יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז

חידוש התסיסה

ב-1936, לאחר שנת הפוגה, שבה האנטישמיות האירופית להרים ראשה, מלובה בהתלהבות ובתקווה שעוררה העלייה לשלטון של ממשלת החזית העממית בקרב הנוער היהודי במרוקו. בערים הגדולות נסחף בהתלהבות מוגזמת הנוער היהודי המשכיל. נוער זה שחונך בבתי הספר על ערכי החרות, השוויון והאחווה, ״העז״ לחצות את הרוביקון, ובפעם הראשונה נקט עמדה בנושאים פוליטיים צרפתיים. כך ניתח את התופעה המפתיעה הפרופסור דותייל (Dutheil) מבית הספר להכשרת המפקחים האזרחיים, במרכז ללימודים מתקדמים מוסלמים ברבאט, החוליה העיקרית במנהל הקולוניאלי:

״ברור כי ביום שנראה לראשונה יהודי מכהן כראש ממשלה בצרפת, אפשר היה לרקום חלומות נועזים ביותר. אפשר היה לחוש זאת בבירור בהתנהגות הכללית של הצעירים חסרי המידות, אשר הפגינו שחצנות והתנשאות, ולא שכחו להזכיר בעת הצורך את זהות הגזע של ראש הממשלה ליאון בלום ושל האישים הרבים הסובבים אותו״.

יהדותו של ראש הממשלה ליאון בלום, ורעיונותיו הליברלים ביחס לקולוניאליזם, נתנו תנופה אדירה לתעמולה האנטישמית, אשר נמצאו לה אוהדים ותומכים מתוך חברי המושבה הצרפתית. אוהדים אלה לא ראו בעין יפה את כניסת האליטות היהודיות החדשות לחיים ציבוריים ״שאינם שלהם״ וראו בה סכנה למעמדם כאדוני הארץ.

לעומת זאת המוסלמים המתקדמים מבחינה פוליטית, וראשי התנועה הלאומית אשר הלינו לעיתים קרובות על העדפה שהעניק כביכול הפרוטקטורט ליהודים, לא ראו כל פגם בעליית יהודי לשלטון בצרפת, כל עוד הוא פתוח לדרישותיהם לחופש מדיני ולצדק חברתי. להיפך, הם תלו תקוות גדולות בממשלת החזית העממית שקמה בצרפת.

אינטלקטואלים יהודים ומוסלמים, קרובים במידה זו או אחרת למפלגה הקומוניסטית, ייסדו ביולי 1936 בפאס ארגון בשם ״איחוד מרוקאי של מוסלמים ויהודים״, קבוצה שהייתה נחושה להשמיע את קולה בענייני ציבור, בין היתר בנושא חופש ההתאגדות. מספר יהודים קרובים למפלגה הקומוניסטית חתמו גם על מברקי מחאה של ״ועד הפועל המרוקאי״ נגד מעצרם של הפעילים בידי שלטונות הפרוטקטורט:

״מול המסיתים והתכסיסים שתכליתם להפריד את היהודים המרוקאים מאחיהם המוסלמים, אנו, אינטלקטואלים יהודים מרוקאים, מצהירים פעם נוספת וביתר שאת על רצוננו העז להישאר בקשר למען רווחת העם המרוקאי,ללא הבדל גזע ודת. יחי הפרולטריון של התנועה המרוקאית!״

נוכחותם, חסרת התקדים, של מספר צעירים יהודים בקזבלנקה, לצדם של צרפתים בהפגנת מפלגות השמאל, עוררה כעס בחוגים הקולוניאליים ובנציבות הכללית. המפגינים דרשו את החזרתו של הנציב העליון החדש מרסל פירוטון (Peyrouton, לעתיד שר הפנים בממשלת וישי), שהוצג בעתון הקומוניסטי הפריזאי ״לומניטה,״ L'Humanité).) כבן חסותו של ליאון דודה (Léon Daudet) הפוליטיקאי הצרפתי האנטישמי הנודע. עיתון הימין הקיצוני של הכרך קזבלנקה  "לה וואה פרנסז ״ ( La Voix Française) לא הסתיר את זעמו במאמר מערכת מ-27 ביוני 1936 :

״חבר בכיר בקהילה היהודית בקזבלנקה, המודאג מהמצב, אישר בפנינו את אחריותו של עו״ד סולטן, עולה הרגל התימהוני שיצא לפריז לבקש את ראשו של מר פירוטון… לעומת זאת אי אפשר לא לשבח את צעדו האמיץ של נשיא ועד קהילת קזבלנקה, מר יחיא זגורי, שחתם על מכתב התמיכה בנציב העליון פירוטון. הממשלה חייבת להפעיל את סמכותה ולמנוע מפרחחים בלתי אחראיים מהמללאח להתהלך חופשי ברחובות, להניף שלטים הקוראים ״מוות לזגורי!״ ולצייר קללות נאצה נגדו על קירות הרובע היהודי ושעריו. כמו כן על הממשלה לאסור על הצעירים היהודים, שאינם אזרחי צרפת, לקלל את נציג מדינת החסות כאן… תושבי קזבלנקה היו עדים במהלך השבועות האחרונים למספר גדול של צעירים יהודים, שהתנהגותם גובלת בחוצפה רעשנית. הם משתתפים בהפגנות וקוראים להחזרתו לצרפת של הנציב העליון פירוטון, קוראים להרחבת גל השביתות, או נושאים עניבה או מטפחת אדומה ומוכרים ברחובות העיר את העיתון ילה מרוק סוציאליסט״ (Le Maroc Socialiste). בקזבלנקה כמו במרקש, התקשתה האוכלוסייה לסבול את ההתנשאות ואת האלימות של מוכרי העיתון האלה״.

עוברי האורח הצרפתים לא נותרו חייבים, ולעתים גידפו בחזרה את מוכרי העיתון בקריאות ״מוות ליהודים״, ״צרפת לצרפתים!״, ״בלום לגרדום!״, ״חרם על ישראל במרוקו״. הירחון ׳לאבניר אילוסטרה״ מ-31 באוקטובר 1936 דיווח שבקזבלנקה ״שאג ההמון האירופי העיוור מוות ליהודים! ואיים לפלוש למללאח, לאחר שניסה לשווא להסית נגדנו את אחינו המוסלמים״.

התערבות הזו של הנוער היהודי נראתה לצרפתים תמוהה ושערורייתית יותר, משום שלנציב העליון היה שם של אוהד יהודים. הוא תמך בתכנית לבניית שיכונים בשכר דירה נמוך ליהודים בקזבלנקה. התכנית לא יצאה לפועל, והיא טורפדה על ידי בעלי אינטרסים יהודיים וחברי מועצת העיר הצרפתיים. בעקבות ביקורו במללאח, בהדרכתו של עו״ד בונן, הזדעק הנציב לנוכח הזוהמה מסביב וקרא ״לשים לזה סוף״. יתר על כן, במהלך כהונתו הקודמת בתוניסיה הוא השתמש בסמכותו כדי להחרים עיתונים שהיו עלולים להפריע לסדר הציבורי. הוא אסר להפיץ את ביטאון התעמולה האנטישמית, האלים ביותר שהופץ מאלג׳יריה,  "לה ליברה פרול״(La Libre Parole) בניהולו של הנרי קוסטון(Henri Coston). משום כך לא היסס ראש הקהילה היהודית בקזבלנקה לשגר מברק לליאון בלום, שבו הוא תומך בהישארותו בתפקיד של הנציב העליון, שנגדו התקוממו הפעילים הקומוניסטים והצעירים היהודים:

״אנו, נתינים נאמנים של הוד מלכותו, מבקשים להדגיש כי הקהילה היהודית, המעריכה מאוד את הישגי משטר הפרוטקטורט, מתרעמת יחד עם המון העמלים המהווים את העושר האמתי של מרוקו. היא מסתייגת מהמסע הפוגעני שמנהלים כמה מתסיסים מטעם עצמם נגד הנציב העליון. אנו מבקשים לומר לך, ביודענו כיצד התייחס לבני דתנו בתוניסיה, שאנו מעריכים אותו ומאמינים בו״.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר