בוכוולנד בסהרה-בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-סיום המאמר

עזבנו את תחנת טנדררה בארבע וחצי לפנות ערב, בתחילתה של שקיעה סתווית. יותר משעה וחצי בדקנו כל סנטימטר של האתר, עלינו וירדנו בשביל, נכנסנו לכל הבניינים, צילמנו תמונות וסרט וידאו. אבל הבנו כי עלינו להזדרז להגיע לבו ערפה לפני רדת הלילה, מה גם שהיעד המקורי שלנו היה נווה המדבר פיגיג, עיירה במרחק מאה ושלושים קילומטר דרומית־מזרחית משם.

בשעתיים הבאות דהרנו לדרום ולדרום־מזרח, לפעמים במהירות גבוהה ממאה וחמישים קילומטר לשעה. המדבר היה יפה להפליא. השמש היתה כדור כתום זוהר בקטע אחד של השמים. כשהיום התחלף בלילה, התחלף הכתום בלובן נוהר של ירח מלא. בשש בערך עברנו על פני אחת משתי תחנות הרכבת שפעלו בבו ערפה לפני המלחמה, והחלטנו להמשיך, לאור הירח, לפיגיג, ללינת לילה. תיכננו לעצור למחרת, בדרך חזרה, כדי לבדוק את האתרים מתקופת וישי בסביבות בו ערפה.

פיגיג יושבת בפינה הדרום־מזרחית של מרוקו, בקצה רצועת יבשה המוקפת משלושה עברים על ידי אלג׳יריה. למרות בידודה, עיירה זו, המונה 120,000 תושבים, היא מקום תוסס ופעיל מזה זמן רב. היא תרמה יותר מכפי חלקה לתנועת העצמאות המרוקנית בשנות הארבעים והחמישים והיום היא מתפארת בכמה וכמה ״בנים אהובים״ שעשו חיל ושולחים לה כספים כדי לממן את מה שהממשלה ברבאט הרחוקה אינה מספקת. באמצע שנות השבעים, כשפרצו עימותים ספוראדיים בין מרוקו ואלג׳יריה בשל סכסוכי גבול, בשל מערב הסהרה ובשל זכויות חזקה שונות בצפון־מערב אפריקה, התרחשו כמה מהקרבות ברחובות פיגיג. היום, לאחר שהגבול נסגר, אבד לפיגיג משהו מהברק היזמי שלה, אבל עם רבע מיליון עצי תמר נטועים בגן עתיק, מושקה היטב, הרומנטיקה והפלא עומדים בעינם.

עשינו את הלילה במלון היחיד של פיגיג – מקום ידידותי חד־כוכבי ושמו פיגיג הוטל. לפני הצהריים היינו שוב על הכביש, נוסעים בחזרה לעבר בו ערפה, התחנה האחרונה של הרכבת המרוקנית המזרחית ונקודת המוצא של הדילוג הטרנס־סהרי הגדול בואכה מרכז אפריקה. בו ערפה היתה גם מוקד תעשיית המכרות של דרום־מזרח מרוקו, עם שלוחת רכבת שהתפצלה מהמסילה הראשית כדי לשנע מנגן צפונה, אל נמלי הים התיכון. מסיבות אלה הוקם בבו ערפה מחנה עבודת הכפייה הגדול ביותר של משטר וישי במרוקו. המחנה הזה שכן בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. לפי הצלב האדום, ישבו בו, ביולי 1942, 818 אסירים.

אף על פי כן החלטנו לא להקדיש את זמננו המוגבל לבדיקת בו ערפה עצמה. חשבנו כי טנדררה סיפקה לנו מושג טוב על דמותו של מחנה עבודת כפייה. המתינה לנו משימה אחרת – לגלות את האתר של מחנה ״עונשין״ או ״משמעת״ של משטר וישי.

אם חייהם של העצירים במחנות עבודת כפייה היו קשים ואכזריים, הרי מה שעבר עליהם במחנות עונשין היה, כפי שאמר הארי אלכסנדר, גיהינום טהור. יהודי פולני, ניצול אחר שעבר גם דרך בּוּ עַרְפָה וגם דרך מחנה העונשין הסמוך, תיאר את המקום הראשון כ״בית הבראה יחסי״ בהשוואה לאחרון. יתר על כן, דומה כי ה״משמעת״ שנכפתה במחנות האלה נועדה אך ורק להכאיב לאסירים ולענות אותם. העדויות מלמדות כי כמעט כל עובד כפייה בבו ערפה נידון ל״משמעת״ בגין עברה זו או אחרת.

לבו ערפה היו שלושה מחנות עונשין, שמוקמו בסמוך אליו. הראשון היה תחנה ישנה של לגיון הזרים ושמה מֶרִידְּג׳ה, במרחק תשעים קילומטר מהעיירה קולון־בשאר. כעבור כמה חודשים נטשו הצרפתים את המחנה הזה ובנו מחנה חדש בעין אל־אוראק, במרחק ארבעים קילומטר מדרום לבו ערפה, קרוב למכרה. עין אל־אוראק אינה מופיעה במפות של מרוקו – למעשה, מפות מסחריות אינן מראות שום דבר בדרך לגבול אלג׳יריה דרומית לבו ערפה – אבל היא שימשה עד מאי 1942 כאתר ה״משמעת״ הראשי לעובדי הכפייה של בו ערפה. לאחר שהמפקדים הצרפתים מכרו את האתר לנכבד ערבי מקומי תמורת 100,000 פרנק, הם עקרו למקום המכונה פוּם דֶפלה, כארבעה־עשר קילומטר ממזרח לבו ערפה.

בדומה לעין אל־אוראק, גם פום דפלה אינה מופיעה בשום מפה. אבל לאורך כביש בו ערפה־פיגיג יש שלט שמסמן נתיב של ערוץ נחל יבש ושמו וֶד דפלה. בבואנו לנקודה זו בדרכנו מפיגיג מערבה, עצרנו את המכונית ליד איש שחיכה לאחד האוטובוסים הבין־עירוניים הלא־תדירים כדי להגיע לבו ערפה. הוא היה ״הברבר הזקן״ המובהק, כמו מתוך סרט תיעודי. לבוש בגלבייה חומה־דהה, הוא יכול היה להיות בן כל גיל בין חמישים ושמונים; עור גלדני כהה, עיניים נוקבות, שיניים רקובות רב־כיווניות וחיוך מרצד מסביר־פנים. שמו, אמר לנו, הוא סעיד.

בערבית מתובלת בצרפתית סיפר לי סעיד כי כל חייו גר בעמק הזה. פום דפלה, אמר, הוא שמה של כברת ארץ לאורך הנחל, בין הכביש ומרגלות ההרים, כשניים וחצי קילומטרים צפונה ממקומנו. מבני האבן הקטנים שראינו מרחוק שרדו ללא ספק מהתקופה הצרפתית, אמר. אחר כך סיפר לנו בגאווה על בתו שחיה בבלגיה. המעבר מהריקות של פום דפלה אל בירת אירופה בדור אחד אינו קפיצה של מה בכך.

לאחר שנפרדנו מסעיר, סובבנו את המכונית, ירדנו מהכביש והמשכנו לאורך שפת הנחל, לעבר אותם מבני אבן. בדוח של נציג הצלב האדום מתקופת המלחמה נאמר כי התושבים המסכנים של פום דפלה גרו באוהלים וישנו על מחצלות קש. ״כל המצב הידרדר לתנאים הבסיסיים ביותר״, כתב הנציג. אפשר שבקתות האבן הקטנות והפרימיטיביות, הערוכות בריבוע ברווחים של כמה מאות מטרים, שימשו כעמדות שמירה. אפילו אם נבנו בתקופה מאוחרת יותר, השטח שסימנו היה קרוב לוודאי אתר ״מחנה העונשין״ של תקופת וישי.

בְּפוּם דְפלֶה התרחשו כמה מהעינויים הנוראים ביותר במרוקו. במקום הזה, הפעילו על יהודים את העונש המכונה tombeau, קבר בצרפתית. מנהלי המחנה ציוו על האסירים לחפור בקרקע בורות שאורכם שני מטרים, רוחבם חמישים סנטימטר, ועומקם שלושים וחמישה סנטימטרים ולשכב בתוך הקברים המדומים האלה במשך שבועות רצופים. הם נשארו שם יומם ולילה, חשופים לימי הקיץ היוקדים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לעלות ליותר מחמישים מעלות, וללילות החורף המקפיאים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לרדת מתחת לאפס. הם שכבו בתוך הפרשותיהם והתקיימו על לחם ומים. כל תנועה קלה שבקלות של אסיר גרמה לשומרי המחנה להמטיר עליו, לפי עדותם של הניצולים היהודים הפולנים, ״גשם של אבנים ומכות רובים״.

שגרת ה״משמעת״ של לוטננט תומס בפום דפלה היתה אכזרית עוד יותר מזו של לוטננט גרונטר בעין אל־אוראק …תומם דרש שאיש שמרצה עונש ״קבר״ ימשיך לעבוד כרגיל כל היום ויחזור ל״קבר״ בלילה – ויתקיים כל הזמן מקצבת לחם ומים של ״קבר״ – שקוצצה לליטר מים אחד ליום ול־175 גרם לחם.

נוסף על התיאור של אחד מהם, שניסה לברוח מפום דפלה, נתפס בבו ערפה, וניסה להתאבד ללא הצלחה, סיפרו היהודים הפולנים למראיינים הבריטים על שני יהודים, ברנמן, בן שלושים ושש, וקליינקוף, בן ארבעים ואחת:

ברנמן וקליינקוף לא היו מסוגלים לברוח. אחרי התקופה הראשונה שלהם ב״קבר״, לא היה להם כוח לעמוד על הרגליים. לכן הם לא התייצבו לעבודה למחרת בבוקר. לוטננט תומס דיווח מיד למפקדו בבו ערפה, קומנדנט קיסלר, שהשניים הכריזו שביתה. הוא הוסמך אפוא להפעיל את הנוהל נגד־שביתות: אין עבודה, אין אוכל. וכך שכבו להם ברנמן וקליינקוף כל היום בקבריהם הפתוחים, ניצלים ביום וקופאים בלילה. הם לא קיבלו אוכל ולא קיבלו מספיק מים בשביל להישאר בחיים. ברנמן נראה מלקק ואוכל את נחילי הזבובים שהתיישבו על שפתיו הגוועות. בלילה, כשהשומר לא ראה, הוא וקליינקוף הזדקפו ושתו את השתן שלהם מתוך כפות ידיהם.

קליינקוף שכב בקברו הפתוח מ־3 בספטמבר עד 28 בספטמבר [1942]. ב־28 בספטמבר הוא מת. ברנמן גסס. הקומנדנט קיסלר ודוקטור קורן באו מבו ערפה ולקחו אתם את ברנמן. משקלו היה אז 35 קילו, כמחצית משקלו הרגיל.

הם הביאו אותו למה שנקרא בית חולים בבו ערפה ושם זרקו אותו למיטה בחדר [שבו שכב אחד מחמשת המדווחים היהודים מפולין]. המיטה היתה מזוהמת במידה בל־תתואר. ברנמן לא קיבל טיפול מיוחד ולא מזון מיוחד. נתנו לו בדיוק אותו אוכל שקיבלו במחנות. כשדוקטור קורן ביקר אצלו הוא ראה שברנמן לכלך עוד יותר את המיטה. לא היה לו כוח לנהוג אחרת. הרופא התרגז, קילל את ברנמן ואיים להחזיר אותו מיד לפום דפלה. למזלו מת ברנמן ב־15 באוקטובר, לפני שהאיום מומש.

ברנמן היה חברו הטוב של מורים טונדובסקי. בתה־מנחה באילפורד הסביר לי מורים כי זיכרונות על ברנמן המשיכו לרדוף אותו בשישים השנים הבאות. ״אני חושב עליו כל הזמן״, אמר מורים. אחר כך, בהד מפחיד של הכתובת שקישטה את השער לאושוויץ – הסיסמה הידועה־לשמצה ״ארבייט מאכט פריי״ – הסביר, ״אני אמרתי לו שהוא צריך להמשיך לעבוד. ׳היטלר יובס, המלחמה תסתיים, ואנחנו נשתחרר. אבל עליך לחיות, וכדי לחיות עליך לעבוד,׳ אמרתי לו. אבל ברנמן פשוט לא היה יכול״.

בוכוולנד בסהרה-בין צלב קרב לסהרה-יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רטברא סטלוף-סיום המאמר-עמ' 97-93 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר