מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

הימים הבאים עתידים היו להוכיח כי חששותיו של שרת היו מבוססים לחלוטין. בסוף מאי 1956, הודיעה ממשלת מרוקו על כוונתה לסגור את מחנה ״קדימה״. בישיבת ממשלת ישראל ב־3 ביוני 1956, מסר שרת דיווח קודר על סיכויי העלייה ממרוקו. הוא מסר על החלטת הסולטאן לגזור על העלייה ואמר, כי ממשלת ישראל יוזמת שורה של פעולות, שתכליתן להביא לביטול הגזירה. מתוך מגמה להניח לסולטאן פתח לנסיגה, הציע בן־גוריון – ודעתו זו נתקבלה – לשמור בינתיים בסוד את פעולות הממשלה. ב־10 ביוני, דיווח השגריר צור מפאריס, כי משרדי העלייה בקזבלנקה, מרקש ופאס נסגרו וכי משרד הפנים המרוקני הורה שלא להנפיק דרכונים חדשים ליהודים – אפילו לא למטרות ריפוי – מחשש פן הם מתכוונים להגר לישראל. מחנה ״קדימה״ הוקף שוטרים רכובים על סוסים וכל מבואותיו נחסמו.

באותה תקופה, לא נותרו במרוקו שליחים רבים מטעם הסוכנות היהודית. מפאת המצב המיוחד שנוצר במרוקו לאחר העצמאות, הוחל בצמצום הדרגתי של מספר השליחים. תחילה יצאו הנשים והילדים ואחר כך השליחים עצמם. אם מתוך רצון שלא לעורר את פחדם של היהודים, או משום סדרי עדיפויות שונים, נמנע השלטון המרוקני מלגרש את שליחי הסוכנות. במקום זאת, נקט משרד הפגים המרוקני בשיטה ״מתוחכמת״ יותר: כל אשרת־שהייה שתוקפה פג – לא חודשה. על כן, כאשר הורה הסולטאן לסגור את מחנה ״קדימה״, היו בקזבלנקה שליחים מעטים וכל אחד מהם מילא תפקיד מוגדר. נוסף על עמוס רבל, מנהל המשרד, היו שם גם אריה אברהמי, מנדל וילנר ויעקב חסן. אברהמי קיים קשר עם משרד הבריאות המרוקני ועסק גם בקבלת אשרות כניסה לצרפת; מנדל וילנר היה ממונה על המגעים עם קציני ביקורת הגבולות בנמלים ובשדות התעופה ועסק גם בארגון שילוחם של העולים באניות ובמטוסים, ואילו יעקב חסן, לשעבר מזכיר מושב בית־הגדי בנגב, היה שליח מטעם תנועת המושבים הדתיים בישראל. כאשר גזרה מרוקו על העלייה, התנדב יעקב חסן להישאר עם שליחי העלייה המעטים שנותרו בקזבלנקה.

יעקב חסן הי״ד, יליד טוניס, היה ללא ספק אחד מגיבוריה של דרמה אנושית זו, הקשורה בעלייתם של יהודי צפון־אפריקה לישראל. עוד בהיותו בטוניס, יסד חסן ארגון יהודי־דתי בשם דג״ל – דורשי גאולה לישראל – וריכז סביבו קבוצה של 100 צעירים שניסו להעפיל לישראל על סיפון הספינה הקטנה והרעועה ״המעפיל האלמוני״. אך עוד לפני שהגיעה לחופי הארץ, נלכדה הספינה על־ידי שתי אניות מלחמה בריטיות והובלה לקפריסין. כאשר קמה מדינת ישראל ויושבי־המחנות בקפריסין היו בין הראשונים לגאולה – התגייס חסן לצה״ל והספיק אפילו להשתתף בקרבות האחרונים בנגב. לאחר שחרורו, הוא נשא לאישה את לאה, שאותה הכיר בקפריסין ויחדיו הצטרפו לקיבוץ סעד. אך בגבור גלי העלייה מצפון־אפריקה, נשלח חסן לשמש מדריך חקלאי במושב בית הגדי, מול עיירת־הפיתוח נתיבות, שהוקם על־ידי עולים מטוניסיה. עד מהרה, הפך לאיש מרכזי במקום ואף נבחר לשמש מזכיר המושב.

לקראת עצמאותה של מרוקו, נשלח יעקב חסן לקזבלנקה, במטרה לעודד עלייה להתישבות חקלאית במושבים דתיים בישראל. לאחר הפסקת העלייה ממרוקו, הועבר חסן לאלג׳יריה. שם, יחד עם רפאל בן־גרא הי״ד, חבר מושב בצרה שבשרון ושליח המחלקה להתישבות של המעמד הבינוני, עסק בעידוד העלייה לישראל. אך ב־17 לפברואר 1958, כאשר נסעו במונית שכורה מאלג׳יר לאיפלו וטיארט – במערב אלג׳יריה – הם נחטפו והוצאו להורג על־ידי אנשי הפל״ן. נסיבות הרצחם של חסן ובן־גרא לוטות בערפל עד היום וכל המאמצים לגלות את גוויותיהם ולהביאם לקבר ישראל, עלו עד כה בתוהו.

עוד לפני פרסום ההוראה בדבר סגירת שעריו של מחנה ״קדימה״, נסעו אריה אברהמי ויעקב חסן בג׳יפ וחרשו את כפרי הדרום. על־ידי מאמץ זה, הם הצליחו לרכז בקזבלנקה אלפי עולים, כך שבעת פרסום הוראת הסגירה, היו במחנה ״קדימה״ קרוב ל־9,000 איש.

הודעתה של ממשלת מרוקו בדבר הפסקת ההגירה לישראל, עמדה בסתירה לכל ההבטחות שנתנו הסולטאן ועוזריו, לאישים יהודיים שונים. מנהל המחלקה המדינית של ״הקונגרס היהודי העולמי״, אלכסנדר איסטרמן, אץ לרבאט במאמץ להביא לשינוי ההחלטה. במשך עשרה ימים, ביקש איסטרמן להיפגש עם ראש ממשלת מרוקו, סי בקאעי, אך לשווא. שגריר ישראל בפאריס יעקב צור, פתח בפעולה לגיוס ידידים צרפתים שהיו ידועים בקשריהם הטובים עם ממשלת מרוקו. בין היתר, פנה צור לעזרתם של ראשי הממשלה לשעבר, פייר מנדס־פראנס ואדגאר פור. הללו כתבו מיד לסולטאן, אך סידי מוחמר בן-יוסף השיב בהתחמקות כי ״הנושא נתון בבדיקה״. פנייה דומה נעשתה גם לממשלת ארה״ב, בתקווה שהנשיא אייזנהואר יפעיל את השפעתו ברבאט וישכנע את הסולטאן לבטל את החלטתו.

מחשש פן לא תוכל לעמוד בלחצן של ממשלות ארה״ב וצרפת, החליטה מרוקו לזרז את סגירתו של מחנה ״קדימה״. מחמת המחסור במזון ומחשש להתפשטות מחלות, שיגרה ממשלת מרוקו שליחים למחנה ״קדימה״. במאמץ לשכנע את היהודים לשוב לבתיהם ולכפריהם. הפקידים המרוקנים הבטיחו ליהודים מקומות עבודה ופיתויים אחרים, אך ללא הועיל. עתה בא תור האיומים, אך גם דבר זה לא עזר. נציגי היהודים אמרו לפקידים המרוקנים כי הם לא יעזבו את המחנה, אלא אם יובטח להם כי יובאו משם הישר ל… נמל קזבלנקה. מה שחיזק את ידיהם של אותם יהודים היתה העובדה, שמספר שליחי עלייה הסתננו למחנה ״קדימה״ וכיוונו – מבפנים – את המאבק נגד שלטונות מרוקו. שליחים אלה ידעו כי סגירת מחנה המעבר מהווה תקדים מסוכן, ואם הממשלה המרוקנית תצא מנצחת בו – יקיץ הקץ על העלייה היהודית ממרוקו. ואמנם, יושבי המחנה עמדו במאבק זה בגאוה ובכבוד וחרף המצוקה הרבה – איש מהם לא נשבר ולא עזב את המחנה.

מי שניהל מאבק זה מטעם הסוכנות היהודית, היה ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה באירופה והאחראי מטעמה גם לעלייה מצפון־אפריקה. דובדבני היה קשור בלב ונפש ליהודי מרוקו והוא ראה בהם גורם חיובי שמסייע בבניתה של מדינת ישראל. כחבריו במחלקת העלייה, כן גם דובדבני התנגד למדיניות הסלקציה. אך על הפרק לא עמדה עתה שאלת מיכסות העלייה, אלא עצם זכותם של יהודי מרוקו להגר מארצם. כ״איש שטח״ מובהק, העדיף דובדבני לנטוש את משרדו בפאריס ולהימצא עם ״חייליו״, אחרוני שליחי הסוכנות היהודית בקזבלנקה. באותם הימים, היו יו״ר מחלקת העלייה, ש.ז. שרגאי ויו"ר מחלקת הקליטה, ד״ר גיורא יוספטל, בצרפת הם עקבו מקרוב אחר המאבק להמשך העלייה ממרוקו. וכך, לאחר התיעצות משותפת של כל האישים הללו עם השגריר יעקב צור, יצא דובדבני מבנין השגרירות הישראלית הישר לשדה התעופה של פאריס ומשם – במטוס ״אייר פראנס״ לקזבלנקה. השלטונות המרוקניים גילו ״תקלה קטנה״ באשרת הכניסה של דובדבני וביקשו להחזירו לפאריס. היה זה ביום שישי, בשעות המוקדמות של אחר־הצהרים. לאחר ויכוח נרגש בשדה התעופה של קזבלנקה, הצליח דובדבני לשכנע את קציני מחלקת ההגירה כי כיהודי דתי, אין הוא יכול לטוס בשבת. על כן, ניתנה לו אשרת שהייה זמנית, עד ליום ראשון אחר־הצהרים.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ'98-95