"מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד- תקנות קהילה

תקנות קהילה

מגורשי ספרד ארגנו את קהילותיהם לפי סדרים ותקנות שהיו נהוגים בקסטיליה. שנתיים אחרי הגירוש (1494) כבר התקינו חכמי פאס תקנות, והוסיפו עליהן עוד בדורות הבאים, באישורם של החכמים, הנגידים ו״טובי העיר״. הרב אברהם אנקאווא מסאלה כלל בספרו כרם חמר (חלק ב, ליוורנו 1871) את התקנות שתוקנו בפאס עד 1753; במאה התשע־ עשרה נוספו תקנות חדשות. רוב יהודי מרוקו נהגו על פי תקנות אלה. תקנות קהילת מכנאס בשנים 1751 עד 1917 הושפעו מתקנות פאס.

התקנות היו חוקיות מבחינה הלכתית, שכן מותר לשנות בענייני ממון מדין תורה אם התקנה היא לטובת הציבור. מטרתן הייתה, בין השאר, לחזק את הסולידריות הקהילתית, למנוע עוול חברתי וניצול פרצות בדין לאינטרסים אישיים בבחינת נבל ברשות התורה, להבטיח את שלום הציבור ועוד. התקנות הקיפו תחומי חיים שונים: סדרי דין, הנהגה, הימנעות מפנייה לערכאות של נכרים, איסור מכירת יין לנכרים, צדקה לעניי העיר וארץ ישראל, סדרי חינוך, אישות, ירושה, הגבלת מותרות בשמחות ובתכשיטי הנשים, הגנת הדייר, איסור על משחקי קובייה, נעילת חנויות בערבי שבת ועוד.

היו תקנות שתוקנו לזמן קצוב מראש – שנה, שלוש, עשר שנים – ואחרות תוקנו ״עד ביאת המשיח״ או ״לדורות עולם״ או ״אין לה ביטול עולמית״. כל תקנה נקראה קבל עם ועדה בבית הכנסת, ונלווה לה איום בחרם על מי שיפר אותה. רבי יצחק אבן דנאן כתב שלא היה בית דין שיכול לבטל תקנה אשר ״התקבלה בחרם״, כלומר שחרם יוטל על מי שאינו מקיימה. משקלה של תקנה, אם כן, היה גדול מזה של החלטה שגרתית של בית דין. לדעתו, אם נהגו על פי התקנה, אף שלא נלווה לה איום בחרם – התקנה מחייבת, ״שמנהג ישראל [תורה]״(ליצחק ריח, ב, דף קיט, ע״ב).

החכמים קיבלו את העיקרון שהחלטת הרוב מחייבת את המיעוט בתנאי שהיא ״לשם שמים״, כלומר שאינה שרירותית ומיועדת לטובת הכלל. אולם אם רוב הציבור לא יכול היה לעמוד בתקנה, או אם הנסיבות השתנו או היה בה פגם מוסרי, כגון קיפוח שרירותי של מיעוט עקב חלוקה בלתי־צודקת בנטל המסים, או שהיא פגעה בפרנסתו של הזולת – היה בסמכותם לבטלה. לדוגמה, רבי יוסף בירדוגו אישר תקנה שלפיה אין לפתוח חנויות חדשות במכנאס, במטרה לשמור על פרנסתם של עשרים בעלי חנויות בעיר. הוא ביטל את תקנתו זו – בטענה כי אין למנוע פרנסה מיהודים ולפגוע בהם או כדבריו, ״אין זה תקנה אלא קלקלה״ – לאחר שלעיר הגיעו יהודים מאזורים כפריים (ייתכן שגורשו משם) שרצו לעסוק במסחר, ולטענתם לא הצליחו למצוא מקום מגורים אחר(בירדוגו, יורה דעה, סימן סה).

בדרך כלל נשמרה עצמאותה הארגונית של כל קהילה; לא ידוע על ארגון על־קהילתי, אף שהיה שיתוף פעולה לסיוע חד־פעמי בין קהילות. ב־1838 פנו חמישה חכמים ממכנאס לקהילות פאס וצפרו וביקשו מהן להשתתף במגבית לשם פדיונן של שתי קבוצות שבויים שקהילת מכנאס דאגה למזונן וללבושן.

במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה הוקמו ועדי קהילות בערים טנג׳יר, תיטואן, מוגאדור וקזבלנקה; בערים הצפוניות הם כונו ״חונטה״(ספרדית: Junta). הוועדים עסקו במימון החינוך ובארגון הצדקה וחברות המתנדבים.

תיאורו של י׳ ואלאדג'י, מורה בבית ספר של כי״ח

מקצועות – בני עמנו אשר בפאס עוסקים כמעט כולם במקצוע כלשהו, ואולם המקצועות שבהם הם מצטיינים יותר מכול, ואפשר לומר שיש להם מונופול עליהם, הם הצורפות והחייטות. כל הצורפים וכל החייטים בפאס הם יהודים, יש ביניהם אומנים של ממש. המשפחות העשירות ביותר בפאס, למעט אותן שהתעשרו מהלוואת בריבית, היו בתחילה משפחות של צורפים וחייטים ב״מח'זן״. עד היום הצורפים והחייטים של ה״מח'זן״ הם כולם יהודים עשירים, מקצוע הצורף הפך להיות כל כך רווחי בפאס, שכל התלמידים שעזבו את בית ספרנו השנה הפכו להיות שוליות של צורפים.

המונופול על ה״כיף״, הוא הטבק להרחה, מוחזק בידי חברה רבת עוצמה, המורכבת מיהודים. באשר ליתר, הנה רשימת המקצועות שעוסקים בהם אחינו מפאס. היא תיתן לכם מושג מדויק למדי על פעילותם של יהודי פאס:

צורפים – 154, ולהם 77 שוליות צורפים; חייטים – 158; מלווים בריבית – 104; אורגים – 56; יצרנים של חוטי וחב – 44; חנוונים – 57; סנדלרים – 26; חרשי מתכת – 21; ספרים – 10; מוזגים – 16; מוסיקאים – 20; סורקי כותנה – 11; קצבים – 9; כרוזים – 19; פחחים – 28; חלפנים – 11; קונדיטורים – 4; בנאים – 6;שענים – 1; דוודים – 9; חופרי בורות – 1; רופאים – 4; חרטי עיץ – 1; נפחים – 3; עושי-קמיעות – 3; סיידים – 3; צבעים – 6; יצרני שעווה – 1; יצרני סבון – 2; רבנים – 39; שוחטים – 7; דיינים – 6; נוטריונים – 9; סוחרי קמח – 16; סוחרי שמן – 11; סוחרי משי – 9; סוחרי פחם – 5; סוחרים בירקות, בביצים ובעופות – 26; סיטונאים – 21; עמילים – 4; מתווכים – 6.

היהודים בכלכלת הארץ

מתיאוריהם ומדיווחיהם של שליחי כי״ח במרוקו בשליש האחרון של המאה התשע־ עשרה עולה כי רוב היהודים, גם בערים, היו עניים, ורק מיעוט קטן עסק בסחר עם האירופים. בסאלה היו רבע מיהודי העיר עניים, כולל אלה שהיגרו אליה מסביבתה בגלל הרעב. בפאס היו, לפי דיווח ב־1879, רק עשרה יהודים עשירים, נוסף על אלה שעסקו בצורפות. מצפרו נשלח בסוף המאה התשע־עשרה לנציג כי״ח בפריס תיאור הקהילה, ולפיו היהודים נחלקים לשלוש קבוצות: דלים, בינוניים ועשירים. מתוך כ־700 יהודים – 526 עניים, מיעוטם בינוניים, חמישים סוחרים ומלווים בריבית הם אמידים, עשרים הקימו שותפויות עם גויים כדי לחרוש ולזרוע, ועשרים הם אומנים. ייתכן שמספר העניים בתיאור זה, כמו בתיאורים אחרים, הוגדל כדי לקבל תרומות. במכנאס היו ב־1900 רק ארבעה או עשרה עשירים מתוך כ־900 יהודים, ומאה תלמידי חכמים ״תשושי כוח״, כלומר רעבים.

מבקרים זרים שבאו בקשרי מסחר עם הסוחרים היהודים כמתווכים, כחלפנים וכמתורגמנים, העריכו את היהודים כגורם יצרני, חרוץ, יעיל, בעל יכולת ארגונית ומצליח. אבל המציאות הוכיחה שרוב היהודים עסקו באומנויות, ברוכלות ובמסחר זעיר, ורמת חייהם הייתה בדרך כלל נמוכה. העיסוק המקצועי נבחר לפי כמה גורמים: א. מסורת מקצועית שעברה מאב לבן. ב. מקצועות שהיו אסורים על מוסלמים, כמו ייצור יין ומשקאות חריפים, הלוואה בריבית וכל הקשור במטבעות. ג. מקצועות שהיו בזויים בעיני המוסלמים: מלאכות אופייניות לנשים, כגון הקשורות לחוט ומחט, אריגה, סריגה, או למים, כגון עיבוד אריגים, ניקוי בדים וכו'; מלאכות המדיפות ריח רע כמו בורסקאות; מלאכות שזוהו עם עבודת עבדים; רוכלות ומסחר בבדים ובכלים משומשים.

ממקורות עבריים ולועזיים אפשר להסיק שבמרוקו עסקו יהודים בחקלאות. בספרות התשובות יש שאלות הדנות ביהודים שעסקו בגידול בקר וצאן, בעיבוד גינה, ששכרו שדה וכרם מגוי, חרשו וזרעו שנה אחרי שנה, נטעו כרם לבדם, וחרשו בשותפות עם יהודי או עם נכרי. בחקלאות עסקו בהרי האטלס ובעמקים שביניהם, בין הברברים ובנאות המדבר. בסביבות העיר צפרו פעלו יהודים בשותפות עם מוסלמים; הם היו חורשים וזורעים חיטים, שעורים ומיני קטניות, וגידלו צאן ובקר. ליהודי דבדו היו גינות ופרדסים, שדות וכרמים. גם במכנאס היו במאה התשע־עשרה יהודים שחכרו שדות ממוסלמים וגידלו בהם גידולי שדה. באזור הצפון־מזרחי של מרוקו, בעיירה ברכאן, קרוב לאוג׳דה, עסקו יהודים במאה העשרים בגידול בקר וצאן.

"מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד– תקנות קהילה-עמ' 40-38