דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005

מתל אביב לביירות

בתל אביב של 1931 היה המשבר הכלכלי בעיצומו. שפל שרר ברחבי הארץ. יאשה היה מחוסר עבודה. חברת היבוא־יצוא שהוא היה מנהלה המסחרי מאז שובו ממצרים נאלצה לסגור את שעריה. סבתא שרה, שנישאה מחדש זמן קצר אחרי שהגיעה לפלסטינה, גרה בביירות. בית המלון של בעלה השני, שלום רבינוביץ׳, ניצב על המצוק הצופה לים, ושימש מועדון למושבה הרוסית של ביירות. שרה ביקשה מיאשה להצטרף אליהם. רוב המבקרים הקבועים במלון היו מנהלים של מפעלים או חברות. היא הציגה את בנה יאשה לאורחיה.

ידידות נקשרה בינו לבין אחד, מסייה בזרגי. בזרגי הציע ליאשה משרה בחברת ״זינגר״ למכונות תפירה, שהוא היה מנהלה האזורי. יאשה ידע שפות, והיה לו ניסיון טוב בניהול. זמן קצר אחרי שנכנס לתפקיד, הפך להיות מועמד לניהול סניף ״זינגר״ בדמשק, משרה שהייתה עתידה להתפנות רק כעבור שנה.

בתיה החליטה לנצל את השנה הזאת להעברת המשפחה לביירות, לרישום הילדים לבית ספר, ״שיתרגלו לסביבה החדשה״. הדרך הפשוטה ביותר להגיע לביירות הייתה באוטובוס שיצא מחיפה מוקדם בבוקר והגיע ליעדו לקראת סוף היום.

אבל לבתיה היו רעיונות משלה. המשפחה תיסע דווקא בדרך הים! פעמיים בחודש הייתה אוניית ״מֶסַז'רִי מריטים״, שקיימה את הקשר בין מרסיי לאלכסנדריה, עוגנת בנמל יפו. עלינו עליה והפלגנו צפונה,   להתאחד עם אבא שהמתין לנו שם.

יאשה, יפה ונאה בחליפת הבד, עמד בתחתית הסולם כדי לקלוט אותנו בזרועותיו. הוא ענב עניבה. מעולם לא ראינו אותו קודם בלבוש כזה. ביירות הייתה ״עיר שמתלבשים בה״, אמר. היינו עתידים ללמוד זאת על בשרנו. כבר למחרת בואנו לשם היינו צריכים ללכת, כל ארבעתנו, לחנויות הגדולות של ׳אוֹרוֹסדי בק, ושם קנו לנו המון בגדים ואבזרים, להלביש אותנו מכף רגל ועד ראש. שלום לסנדלים שנהגנו לנעול שנים־עשר חודש בשנה! כשחזרנו למלון, אמרה לנו בתיה שהבגדים החדשים עלו הרבה, וצריך להיזהר שלא לקלקל אותם. לכן נלבש בבית את הבגדים שהבאנו איתנו מתל אביב.

השהות הקצרה שלנו במלון של שלום רבינוביץ׳ הספיקה לנו כדי להבין שלא נוכל להשתנות מיום למחרתו, גם אם הבגדים שלנו חדשים. בתל אביב היינו מבלים שעות בריצה על החולות של שפת הים. עכשיו היה צריך למצוא בדחיפות פתרון שיוציא אותנו מבית המלון: תפסנו יותר מדי מקום.

עַלֵיי, עיר הררית קטנה, שכנה במרחק שעה מביירות, והיה בה בית ספר שניהלו נזירות. המוסד הכין את הילדים לבחינות המעבר של בתי הספר השונים בביירות. הנזירות הסכימו לקבל אותנו, ושם עשינו את צעדינו הראשונים בצרפתית וגם בערבית. ארבעתנו ידענו עד אז רק עברית.

עזבנו אפוא את המלון ועברנו לבית בכפר שבפרברי עליי. חיינו בתל אביב בוודאי היו יותר מאושרים. איך אפשר להשוות את המשחקים עם החברים לחיי־העקורים האלה? עד היום אני זוכר את הקיץ ההוא כתקופה של שיעמום ועצב.

אך כשנגמר הקיץ היה צריך לחזור העירה. על פי המלצת הנזירות של עליי נרשמנו, כל הארבעה, ל״מיס קצאב״, בית ספר פרטי של הבורגנות הלבנונית האמידה. מעט זכרונות נעימים נשארו לי גם

מהתקופה הזאת. המאמץ שכל אחד מאיתנו היה צריך לעשות כדי לעבור משפה לשפה היה עצום. יאשה ובתיה העמידו פנים שהכול כרגיל. הם לא שידרו שום חולשה.

תקרית אחת חוזרת ועולה בזכרוני בהקשר זה. קבוצת ילדים מכיתה גבוהה יותר התנפלה על ארבעתנו בצעקות ״יהודים מלוכלכים״. שולה אחותי סיפרה על כך ליאשה, ותגובתו היחידה הייתה שאם יעליבו אותנו שוב, עלינו להשתמש בחגורות הצופים שלנו כדי להרביץ להם. הרעיון מצא חן במיוחד בעיני שני הצעירים מבין ארבעתנו. בנו שאל: ״ואם הם לא יעליבו אותנו?״ ויאשה הדגיש בנימה חד־משמעית: ״אף פעם אל תהיו הראשונים. אני אוסר עליכם״.

למחרת עברה ההפסקה הראשונה בלי שום תקרית. אבל בסוף היום, כשכל התלמידים היו בשביל המרכזי שמוביל אל היציאה, פרץ פתאום קרב אמיתי. אשר ובנו תקפו את קבוצת ה״גדולים״ במכות חגורה. שולה ואני הצטרפנו לקרב כדי להגן עליהם. בתוך שניות אחדות הגיעו האחראים על המשמעת. השקט חזר. זאת הייתה הפעם הראשונה שקרב כזה התחולל ב״מיס קצאב״, והוא הפך לשיחת היום בביירות. יאשה זומן אל המנהלת. בתיה, שידעה עם מי יש לה עסק, אמרה ביבושת לבנו שהוא זה שהתחיל. ״הם הקיפו אותנו ואמרו דברים בערבית״. זה כל מה שהיה לו לומר.

יאשה קיבל על עצמו את האחריות לתקרית. הוא אמר למנהלת שהרשה לילדים להגיב, אם יתייחסו אליהם כאל ״יהודים מלוכלכים״. מרגע זה ואילך לא היו עוד שום עלבונות, ואני אף צורפתי לנבחרת הכדורגל של חטיבת הביניים.

בסוף דצמבר התחיל יאשה לדבר על העברת המשפחה לדמשק. ההורים החליטו להשאיר אותי בפנימייה בביירות, כדי שאסיים את שנת הלימודים כסדרה. ב״מיס קצאב״ לא הייתה פנימייה, וחברים המליצו על סן־ז'וזף, בית הספר של הישועים. הכמרים נענו לבקשת המנהלת והסכימו לקבל אותי לכיתה ה׳ ואף לתת לי שיעורי עזר פרטיים. יאשה קיבל הבטחות שלא יאלצו אותי להשתתף במיסה וגם לא בשום שיעורי דת. למחרת הגיעי לבית הספר, בשעה שהתלמידים הלכו לאולם התפילה, נתן לי כומר צעיר כדור ואמר לי ללכת לשחק בחוץ. זה לא הכי נעים לשחק בכדור לבד. למחרת הודיעו שני תלמידים נוספים, מוסלמים, שגם הם מסרבים ללכת לתפילה. בסוף אותו שבוע כבר היו מספיק תלמידים להקים שתי קבוצות כדורגל… השהות בבית הספר הישועי הייתה חשובה, מפני שזו הייתה היציאה הראשונה שלי מחיק המשפחה. הכמרים דיברו אל התלמידים כאל אנשים מבוגרים. שם, אצל הישועים, ״חציתי את הגשר״ מבחינת שטף הדיבור שלי בצרפתית. אולם בחופשת הקיץ נכונה לי אכזבה: בתיה סירבה, חד וחלק, שאחזור אל הישועים לשנת לימודים נוספת.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005 עמ'40-37

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר