתי מקבל תמונות או פילם של האסירים, מפתח אותם ודואג שיסופקו להם תעודות זיהוי, כדי שיהיו מוגנים באמצעותם. ארבע תחנות סיפקו לירושלים מים, כאשר שני יהודים בלבד עובדים בהן. העברתי שדר ל״הגנה״, שאם הם רוצים לאבטח את הדרך לירושלים, רצוי כי יעסיקו יהודים נוספים בתחנות. בזכות הקשר שלי עם ראשי כנופיות ערביות הצלחנו להשתיל יותר יהודים. בזכות השוחד ששיחדנו את מנהלי התחנות הערביות, וכן בשל האמון שרחשו לי הערבים, אותם יהודים שהצטרפו לעבוד בתחנות הם שפעלו להגנתה של הדרך לירושלים. המים סופקו לירושלים עד פרוץ מלחמת השחרור, גם ליישובים מעלה־החמישה וקריית ענבים, שאליהם הובלו סולר וגופרית. אף שהאויב הבחין בנו ולא פסק להפגיז אותנו מכיוון נווה אילן, בוצעה המלאכה בשלמותה. עלי לציין את העזרה שהתקבלה מערביי אבו גוש, שאתם עמדתי בקשרים הדוקים. התפקיד היה קשה ומסוכן. עבדנו יום ולילה והופגזנו לא פעם אחת, ולא פעם אחת נאלצתי לסוכך בגופי ממש על הרתך, אשר השקיתיו קוניאק, כדי שיאזור אומץ וכוח וימשיך בעבודתו. בלט באופן מיוחד היחס החברי בעבודה ושיתוף פעולה בין חבר לחבר. הכול ידעו מה מצבו של כל חבר, והיינו שותפים לטוב ולרע. היינו ידידים זה לזה, מחנה גדול של ידידים המסורים למדינה ואיש לרעהו.

"אל בורות המים"

דברי ברוך פרומקין, 12.11.84

את עקיבא אזולאי ראיתי לראשונה בשנת 1933, כאשר הניחו את צינורות הברזל מראש העין לירושלים, להעברת המים ממעיינות ראש העין לברכת המים בירושלים, ברוממה, כדי לפתור את בעית אספקת מי השתייה לעיר ולתושביה. עקיבא נמנה אז עם צוות העובדים שבהנהלת הקבלן יוחנן עזרא ז״ל, אשר עסקו בעבודה זו. בתקופתה נחשבה למפעל כביר, ענק, נוסח "מוביל המים הארצי", שהוקם לאחר הקמת המדינה, לצורך הובלת מי הכנרת לנגב ולדרום הארץ. ואכן היה זה מפעל עצום בממדיו. עבודות החפירה להנחת הצינורות נעשו במלאכת־כפיים, בידי אלפי עובדים, ברובם ערבים מהכפרים ומהיישובים שלידם, שבהם עבר נתיב החפירות.

על חלק גדול מעבודה זו, שהחלה בשער הגיא, הוא באב־אל־וואד המפורסם, שהיה לאחר שנים נתיב דמים, ניצחו הקבלן יוחנן עזרא וצוות עובדיו, ובהם עקיבא.

אנו היינו בתקופה זו נערים צעירים, ילדים, תושבי גבעת שאול, שהייתה השכונה הקיצונית במערב ירושלים, המוקפת מצפון על ידי ליפתא תחתית, מדרום־מערב – דיר יאסין, וממערב, במרחק – קולוניה, הלא היא מבשרת ירושלים. כבני נוער, טווח הפעיליות והמשחקים שלנו לא הוגבל לתחומי השכונה בלבד, אלא חרג הרחק ממנה, אל ההרים והגבעות שהקיפו את השכונה; טיול של עשרה ק״מ היה נחשב לדבר שגרתי, רגיל ומקובל. באותה תקופה חלק גדול מזמננו הפנוי בילינו באזור החפירות של הצינור, ובמיוחד בקטע שהתחיל בוואדי היוצא ממוצא ועולה בדרך הרומאית־הטורקית הישנה לגבעת שאול. ראינו את מבצע החפירות, ראינו את הנחת הצינורות הענקיים, בידיים, בכלים פרימיטיביים, שכללו מנוף ידני גדול וגזרי עצים, ראינו את חיבור הצינורות, שנעשה על ידי ריתוך והלחמה וציפוי בזפת. על עבודה זו ניצחו עקיבא וצוות עובדיו, יהודים וערבים גם יחד. ראיתי את יחסו החברי לעובדיו, את התנהגותו והשתתפותו כפועל, בכל העבודות שנעשו, לא רק כמנהל ואחראי לאנשיו, אלא כאחד העובדים, למרות שלא חייב היה לעשות כך. הייתה זו הזדהות עם חבריו לעבודה, למאמץ, לקשיים ולהצלחה – תכונה שאפיינה אותו כל ימי חייו, והיא באה לידי ביטוי בשטחי העבודה הרבים והמגוונים שעסק בהם, במפעליו הציבוריים והביטחוניים.

שכונה של אחוות לבבות

כמה מלים על השכונה גבעת שאול, שעקיבא גר בה מרבית שנות חייו עם רעייתו הנאמנה, ובה נולדו ילדיו, גדלו והתחנכו.

בשכונה זו גרו באותה תקופה כ־150 משפחות. זו הייתה שכונה מלוכדת. חלק מהתושבים עסק ועשה לפרנסתו בשכונה, ברפתות ובמשקי החלב שהקימו, אשר תנובתם הייתה משווקת לירושלים (בכלל זה תנובה). זכורים לטובה משפחות: וטנשטיין, טרנובסקי, סדובניק, גולדשטיין, זלמנוביץ, ליכטנשטיין ועוד, שהיו מפורסמות במשקי החלב ובפרות שהניבו חלב משובח, שממנו נהנו רבים מתושבי ירושלים. בשכונה היו מפעלי תעשייה רבים, חשובים, מהגדולים שבירושלים, ואולי גם בארץ, בשלב מאוחר יותר: בית החרושת לביסקוויטים ״פרומין״, מפעלי המתכת של פרידמן, תעשיית עורות ופרוות, ולהבדיל, תעשיית קלף לכתיבת ספרי תורה. בשכונה זכינו לסופר סת״ם, הלוא הוא הרב חוטר ז״ל, יהודי יקר, תלמיד חכם, דגול ואהוב, אשר ישב בתוכנו וכתב ספרי תורה.

רבים מתושבי השכונה עבדו במפעלים בשכונה, וחלק מהם עבד בירושלים. הייתה זו שכונה של אנשי עבודה ועמל, שעמלו לפרנסתם וגידלו משפחות ברוכות ילדים, ללא דרישות ובקשות לעזרה וסעד. בצנעה, בהסתפקות במה שהיה באותם הימים, מתוך שמחת חיים תוססת ובהזדהות מלאה עם כל המתרחש בארץ. כאשר הגיעו ימים גורליים לארץ וליישוב, ידעו בני השכונה לתת את חלקם ולמלא את חובתם בנאמנות ובהקרבה עד תום. בתוך שכונה זו של אחוות־לבבות, כל שמחה וחגיגה זכתה להשתתפות של כולם, של כל תושביה, על פסיפס עדותיה. בשכונה היו כ־10 בתי כנסת לתפילה; לכל עדה היה בית כנסת משלה לפי נוסח תפילתה, וכאשר הייתה שמחה וחגיגה בשכונה, הכול הוזמנו ובאו לקחת בה חלק.

בשנת 1933 התקיים טקס נישואיו של עקיבא עם בחירת לבו, אסתר־שמחה, בת אברהם חרוש, מוותיקי השכונה ומעמודי התווך שבה. זכות מיוחדת שמורה לאברהם חרוש, והיא: היותו אחד מראשוני השוטרים העבריים שהיו בארץ ישראל, ובירושלים בפרט. לא רבים היו השוטרים היהודים אז בארץ. השלטון המנדטורי-הבריטי גייס שוטרים לפי מספרם היחסי של תושבי הארץ, ובאופן טבעי היו רוב השוטרים ערבים, ומספרם של השוטרים היהודיים היה מועט, במיוחד בירושלים. זכורה לי דמותו של אברהם חרוש במדיו המצוחצחים, דק גו וגבה־קומה היה, בעל הופעה נאה, עם כובע "הקולפק״, הנעליים הגבוהות המבהיקות, החותלות, המעיל וחגורת השוטרים הנוצצת. הייתה לנו משאלת לב להיות שוטר עברי, נציג החוק בארץ ישראל כאשר נגדל, ואברהם חרוש היה בשבילנו דוגמה חיה ועורר בנו גאווה ורצון להיות כמותו.

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013- עמ'77-72

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר