יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון תשנ"ד– החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא

הקריאה שהופצה ברחבי המדינה מתארת בצבעים קודרים את מצבם הרוחני של הקהילות עקב התרחבות רשת אליאנס והתבססותה במדינה.

החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא

הכרוז נכתב בערבית המדוברת מתובלת במלים עבריות, צרפתיות וספרדיות, ונדפס בבית הדפוס היחיד שהיה קיים בטנג׳ה.

חין כוננא מזמועין כא נכממופתמסייא דייאלנא רוחניית, די מחדורה ליום בזאף.

קול קורא לאחינו, מי לה' אלינו(תרגום)

בהתאסף ראשי עם יחד, לטקס עצה בדבר מצבנו הרוחני הירוד היום מאוד, מסיבת השתנות החיים המדיניים, אשר השפעתם גדולה על התפתחות חיינו הלאומיים. לפנים היינו לב אחר ודרך אחת הייתה לכולנו, ליראה את השם ולשמור מצוותיו, וגם איש את רעהו אהבו, ובעיתות צרה ומצוקה שהיו מנת חלקנו, התקרבנו זה לזה והתייצבנו כאיש אחד, והקב״ה היה מאיר את פניו אלינו ולא היה משיב את פנינו ריקם, ומיד נחנו מבל הצרות. חכמינו נושאי ברית השם, עמדו לנו תמיד לנס עמים בחומה בצורה, ולאורם הלכנו כולנו. כל צעדי הציבור והיחיד וכל צרכינו, היו נחתכים על פי החלטותיהם. ויעשו דרכם על פי ראשי התורה, אשר כל העם שמע בקולם וקיבל את דברם.

תורת השם התמימה, היא לבדה תוכל לאחר את ישראל, והיא שנשאה תמיד את קרנם של ישראל למען עשותם לב אחד עד היום.

כעת ניצבים אנו על פרשת דרכים, על אם הדרך ואין יודעים, האם נצעד קדימה או נלך אחורה. לכן באה העת לחשוב מחשבות, בצרכי הכלל והפרט. בראותינו לדאבון לבנו איך התורה מתחילה להישכח, וכל בתי-מדרשות מתרוקנים, וכולם תחת מסווה הצטדקות שהם טרודים עם קשיי הפרנסה, ובסופו של דבר, אט אט, הם בטלים מן התורה ומשמירת הדת. ובכל מקום גובר מצב זה, ורבה העזובה בקרב הדור הצעיר. ואם לא נחלץ חושים ולא נעוץ עצה, האמונה תלך ותיעלם חם ושלום מקרב הדור החדש.

וכאשר ראינו את זה, קמנו ובסייעתא דשמייא, התאספנו והתלכרנו כאיש אחד ובדעה אחת, כדי להחדיר לליבות כולנו זיק וקרן אור של אהבת התורה הקדושה וקיום הדת בבית ישראל בכלל, ובפרט בחינוך הבנים על פי דרך השם יתברך, ותפארתו של האדם.

אנו מתקנים כמה תקנות, אשר על ידן תוכל התורה לשוב לתפוש את מקומה הנכבד, וכך תחזור העטרה ליושנה בליבותיהם של בני הנוער שלנו.

ואלה התקנות שנקבעו בחברה:

נייסד חברה מכל יהודי המגרב, בשם מחזיקי הדח.

בכל עיר, נייסד אגודות שעיקר תפקידן ומטרתן היא: טיפול בעניני היהודים והיהדות על בסים הדת ורק על פי דרכי התורה הקדושה.

נייסד ישיבות בהן תלמידי-חכמים המתקדמים והמצויינים שחוננו בכישרון רב ורצונם להשתלם, יקבלו דמי קיום מהקופה שנייסד בעזרת השם למטרה זו, כפי שיצויין להלן.

נקבץ את נפוצות שלמי אמוני ישראל ויראי השם שבין יהודי המגרב לאגודה אחת וללב אחד.

נחזק במידה מרובה את לימוד התורה הקדושה ונקים חבורות של אנשים שילמדו בלילות, ולצורך זה החלטנו להדפיס ספרי דינים, מוסר ודרך ארץ, בשפה הערבית המוגרבית המדוברת.

תקנות החברים

• א)   כל איש ישראל יוכל להימנות על האגודה ולהיות חבר בה, אם יסכים לתקנות הנזכרות.
• כל חבר יחוייב לשלם לקופה סך של שני פרנקים צרפתיים לכל שנה. את הסכום יוכל לשלם בשלושה תשלומים,רבע מהסכום בכל שלושה חודשים.
• כל חבר יקבל בכל שבוע ושבוע, חוברת כתובה בלשון הקודש ובערבית- יהודית, בה דינים, מוסר ודרך ארץ וישלם תמורתה, סך חצי בליון (סוג המטבע) עבור כל חוברת שתגיע אליו.

זכויות החברים

• כל שמות החברים שבחֹברת מחזיקי הדח, יירשמו בפנקס הראשי הנמצא בלשכת ועד החברים ויירשמו גם בלוח המודעות של הישיבה בית-אל ועץ־חיים,

וכל יום בגמר הלימוד היומי, יזכו החברים בברכת "מי שברך״.

• ב)    בסוף כל שנה, אחרי שתושלם הדפסת ספר שלם, יופיעו בכל הספרים שיצאו לאור, שמות כל החברים וזה יהיה להם לשם, לכבוד ולתפארת וזיכרון לדורות עולם.
•  כל איש ואשה אשר ידבנו לבו להנציח את נשמת אביו או אימו, יוכל לעשות זאת, אם ירכוש לא פחות מעשר חוברות בדפוס כל שבוע, ויתמיד בזה במשך שנה תמימה לפחות.
• חבר שיהיה מעוניין לקבל ברכה על מנת להצליח בענייניו, בקשתו תתקבל ברצון ותכובד.
• כל הנשים אשר נשא ליבן להצטרף לחברה הזאת, תהיינה זכאיות גם הן לקחת חלק בדבר הזה, וכל הזכויות של החברים תוענקנה גם להן באין הבדל כלל.

וועד העסקנים

בכל עיר יהיה ועד לעסקנים שיטפל בעינינים הנחוצים לחברה.

לוועד הזה יתמנו אך ורק אנשי אמת הידועים כיראי שמיים וההולכים בדרך התורה.

הוועד הזה ישא את השם ״וועד הפועל״.

לעת עתה נבחר וועד זמני ולשכת עבודת החברה, וועד פועל זמני המתעסק לפי שעה בכל הענינים הנוגעים לחברה. לחליפת מכתבים, והנהלת חשבון ועניני הדפוס והם מייסדי ומנהלי בית מדרש לרבנים בשם בית אל ועץ חיים.

פה ע״ית (עיר תהילה) מקנאם החותמים בברכה: ר״ח שבט שנת תרע״ג לפ״ק (1913).

זאב וולף היילפערין נשיא הכבוד.

ע״ה אברהם עמאר יו״ר

ע״ה מימון משאש משנה (סגן)

ע״ה אהרן סודרי גזבר

ע״ה מרדכי עמאר – מזכיר נכבד

ע״ה יצחק אסבאג – חבר הוועד

ע״ה שלמה בן חיים – חבר הוועד

ע״ה רפאל טולידאנו – חבר הוועד

תעודת הרבנים דעי״ת מקנאם יע״א

תוכניתו של הרב היילפערין נקטעה באיבה, משום שבשנת (תרע״ד)־1914, פרצה המלחמה והוא נאלץ לעזוב את המדינה, כתוצאה רוב הישיבות שהקים התמוטטו. באשר לישיבת בית-אל שהוקמה במכנאס, כתב הרב יוסף משאש לרב היילפערין: ״ואודות הישיבה, המנהלים נרפים הם נרפים, ומכסת הכסף הלוך וחסור, כי המצב קשה מאוד, היוקר יאמיר בכל דבר אוכל נפש, ושערי השפע ננעלו, וחסרון המציאות קשה מכולם, ה׳ ירחמנו כרוב חסדיו״…

למרות זאת, שמו של הרב היילפערין נזכר לטובה ולברכה בפי חכמי אותו הדור,על תוכניות וסדרי הלימודים, שיטות ארגון ויישוּם שהביא למרוקו ואשר שימשו ביעילות את הרבנים וממשיכי דרכו.

ב-1949 פרשה רשת אוצר התורה, את חסותה על תלמודי תורה במרוקו. שליחיו של הרבי מליובביטש שליט״א, הקימו רשת של בתי־ספר וישיבות ברחבי מרוקו.

העיר מכנאס הייתה אחת הערים הראשונות, שפעילי חב״ד פתחו בה ישיבות ומוסדות חינוך עם מורים שלהם. שיטת החינוך והלימוד הלכה והתמסדה, וה-רבבי ד-סלא הלך ונעלם כשהמורה לעברית תופם את מקומו. גם החדר הצר והאפל הוחלף בכיתת לימוד מוארת ומרווחת כנדרש. אולם בני גילי זכו לחינוך ולתנאי לימוד שונים לגמרי ואותם ננסה לתאר.

הערות המחבר:   לאחר שנת 1956, רשת אוצר התורה החלה לשלם משכורות המורים וחלק מהוצאות התיפעול.

שטאל, עמי 136: מכנאס היא אחד המבצרים של ה״ליובביצ״רים״ שיסדו כאן ישיבה ובה למעלה ממאה תלמידים ושבעה מורים, מוסד לבנות ובו שבעים חניכות. בראש הישיבה, עמד הרב מיכאל ליפסקר שנשלח במיוחד ע״י הרבי מלובביץ. גם ידידי הרב משה עמאר שליט״א למד בישיבה זו).

לסקר, עמי 168: ״הבעיה המרכזית של החינוך במארוקו הייתה המחסור המתמיד במורים מודרניים בעלי השכלה פדגוגית לעברית. בכפרים שבאיזורי האטלס, המלמד נקרא אל- חזזאן. בערים הגדולות הוא נקרא א־רבבי ד-סלא.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון תשנ"ד– החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא-עמ'163-159