הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-סיכום

סיכום

מאה שנה לאחר אירועים מטלטלים אלו, מה תוכל להיות המסקנה בעניין הפרק הטרגי הזה בקורותיהם של יהודי מרוקו? במבט לאחור, דעותיהם של המשתתפים הראשיים בתקופה ההיא מן הצד האירופי מפתיעות בתמימותן המדומה ומעוררות רושם של העמדת פנים: דיפלומטים ואנשי צבא מאשימים זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד. לנוכח כך עולות שאלות אחדות: איך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של היעדר ׳ראיות מוצקות להישען עליהן׳? ומדוע היא הניחה לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר?

רייניו, ציר צרפת בטנג׳יר, הצהיר בכל תוקף שהפרעות הללו לא התחוללו בהסתת השלטונות המרוקניים או בעידודם – לטענתו המהומות היו אירוע מקרי, בעקבות סיבות צבאיות פנימיות. הייתה זו גם הדעה שהביע ג׳יימס מקיבר מקלאוד, סגן הקונסול של אנגליה בפאס, שהתכתב עם קלוד מונטיפיורי(Claude Montefiore) מן ההתאחדות האנגלית־יהודית, אבל גם היה ידיד אמת של צרפת. עמדה זו לא מנעה ממנו להביע ביקורת על הרפיון של הצבא הצרפתי לנוכח הטבח במלאח. הגנרל מואניה, המפקד העליון של הכוחות הצרפתיים בפאס, הביע דעה אחרת – הוא ביטא את נקודת המבט הצבאית וטען שהאמין למזימות הבוגדניות של המח׳זן, ואותו הוא האשים בהסתה למרד. אחדים האשימו את אולד בא מוחמד שרקי, מושל פאס אלג׳דיד, שאפשר לביזה במלאח להתרחב, ואת חאג׳ אחמד אלמוקרי, מושל פאס אלבאלי, שלא סגר את שערי המדינה כדי לחסום את ההתקוממות ולהגביל את ההתקפה לפאס אלג׳דיד. בעיקר תהו תושבי המלאח על מניעי החיילים הצרפתים, אשר במקום להצילם עקפו את שכונתם, שהייתה ממוקמת בדרכם לעיר. מדוע הם הפציצו את המלאח רק ביום השלישי למהומות במקום להתעמת עם הבוזזים בכוח הנשק?

למעשה, התהיות הללו הן רק אשליה, מכיוון שאם מחברים אותן זו לזו מתגלה מיד שדבר מכל זה לא היה תוצאה של יד המקרה, אלא פרי תכנית מחושבת.          

לפי דעתי, מראש ייעדו המח׳זן וצרפת את היהודים לשמש פורקן לתסכולה של האוכלוסייה הערבית כדי להסיט הן מן הסולטן הן מן הצרפתים את הזעם הבלתי נמנע שעמד להתפרץ כתוצאה מן הגילוי על הסכם החסות, ׳שפורסם כנגד רצון הסולטן׳!

הרכיב הראשון מתוך גורמים רבים שמובילים אותי לראות ברית סודית בין צרפת, הסולטן והמח׳זן הוא הפריקה של היהודים מנשקם על ידי הצרפתים. צעד זה מקבל ממד אחר כשנזכרים שתסריט כמעט זהה לזה של ההתקוממות התרחש בפאס רק שנה לפני כן. בהזדמנות ההיא, ולהפתעת רבים, היהודים הגנו באומץ רב על הרובע שלהם בעת מתקפת השבטים המורדים. משום כך הפעם היה צריך לוודא שהערבים יוכלו לחדור ללא עיכוב למלאח.

במובן זה יש אולי להזכיר את הפתח המסתורי שפתחו הצרפתים בחומת המלאח במרץ 1912 ושנותר ללא דלת. כלל לא היה זה צעד של רצון טוב, שמטרתו להקל על הסוחרים היהודים את הגישה למחנה דאר אלדביבג. ר׳ שאול אבן דנאן הבין זאת היטב כשסיפר שהיהודים נחרדו מן המחשבה שהדלת הפעורה, ללא מגדל הגנה, תשמש דרך גישה לפורעים הערבים איור .

למעשה, תוצאות הרסניות הרבה יותר היו עלולות להתחולל ונמנעו בזכות ההיכרות הדלה של הערבים את הטופוגרפיה של המלאח. בסופו של דבר פתח זה, שהיה ממוקם בדיוק בדרך לארמון הסולטן, במסגרת המזימה השטנית של המח׳זן ושל הצרפתים שימש דלת מילוט, שהושארה בכל זאת בעבור היהודים, כדי ׳לצמצם את הנזק׳. מקום המקלט שהעניק הסולטן לניצולים תוכנן מראש, והוא יועד להסיר מעליו כל חשד לקנוניה עם הצרפתים. כדי להעריך את כנות כוונותיו של הסולטן מולאי אלחאפיד ואת רצונו להגן על הנתינים היהודים ראוי לזכור שבתחילת שלטונו הוא כפה עליהם לעבוד בבתי המלאכה שלו, בימים הקדושים ביותר בלוח היהודי.

ממסמכים ומעדויות רבות מתברר שפתיחת הפתח זמן קצר לפני המהומות הייתה מתוכננת ומתוזמנת. רצף האירועים והקשר ביניהם רבי משמעות: עזיבתם של רוב גדודי הצבא הצרפתי, שהותירה את העיר ללא הגנה, הייתה טקטיקה שהניחה למרד להתפרץ; הסכם החסות נחתם קרוב לזמן היריד ׳האנטי־יהודי׳ של חג הטולבא; ההודעה לחיילי הטאבור על התיקונים הבלתי מקובלים – צמצום משכורתם, החובה לשאת תרמיל ותאריך עזיבתו של הסולטן – נקבעו ביום של ליקוי חמה, יום שמועד לפורענות. המרד פרץ 15 יום לאחר מכן. המרווח הזה השאיר את הזמן הדרוש להתפשטות המידע על ׳שטר המכירה׳ ועל עזיבת הסולטן בקרב תושבי הכפרים שבסביבה, שהצטרפו לבוזזי המלאח רק יום אחד לאחר תחילת המהומות. ראוי להזכיר שהסולטן, אף שאמנם קרא לצרפת לבוא לעזרתו, לפי ידיעות מסוימות הפיץ שמועות שהוא אסיר של הצרפתים ושהם ניסו להכריחו ׳למכור את רהיטיו׳ ולחתום על הסכם החסות, ולנוכח סירובו שבו אותו.

כשפרץ המרד השאירו המושלים של שכונות העיר בכוונה את שעריה פתוחים כדי שלא להפריע לזרם הפורעים, שמסעם, שוודאי המובילים התוו מראש, עבר דרך שכונות המקופחים והאספסוף. כשהגיעו לפאס אלג׳דיד הם פתחו את הדלתות של בתי הסוהר – בוודאי בעזרת השלטונות – ופנו היישר לעבר הרובע היהודי.

ככל שהפורעים התעכבו במלאח היה לרשותם של גדודי הצבא הצרפתי יותר זמן להבטיח את ביטחון האירופים. אגב, פעולת ההרס של הרובע היהודי שירתה את מטרת הצרפתים – לכן השלטונות הצבאיים הזמינו צלמים מקצועיים מקומיים, וכך המאורעות ותוצאותיהם תועדו בתמונות רבות. מתמונות אלו הפיקו פנקסי גלויות, אשר זכו לשלוש מהדורות לפחות והפיצו בעולם את רשמי האנרכייה, שרק החסות הצרפתית יכלה לחלץ את מרוקו ממנה. באותה התקופה הייתה הגלויה אמצעי תעמולה רב השפעה. נוסף לכך, בהצגת היהודים כקרבנות של הערבים יכלה צרפת לטעון בשם משימתה ההומניטרית שהיא תשמור על ביטחונם ותפסוק להם אמנסיפציה. לבסוף, ריכוז המורדים במלאח הצדיק את הפצצתו, וההרס שנוצר כתוצאה מכך אפשר תכנון עירוני מודרני, בדומה לתמורות ברובע היהודי בקזבלנקה לאחר החרבתו חמש שנים לפני כן.

לעומת זאת, הטענה שהמלאח נחרב רק בעקבות ההפצצות של הצרפתים, כפי שהציע ההיסטוריון מוחמד קנביב, היא עיוות האמת, ומטרתה להטיל את האחריות העיקרית על הצרפתים ולהסוות את החלק ההרסני, שאין להכחישו, של המוסלמים המרוקנים. קנביב אף טען שהפצצות הצרפתיות המכילות מניליט הן שהציתו את השרפות, והן שהבעירו ׳שורות שלמות של בתים׳. אלא שבהתחשב בקרבתו של הארמון השריפי והאי־דיוק של הירי בתקופה ההיא, אין לטעון שהייתה זו הפצצה שיטתית – מדובר ביריות מכוונות מטרה ופצצות תועות, כמו זו שנפלה בבית הקברות היהודי, שאם לא כן, איך אפשר להסביר שחוץ מעדות של יהודייה אלמונית, אף אחת מן העדויות של עדי הראייה האחרים אינה מזכירה את ההפצצה מטעם הכוחות הצרפתיים?

לסיכום, סביר מאוד שהשלטונות ידעו היטב שההתקוממות הייתה בלתי נמנעת. חשוב היה להם רק להסיט את זעם העם ולשכך אותו. משום כך שלטון המח׳זן, ששיתף פעולה עם השלטונות הצרפתיים, הכין בפרוטרוט תכנית שמטרתה להטות את המהומות לעבר השעירים לעזאזל המסורתיים – היהודים – שהוצעו כזבח למורדים. עם זה, כדי להגביל את היקף הטרגדיה ולמען מראית עין מוסרית, תוכננו צעדים ׳הומניטריים׳, כגון דלת המילוט והמקלט בארמון הסולטן.

משיחה אישית שלי עם אברהם בנג׳יו מטנג׳יר(נפטר ב־2010), אחיינו של אברהם בנג׳יו, שנרצח במהלך ההתקוממות, ההשערות הללו מקבלות תוקף. אכן, ב־1951 פגש אברהם בנג׳יו בפאס את המפקד רוזריו פיזני(1951-1880), זמן קצר לפני מותו. בזכות שירותו הצבאי הארוך בצפון אפריקה ובשל היכרותו העמוקה את אורחות החיים של הערבים היה הסמל פיזני אחראי על חיילי הטאבור בעת המרד ויצא ממנו ללא פגע. הוא התוודה לפני בנג׳יו ש׳צרפת פרקה את היהודים מנשקם ונתנה למורדים לעשות כרצונם׳.

היהודים, ניצולי התריתל, לא הולכו שולל: מרירותם הייתה כפולה. אלמליח כתב על תחושת היהודים כלפי הצרפתים:

אנחנו היהודים היינו קרבן החטאת של התנועה האנטי־צרפתית שפרצה בפאס, אף שהיינו חפים מפשע; צרפתים רבים נהרגו והתעללו בגופותיהם; קצינים, סוחרים הקריבו את נפשם ביום רביעי [17 באפריל 1912]; זהו אבל כבד לצרפת ולנו. איבדתי חברים יקרים שאבכה את לכתם עוד זמן רב. המכה שניחתה על קבוצה שלמה כמו המלאח שלנו היא אף איומה יותר; מכל העיר פאס, היינו היחידים שנפגעו. עובדה קשה היא שבכל פרץ של זעם עממי במרוקו נוקמים כולם את נקמתם ומשביעים את שנאתם במלאח .

לאלמליח הייתה האצילות לחבר בין האבל היהודי ובין זכר הקרבנות האירופים של הפרעות, ואילו במכתב שהפנה ז׳ורז׳ לוון(Georges Leven) לנשיא פואנקרה ב־4 באפריל 1912, הוא התחמק לחלוטין מלקשר בין אבל היהודים לבין האחריות של צרפת:

יהודי מרוקו נחשבו מאז ומתמיד בצרפת לחלוצי תרבותה […]. הם היו הסוכנים הפעילים של הקונסוליות שלה […] בהפצת ההשפעה הצרפתית וכבודה בארץ זו. קבלת הפנים שהם העניקו לחיילים הצרפתים ושביעות הרצון שהם הביעו מייסוד החסות ייעדו אותם באופן טבעי לאיבה ולנקמנות של המתנגדים למפעל הצרפתי. כך אפשר להבין את פרץ הקיצוניות והזעם הפראי שהחריבו את הרובע היהודי בפאס ויצרו אלמנות ויתומים כה רבים.

התקווה לעתיד טוב יותר תחת דגל צרפת השביתה ברבות הימים את התרעומת של יהודי מרוקו כלפי צרפת, אך כלפי האוכלוסייה המרוקנית הפצעים שנפערו בתקיפה הכוללת הזאת מעולם לא הגלידו. הקרע בין היהודים לשכניהם המוסלמים היה אף מר יותר, מכיוון שהטרגדיה אירעה רק שעות מעטות לאחר חג המימונה. בחג זה היהודים מאמצים לבוש דומה ללבושם של שכניהם המוסלמים ומחליפים עמם מתנות, המבטאות הדדיות חברתית מסוימת, שמצמצמת את הפער האתני־דתי המפריד בין שתי הקהילות. לנוכח העובדה ששליטם, שהיה אמור להיות הסמכות המגנה על הד׳ימיים, מסר אותם לידי המתפרעים הם התפכחו מכל אשליה של קיום יהודי-ערבי אזרחי משותף.

התריתל בפאס מושרש עמוק בזיכרון הקולקטיבי של יהדות מרוקו, והוא אחד הגורמים שעוררו מיד לאחר הכרזת העצמאות ב־1956 את ההגירה ההמונית של יהודי מרוקו ממולדתם, שבה התיישבו אבותיהם הרבה לפני הכיבוש הערבי. ובכן, פרק אומלל זה ממחיש את חוסר המצפון של השלטון המוסלמי, שלא היסס להתפשר – בשיתוף פעולה עם המערב הנוצרי – והקריב את נתיניו החלשים ביותר, המיעוט היהודי, למען האינטרסים שלו, כשהוא מציג את עצמו כקרבן.

הפרעות בפאס או התריתל-התרע"ב-יוסף ינון פנטון-מכון בן צבי-ירושלים התשע"ב-עמ'63-58

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר