חסד ואמת-רבי אליעזר די אבילה זלה"ה, בן אחותו של אור החיים הקדוש-

מיישב הפסקים על פי העיון הפלפול והסברא

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

רבי אליעזר, העיז מכח עיונו שחנן אותו בורא עולם לפסוק ולחלוק בהלכה גם מכח סברא ופלפול תלמודי, כן ראינו בבית מדרשם של האחים מאיברא הכותבים באגרת:

מיום שגלינו מארצנו….. ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין: ומורא רבך כמורא שמים… כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל כפי פקחות השכל והסברא, ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול. (בעלי התום׳ עם׳ 396).

וכך גם בביהמ״ד של הרא״ש נגד דברי הראב״ד שהבאנו למעלה שאין לחלוק עתה על דברי גאון.

על זה הוא אומר:

״אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם של הגאונים ומביא ראיות לדבריו… יפתח בדורו כשמואל בדורו… ויכול לסתור דבריהם, כי כל הדברים שאינם מבוארים בש״ס…. אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים (פסקיהרא״ש סנהדרין פ״ד סי׳ וי).

כך גם רואים בדברי רבינו בבאר מים חיים צז ע״ב דוחה סברת מהריק״ש לומר שאפשר להוציא ממון מספק ספיקא בד״ה:

והשתא ניחא נמי דתמיה על מהריק״ש דגברא רבא כוותיה… הרי נסתלקה תמיהתי על מהריק״ש, אם אלו הדברים יצאו מפי קדוש, ומה שיש לבאר עוד יישוב ספקי הרב בש״ע, בכל הנך דוכתי דשייכי בהאי דינא אליבא דמהריק״ש, עיין לקמן במה שפירשתי אני.

האך אמנם ״אין נושאין פנים בתורה לרב״ שלבי מהסם בפירוש זה, דאיכא למידק עליה סובא, וא׳ לציון הוא בעיקר דין זה, דסבירא להו דסמכינן ״אספק ספיקא לאפוקי ממונא״ שאיני מסכים בו, ואף על פי שרבים וגדולים נמשכו אחר סברא זו, הלא המה: מהריב״ל ומהרש״ך והב״ש והג״ת ומהריק״ש על פי דרך זה שכתבתי, מכל מקום ״לבי לא כן ידמה״ וידעתי שבפרט זה יש בו מקום פלפול עצום בהרבה סוגיות בש״ס ובדברי הפוסקים, ויצטרך נגר ובר נגר למפריקנהו, אך מפני שאין הפנאי מסכים מפני ביטול בית המדרש, אמרתי אשנה פרק זה בדרך קצרה ואשיב על דבריהם ממקור שבאו….

[שם בדף י׳ עמודה ד׳. הביא דברי הפוסק אשר הקשה והשאיר את קושייתו בצ״ע. ר״ת: בצריך עיש

הרב עונה לו שם:

אני אומר שצ״ע לצ״ע שלו עיי״ש.

ולפני שרבינו מקשה, קודם כל מבאר הדק היטב כוונת המפרש שעליו רוצה להקשות, ואחרי שהוא מקשה עליו נדחק גם ליישב את דבריו, ראה לקמן בספר זה בפרק ל״ג, ג, אחרי שמביא את דברי הפרי חדש ומבארו, הוא אומר:

אך קשה על דבריו בין לתירוץ הראשון, בין לתירוץ השני. דלתירוץ הראשון קשה כמה קושיות חדא וכו' וכן'.

ואחרי שמנה כמה קושיות מנסה הרב לתרץ בשפה של כבוד לחכמי ישראל קודמיו, אומר שם (בסעיף ד):

וכי היכי דלא נשוייה להרב [פרי חדש] חס וחלילה טועה בדבר משנה ״מצטרכינן למשכוני״ וכר דסבירא ליהו לתוספות וכו' עיי״ש.

כוונת רבינו לומר:

וכדי שלא נעשה את הרב פרי חדש בעל ספר מים חיים כטועה ח״ו בדברים מפורשים שכתובים שם בגמרא, על כן צריכים אנו ״למשכן ולשעבד עצמנו״ לתרץ דבריו על מה שאמר דסבירא ליהו לתוספות וכו' עיי״ש.

רבינו היה מושיע ומגן ומתרץ דברי הראשונים: לפי כללי ההלכה, כך משמע בתשובותיו, למי שמעיז לחלוק על הראשונים הוא אומר:

מכל מקום מי יוכל להכריע בין ההרים גדולים מכל שכן ח״ו לדבר נגדם!

וקשה לי הרבה להאמין שיצאו הדברים מפיו, ראם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם וכר, ואם באנו לסמוך על סברות לבנו לחלוק על דברי הראשונים ח״ו שנשתכחה תורה מישראל ונעשית לס״ס רבוא תורות ח״ו, אלא שאין לנו אלא להעמיד דברי הראשונים לשהיה לבם פתוח כפתחו של אולם, שכך חובתנו, וכך יפה לנו.

״ואע״פ שבמקום שהרב בש״ע והרב בהג״ה חולקים קי״ל כש״ע, מ״מ כשהרב בהג״ה מביא דבריו בסתם יש לנו לסמוך עליו זה יעיד שהוא ז״ל סבור שדינו מוסכם ושוה ושלם בינו לבין הרב בש״ע״ וכו'.

פירושיו למסכתות הנלמדות בישיבות

ר' אליעזר היה מרעיש הארץ בתורה, דבריו שקולים בפלס, דייקן גדול ויורד לשורש הדברים, מקשה על כל אות ואות כמחרוזת של פנינים ופושטן כאגרת ומעמידן על בוריין. ובפרט בדיבורי הש״ס הקשים ומפרשיו. לזה כתב חידושים עמוקים על הרבה מסכתות הש״ס ובפרט המסכתות הנלמדות בישיבות שדרכן על הרוב לומדים את המשא ומתן התלמודי. בהם הרב חודר לעומק פשט הגמרא בעיון עמוק ובחכמה רבה, ולא פוסח על שום דבור קשה של רש״י או של רבותינו בעלי התוספות, בזה הורה לתלמידיו ותלמידי תלמידיו קו יחודי ודרך לימוד מעמיק להוציא לאור כוונת חכמי התלמוד לאמיתה של תורה. כך גם מעיד החיד״א בהקדמתו לספרי רבינו:

שם נקבצו אצלו המרץ בעלי תריסין חריפי דפומבדית, רבים שתו מימיו הנאמנים, והיו לאנשים אשלי רברבי ״עיני העדה״.

והאיכא סהדי זקני רבני מערב מעידין בגודלו, ידרכוץ קסת גבורים ״מעידין מן המכירין.

רבינו עם חכמי מראכש

בפסקיו הראה את כוחו וגבורתו ועוצם חוכמתו לוחם מלחמתה של תורה עם חכמי ופוסקי דורו, ובמיוחד נגד חכמי מראכש הנחשבים לגדולי המעיינים במשא ומתן התלמודי אשר מקרנם לא יחת (ראה לקמן ״חכמת א״י ובבל״ בפרק ט״ו עמ׳ קפ״ט).

במלחמת תורתו איתם הוא אומר להם:

באמת אתמהה שגיבובי דברים קא חזינא הכא, והרי זה כמי שטענו בחטים והודה לו בשעורים, ומפני שכת״ר אוהבי כו'…

אני אומר שכת״ר אינם קונים את הנייר ולא את הדיו, אבל בחינם הוא בא להם, ועל זה כתבו מה שמצאו בפתיחת קולמוסים.

והייתי רוצה שיהיה הויכוח בינינו ״בסוגיות הש״ס והפוסקים״ ונקבל שכר שנינו על הכתב והמכתב, אבל בדברים הללו אין בהם כי אם ביטול הזמן,

וסוף דבר את ״והב בסופה״.

ובפסק אחר שם בעמוד קט הוא אומר:

ואיני יודע היאך עושים עצמם כאילו ח״ו אינם רואים, והימה עיניהם פתוחות.

דמה עינין ההוא דהסמ״ע להא דהכא, וזה מבואר בפסקי הראשונים!

אבל כמדומה לי, שתלמידים בורים ישבו לפניהם, והם גרמו, וכבר הזהירה תורה שלא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו.

ובהמשך אותו הפסק, הוא מוכיח את בעלי הפסק על שחזרו על טעותם פעמיים:

ואני אומר, אי לאו דמסתפינא דקפדי, הוה אמינא להו, וממהדורי מילי ששגגה זו נכתבה יותר משתי פעמים, והיה מן הראוי מי ששגג פעם אחת היה מתבייש עליה, אבל הם חוזרים ושונים אותה פעם אחר פעם, ולא זו היא המידה, אפילו למי שאמר דברי אמת אין לו לחזור ולכותבו אפילו פעם שניה

(ראה גם לעיל בכותבת ״פסקים על פי סוגיות הש״ס).

חסד ואמת-רבי אליעזר די אבילה זלה"ה, בן אחותו של אור החיים הקדוש-2007 -92-90