האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012-ה״ח׳ליף״ היהודי

ה״ח׳ליף״ היהודי

היהודי הבכיר ביותר בח׳ליפות, חסדאי אבן שפרוט, עלה לגדולה בסולם היעיל היחיד, שגם הוא שברירי וחלקלק תמיד, שקיים במשטר של שלטון אישי – אמונו וחסדו של הח׳ליף. הרופא הצעיר, המבריק והשאפתן היה לחצרן, דיפלומט ומדינאי מהוקצע, שהקפיד לשמור על שני הנכסים היקרים ביותר ללבו של אדונו – גופו ואוצרו. עבד א־רחמן השלישי היה זהיר מכדי למנות יהודי באורח רשמי לשר האוצר שלו, ונבון מכדי שלא להיעזר בכישוריו ובשירותיו של חסדאי, ולכן מינה אותו לנציב המכס – מקור ההכנסה העיקרי של השלטון – ולא מינה איש מעליו. חסדאי היה מעורב גם במשימות עדינות בחוץ לארץ. היה עליו לעמוד על המשמר בלי הרף, לדאוג למלא את כל רצונותיו וגחמותיו של אדונו(אם כי עבד א־רחמן השלישי לא היה שליט גחמני ביותר), ולהיזהר כל העת מן הקנאה והתככים של נכבדים יריבים, שלא פעם ניצלו את יהדותו של חסדאי כדי לנגח אותו. ״הנביא, שאינך מכובד אלא למענו,/ אומר זה [היהודי] עליו ששקרן הוא״, גער פעם איש דת זועם בח׳ליף בפומבי.

ואכן חסדאי לא הסתיר את יהדותו. הח׳ליף מינה אותו לעמוד בראש כל הקהילות היהודיות באל־אנדלוס. היהודים קראו לו ״נשיא״, ובכמה מובנים שימש להם בן דמותו של הח׳ליף עצמו; הוא סיפק ליהודים הגנה, גישה לשלטון, עסקים ומינויים, ובתמורה קיבל מהם שפע של כבוד וחנופה, מקצתם, כמובן, בחרוזים. כשם שח׳ליפות אומיה קראה תיגר על עליונותה של בגדאד כך חתר חסדאי לשחרר את אל־אנדלוס היהודית מסמכותם של חכמי בבל. הוא היה חצרן עד עמקי נשמתו, הכיר על בוריים את מנהגי הערבים, ולפי דוגמת הח׳ליף השתדל גם הוא למשוך אל קורדובה משוררים, בלשנים ומדענים יהודים כדי שישתמשו בעברית, ובכך יחיו אותה ויכשירו אותה לשימושים חילוניים. ביתו המהודר היה בית ועד לאנשי רוח ומדע בתחומים כגון אסטרונומיה, מתמטיקה ורפואה, והוא מימן את עבודתם וסייע להוציא לאור את ספריהם. שליחיו נסעו ברחבי הפזורה היהודית ואספו ספרים והזמינו רבנים ואינטלקטואלים יהודים לבוא לקורדובה.

עד הזמן ההוא סבלה התרבות היהודית בספרד ממגבלה כפולה: היא עסקה בענייני הלכה בלבד, וגם בהם לא הייתה סמכותה שלמה. כל הסוגיות החשובות נידונו ונפסקו בבבל, שם נכתבה הגרסה העיקרית של התלמוד, ומשם הוסיפו חכמי ההלכה בני הזמן – הגאונים – להקרין את סמכותם על העולם היהודי כולו עוד כמה מאות שנים. בספרד לא היו חכמי תלמוד שכאלה, אבל דומה שהסיבה העיקרית לתלותה של יהדות ספרד בבבל הייתה היעדר מעמד והכרה, ולא מחסור בתלמידי חכמים דווקא. חסדאי נחלץ לשנות את המצב הזה. הוא ידע שקרנה של בבל כבר שוקעת, ואילו יהדות ספרד הצעירה, החיונית, צומחת במהירות בעושרה וביוקרתה.

כמו למוסדות שלטון חדשים אחרים – או להצהרות עצמאות – יש גם למוסד הרבני הזה מיתוס מכונן. יום אחד, כך מסופר, הפליג רבי משה בן חנוך, חכם תלמוד ידוע מאיטליה, עם אשתו ובנו בים, כשפתאום תקפו אוניות אנדלוסיות את ספינתם. אשתו של רבי משה הטביעה את עצמה כדי שלא תיאנס, ואילו הוא ובנו נפלו בשבי והובאו לקורדובה, ושם נפדו בידי הקהילה המקומית. בתחילה חי רבי משה באלמוניות, עד שיום אחד שמע את הרב המקומי, רבי נתן, מתקשה בפתרון סוגיה הלכתית. רבי משה הציע את התשובה בצניעות, ורבי נתן הכיר מיד שהזר גדול ממנו בתורה. הוא מונה (כנראה בידי חסדאי) לדיין ומורה ראשי של אל־אנדלוס כולה – לשמחתו הגדולה של הח׳ליף ״על שהיהודים בארצו שוב אינם זקוקים לחכמי בבל.״ המובאה הזאת נשמעת מהימנה למדי, אבל לשאר מרכיבי הסיפור יש סממנים של אגדה משיחית בזעיר אנפין: הופעתו הפתאומית של המושיע, סבלו ובדידותו בתחילה, ואחר כך התגלותו וההכרה המיידית בו. סביר יותר(ומעשי יותר) לשער שרבי משה הנודע בא לקורדובה מרצונו(ואולי היה בדרכו אליה כשקרה מה שקרה), מפני שידע שלימוד הגמרא בספרד כבר מפותח למדי וקרנה של הקהילה היהודית בספרד עולה. אבל האמת אינה טובה די הצורך בתור מיתוס מכונן; מעשה הצלה פלאי מרתק את הדמיון הרבה יותר מסיפור נדוש על צמיחה טבעית.

שני תהליכים התרחשו אפוא בתקופת כהונתו של חסדאי: ספרד היהודית זכתה למעמד מוכר של מעצמה תלמודית עצמאית, ובה־בעת קשרה קשרים עם התרבות החילונית(הערבית והיוונית המתורגמת לערבית) של התקופה. התרבות היהודית הרחיקה לכת מעבר ללימודי דת והקיפה את השירה, האמנות והמדע – והיא עשתה זאת ביצירתיות, לא מתוך חיקוי פשוט אלא על ידי עִברוּת התרבות, כלומר מתוך העשרתה בתכנים לשוניים ובהרמזים לשוניים ותרבותיים משלה.

יהודי ספרד לא זנחו את הברית עם אלוהי אבותיהם הנשגב, ועם זה למדו להכיר את התענוגות הארציים המזומנים לגברים ולנשים שמתעניינים בבריאה, ודעתם פתוחה לקלוט את הנאות השכל, הלשון, הדמיון, ואפילו – אם גם במשורה – החושים. זה ייחודו של ״תור הזהב״ של יהדות ספרד, שהחל בימי שושלת אומיה ונמשך זמן רב אחריה. אם נוסיף לכך את העובדה שיהודים באזורי הכפר חיו על האדמה, קרוב יותר אל תוצרתה, נקבל חוויית חיים שונה תכלית שינוי מזו של יהודי אשכנז ורחוקה למדי מן התדמית המקובלת של היהודי בגולה, שבחייו הגשמיים הוא שקוע בעיקר במסחר ובכספים, וחייו הרוחניים מוקדשים כמעט לחלוטין לקיום מצוות ולימוד תורה.

שבריריות וחלומות גדולה

חייו המלאים ומעמדו הרם של חסדאי, מעמד רב כוח ועם זה שברירי, מבשרים ומסמלים את תור הזהב של יהדות ספרד: חיים ארוכים, משופעים בהצלחות והישגים, לפעמים אף עטורי תהילה, ובה־בעת, ביסודו של דבר, תלויים על בלימה, בנויים על חולות נודדים ולא על סלע איתן, ואף על פי כן צולחים את הגלים בהפלגה חלקה למדי.

חסדאי ידע היטב את מגבלות הכוח של היהודים בפזורה. אין יהודי בעל השפעה אחר בימי הביניים שמילא תפקיד חשוב כל כך כמעצמה עולמית, ועם זה היטיב לדעת כמה הכול מעורער ואקראי. הנוצרים המסתערבים תלו את תקוותיהם במדינות הנוצריות החזקות שמסביבם, אבל ליהודים לא היה על מי להסתמך אלא על יהודים אחרים, שגם הם היו נטולי כוח ממשי. חסדאי התערב למען הקהילות היהודיות המדוכאות מחוץ לספרד, ניהל קשרי מכתבים, עשה חקירות והתעדכן כל העת במצב היהודים בארצות רבות. אבל מה שהצית את דמיונו יותר מכול היו הידיעות על ממלכה יהודית רחוקה, מעבר להרי אררט וקווקז – ממלכת הכוזרים, עם טורקי לוחם שחוגי העילית שלו קיבלו עליהם צורה מתונה של יהדות ושמרו עליה עד המאה העשירית.

במכתב מרתק בעברית ששלח באמצעות כמה מתווכים אל יוסף מלך הכוזרים תיאר חסדאי את תהילת ח׳ליפות קורדובה, את כלכלתה ומדיניותה ואת מעמדו הרם שלו, ושאל שאלות רבות על הממלכה היהודית האגדתית: איך פועלת ממשלתה? מיהם נתיניה? האם הכוזרים נלחמים בשבת? היש להם חישוב מתי יבוא המשיח ותתחיל אחרית הימים? חסדאי מבטיח למלך – בכנות? לתפארת המליצה? – ש״הייתי מואס בכבודי ועוזב גדולתי״ ועובר ארצות וימים כדי לחזות במלך יהודי עצמאי, ב״גדולתו וכבוד מעלתו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומנוחת פליטת ישראל״. מילים שכאלה אינן יכולות לבוא אלא מפיו של יהודי שיודע שגדולתו ארעית, ומרגיש שכל כמה שהיהודים משולבים בחברה שבה הם חיים – והוא עצמו דוגמה מובהקת – עדיין הם אורחים לא רצויים תמיד, וכיסופיהם מלמדים שחסר להם דבר מה חיוני הן בארצם והן מעבר לאופק.

תשובתו של מלך הכוזרים, אם הייתה תשובה כל עיקר, לא נשמרה. התשובה כביכול שנפוצה באלף האחרון היא כנראה מעשה זיוף. וגם אם הזמין המלך יוסף את חסדאי לבוא ולבקר בארצו, לא נותר עוד זמן רב למימוש החלום: בשנת 965, זמן קצר אחרי מות חסדאי, כבשו הרוסים והחריבו את ממלכת הכוזרים. ענייני האדם הפכפכים וחולפים, וגם ח׳ליפות קורדובה עצמה החזיקה מעמד עוד שני ח׳ליפים בלבד ונפלה לבלי קום בשנת 1009, בראשית האלף החדש.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר