קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה הקבועה של הכובשים: בכל עיר שנכבשה לפניהם ריכזו את היהודים במבצר שלה״». גם במה שנוגע להרכב של חילות המשמר הרי עדות ההיסטוריונים הערביים הקדומים ברורה וחד־משמעית. מכל הסיפורים נראה לעין מה גדול היה התפקיד שמילאו בכיבוש ספרד הנסיכים מבית ויטיצה והמפלגה בקרב תושבי ספרד הנוצריים שתמכה בהם. והנה בבואם לספר על כינון המשטר המוסלמי בערים הנכבשות מדברים הכרוניסטים הערביים על גיוס היהודים בלבד ואינם מזכירים שגם נוצרים מבני הארץ, כגון תומכי בית ויטיצה, גויסו לחילות המצב. אין זאת שיגרא דלישנא, אלא יש להאמין לסופרים הערביים. בודאי לא רצו הכובשים לסמוך על הנוצרים ולהפקיד בידיהם את השלטון

על ערים חשובות והעדיפו להרכיב את חילות המצב מבני עם אחר. זאת היתה שיטה בדוקה בידי השליטים במלכויות בנות עמים שונים משך אלפי שנים ועד היום הזה.

אין בידינו ידיעות על העזרה שהגישו היהודים לכובשים בדרכים אחרות. אולם הידיעות על גיוסם לחילות המצב בלבדן מדברות לשון ברורה. הנן מבליטות את האופי המיוחד של קיבוץ יהודי זה שלא היה דומה לו בקורותיהם של שאר קיבוצי הגולה. בארצות אחרות נהגו היהודים בדרך כלל להתגונן בשעה שהותקפו, אך השתתפות הפעילה במלחמות בין הגויים היתה מהם והלאה. זהו כלל גדול בתולדות היהודים בגולה ומקרים שונים, ההשתתפות של יהודים במהפכות וכיו״ב, אינם באים אלא לאשר את הכלל. והנה שיתוף הפעולה הצבאי בין היהודים ובין הכובשים המוסלמיים אינו מקרה מיוחד בתולדות היהודים בחצי האי האיברי, גם בדורות יותר מאוחרים לא נרתעו יהודי ספרד לחגור את החרב ולצאת למלחמה.

רגילים היו להתערב במלחמות ובעיקר להגן על הערים שבהן התגוררו. תכונה זאת מנין באה להם? האם הקנתה להם את התכונה הזאת ישיבתם הממושכת בארץ אשר תושביה אוהבי מלחמה הם מקדמת דנא ? אכן, השורשיות שלהם וקשרם עם האדמה הביאו לכך. הם ישבו בספרד לפני שבאו לשם הגוטים ובימי הפורענויות של נדידת העמים הגרמניים׳ בזמן שהאימפריה הרומית נתפוררה ובכל מקום פשטו כנופיות שודדים הצטרך כל איש להגן על עצמו בכוח הנשק. ברם, לשוני בין יהודי ספרד ובין היהודים בארצות אחרות גרמו גם סיבות אחרות, הסבה לכך העובדה שיהודי ספרד לא היו שכבה של קולוניסטים זרים אלא יסוד אוטוכ׳תוני שסיגל לו הנימוסים של שאר תושבי הארץ וחי לפי דרכם.

אוטוכ׳תונים [יוונית: autos עצמוkhthon + ארץ] יְלִידִים, צֶאֱצָאֵי הַתּוֹשָׁבִים הַקְּדוּמִים שֶׁל חֶבֶל אֶרֶץ מְסֻיָּם.

אך סיבה חשובה מזו היתה דרך חייהם והשתייכותם המעמדית. רבים מיהודי ספרד תושבי עירות היו אשר פרנסתם על החקלאות ונאלצים היו להגן על חייהם ועל רכושם בזרוע נטויה. אף בעלי האמניות שהתפרנסו מעבודת כפיים מרובים היו בקרבם. במלים אחרות: האופי של תושבי הארץ שהיהודים היו אחד מיסודותיהם המושרשים מזה והמבנה החברתי שלהם מזה גיבשו את האופי הלוחם של יהודי ספרד. כך נוצר טיפוס של יהודי שהיה מיוחד במינו בתולדות של ישראל בגולה. בעוד שברוב הארצות, הן ארצות המזרח המוסלמי, הן ארצות אירופה הנוצרית, היו היהודים מיעוט נסבל, נרדף וחסר אונים, הרי בחצי האי האיברי היה היהודי גאה ואמיץ לב, שולף חרב ומחזיק רומח, מתהלך עם מלכים ורוזני הארץ. כאלה היו יהודי ספרד משך מאות שנים וכך היו בזמן שהמוסלמים פלשו לארץ זו וכבשוה.

בני אדם מסוג זה נמצאו ראויים להיות בני ברית של עם לוחם וכובש ואמנם שיתוף־הפעולה בין המוסלמים ובין היהודים קוים בעקיבות ובהתמדה עד תום הכיבוש. אמת נכון הדבר שהכרוניסטים הערביים אינם מספרים על הגיוס של יהודים לחילות המשמר לאחר כיבוש מארידה. אולם הטעם פשוט. בשאר מסעותיו עבר מוסא בן נציר על פי רוב באזורים שהיו כמעט ריקים מיהודים ואילו על מסעות טארק בזמן ההוא אין ההיסטוריונים הערביים מרבים לספר משום שהוא הועמד בצל עם בוא מוסא לספרד.

אחרי כיבוש מארידה יצא מוסא עם הצבא שלו לטולידו ונשאר בעיר זו משך הסתיו והחורף 714/713. בהיותו בבירת ספרד הכריז מוסא בן נציר חגיגית על סיפוח הארץ אל האימפריה הכ׳ליפית וכך נגוזה התקוה של תומכי בית ויטיצה שקראו את המוסלמים אל חצי האי. בכל זאת הוסיפו להלוות אליהם במסעותיהם ולהיות להם לעזר. באביב של שנת 714 החל הצבא המוסלמי במסעות כיבוש חדשים. מוסא וגדודיו זזו לעבר צפון־מזרח. מטרתם הראשית היתה העיר סרגוסה. אחרי שנכבשה ונהרסה העיר מדינסלי, ירדו המוסלמים אל עמק האברו ובהגיעם לשערי סרגוסה לא נתקלו בהתנגדות. העיר הוסגרה לידיהם על־ ידי תושביה שהעדיפו לחיות תחת שלטונם מאשר לנסות את כוחם במלחמת יאוש או לברוח אל ההרים. משנכבשה העיר הזאת חילק המצביא המוסלמי את כוחותיו. טארק ירד בעמק האברו וערך מסע לקטלוניה, ואילו מוסא עצמו חדר לארץ הבסקים. אולם ההרים השוממים של הפרובינציה הענייה הזאת ועקשנות תושביה שארבו לפולשים מאחרי הסלעים והגאיות הטילו עליהם אימה ומוסא נאלץ לסגת.

באותו זמן הופיע מגית׳ אר־רומי, כובש קורדובה, ובידו פקודת הכ׳ליף שמוסא יחזר למזרח, לסוריה. המצביא המוסלמי לא אבה לשמוע בקול מלכו. הוא היה סבור שעליו לגמור את המלחמה ושאסור לו לצאת את הארץ ולהשאיר בה קנים של אויבים. על כן החליט שלפני צאתו לסוריה יערך עוד מסע אל אסטוריה, אותה פרובינציה הררית על חוף האוקיאנוס האטלנטי שהיתה נועדת להיות מחבוא של קנאים נוצריים. המצביא המוסלמי עלה איפוא בעמק האברו, התקדם אחר־כך בכביש רומי למרגלות הרי קנטבריה הלוך ונסוע מערבה, עד שהגיע אל העיר אסטורגה. משם פנו המוסלמים צפונה, עברו את שלשלת ההרים הגבוהים וירדו אל שפלת החוף, אל הגליל של אוביידו.

המסע דרך הרי אסטוריה לא היה קל כלל וכלל. אנשי ההרים האלה אוהבי החירות היו שהעדיפו את המות על חיי עבדות, אופאס, נסיך הכנסייה מבית ויטיצה שליוה את המוסלמים, ניסה לבוא אתם בדברים ולשדל אותם שירפו מהתנגדותם, אך לשוא. האסטורים עמדו בשלהם. הם התנפלו על המוסלמים בכל מקום שהתאים לכך. אף המה שילמו להם כמעשיהם, הרגו את אנשי הכפרים והציתו את בתיהם ובעיקר הרסו את הכנסיות וערו בהן עד היסוד. ודאי שמוסא התכון לחדור אל הקצה המערבי של חצי האי, אולם בהגיעו לעיר לוגו הופיע לפניו שליח נוסף של הכ׳ליף שדרש ממנו במפגיע לחזור אל המזרח. המצביא המוסלמי לא יכול לסרב עוד. הוא חזר לדרום בכביש המוביל מאסטורגה אל מארידה, הגיע לטולידו, אסף שם אוצרות הרבה שהיו מיועדים לכ׳ליף, המשיך את נסיעתו לקורדובה, ביקר עוד בסביליה וירד באלכ׳סיראם לאנייה שהעבירה אותו לאפריקה. כסבור היה שבבואו לחצר הכ׳ליף יתקבל בכבוד מלכים כיאה לכובש מדינה גדולה ועשירה ולא ידע שישלך לבור הכלא ויוציא בו את ימיו האחרונים…

קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור-קרית ספר ירושלים 1966 – עמ' 17-14

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר