יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים במחזור השנה-ירושלים תשנ"ח-שבתות

שבת יתרו

בשתי הקהילות השכנות למרוקו: אלג׳יריה ותוניסיה, נוהגים לציין את ״שבת יתרו״ באירוע מיוחד ובסעודה גדולה המכונה בפי יהודי תוניסיה בשם ״סעודת יתרו״. ואילו יהודי אלג׳יריה מכנים אותה בשם ״סיו״מ״ שפירושה בר״ת: סעודת יתרו ומשה.

יהודי תלמסן שבאלג׳יריה עורכים את ״סעודת יתרו״ ביום חמישי של שבוע פרשת יתרו. ביום זה אין אומרים תחנון וכל המשפחות עורכות סעודה גדולה בה מגישים ״כוסכוס״ עם עוף ולא עם יונים. מנהג זה התפשט אחר־כך בכל אלג׳יריה. מקורו של מנהג זה, מספרים: עם היהודים הראשונים שהגיעו לתלמסן, באו גם מבני הקיני, חותן משה והם היו מקיימים מנהג זה שנה בשנה זכר לכתוב: ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים(שמות, יח, יב) והם ראו עצמם, כצאצאי חותן משה ומהם נשתרבב המנהג אצל כל בני העיר.

אצל יהודי תוניסיה הסיבה היא קצת שונה, אמנם גם שם האירוע מתחיל ביום חמישי של שבוע ״פרשת יתרו״ בסעודה גדולה ובה שוחטים באותו יום חמישי, יונים לבנות כמספר הילדים הזכרים שבמשפחה, לא עופות כמו באלג׳יריה. בסעודה זו היונים הן המנה העיקרית. באותו שבוע מחיר היונים מרקיע שחקים והערבים מנצלים את ההזדמנות, ולמרות המחירים הגבוהים, היהודים משלמים כל מחיר הנדרש מהם. זהו גם חגם של הילדים, בגלל שההורים מבשלים להם את היונים בכלים זעירים ומיוחדים. גם דפים מיוחדים הנקראים "וורקאת לעסל" (דף הדבש) מופצים בשבוע זה לכבוד המאורע.

לפי האמונה העממית, מקור המנהג הוא, שמגיפה פרצה בתוניסיה במאה ה־19 והפילה הרבה חללים בקרב הילדים הזכרים. בשבוע של ״פרשת יתרו״ התרחש נס גדול, בו פסקה המגיפה. לזכר המאורע, קיבלו היהודים על עצמם לציין אותו שבוע בסעודות גדולות. יש עוד סברה אחרת האומרת, שמקורו של המנהג קשור בפרשת יתרו, אשר בה כתוב : ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם וכו׳ (שמות, יח, יב), ולזכר אותה סעודה מקיימים יהודי תוניסיה סעודה דומה.

שבתות התוכחה

אלו הן שתי שבתות: אחת היא שבת ״בחקותי״ שהיא הפרשה האחרונה בספר ויקרא, קוראים אותה כשבועיים לפני חג השבועות. בפי המוני העם, פרשה זו נקראת ״פרשת הקללות״, הפרשה השניה פרשת ״כי תבוא״ היא בספר דברים כו כח וקוראים אותה, כשבועיים לפני ראש־השנה. פרשה זו מכונה אף היא בפי ההמונים ״פרשת התוכחות״.

בדרך כלל, המתפללים לא היו ששים לעלות לתורה בקטע של ״הקללות״ שבפרשת בחוקותי, או ״בתוכחות״ של פרשת כי תבא. רובם פחדו והדירו את רגליהם מלעלות, על־כן נהגו להעלות בשבתות אלה, את שמש בית־הכנסת, לתורה, אבל פיצו אותו בעליה לתורה בשבת שירה.

במכנאס קרו מקרים בהם היה נעדר השמש מלבוא להתפלל בשבתות אלה מסיבה כלשהי ואז היו בבעיות והגיעו הדברים עד כדי כך שפעמים מספר נאלצו לחפש אדם שיואיל לעלות לתורה תמורת תשלום כספי.

השליח ציבור נהג לקרוא את התוכחות שבפרשת ״כי תבא״ והקללות שבפרשת ״בחוקותי״ בקול נמוך וכאשר סיים את קריאתן, ירד העולה והקהל קיבל אותו באהדה ובאמירת כמה פסוקים מתוך ספר משלי בניגון ובטעמי משלי:

מוסר ה׳ בני אל תמאס, ואל־תקץ בתוכחתו:

כי את אשר־יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן־ירצה,

ולמוכיחים ינעם, ועליהם תבוא ברכת טוב״ (משלי, ג, יא, יב)

היו משפחות שנזהרו ודחו את השמחות שעמדו לערוך בשבתות אלה,

וערכו אותן מאוחר יותר.

שבת שקלים

כינוי לשבת שלפני ראש־חודש אדר הסמוך לחודש ניסן, או בראש־חודש עצמו, על שום שקוראים בה בספר־תורה השני, את ״פרשת שקלים״(פרשת כי תשא, (שמות יא, טז) זכר לנוהג בזמן שבית המקדש היה קיים, להשמיע בכל ערי ישראל, שיביאו מחצית השקל לגולגולת. לזכר מנהג זה, גובים היום הגבאים ממתפללי בתי־הכנסת, בארץ ובחו״ל, סכום מסויים הנקבע מידי שנה בשנה על ידי המועצות הדתיות והרבנות, ״זכר למחצית השקל״.

שבת זכור

כינוי לשבת שלפני פורים, בה מוציאים שני ספרים. בספר השני, קורא השליח ציבור: ״זכור את אשר־עשה לך עמלק״ (דברים סוף פרק כה ). בכמה קהילות במרוקו, נוהגים המתפללים לרקוע ברגליהם על־האדמה, כאשר שומעים מפי החזן את המלים האחרונות של הקטע הזה ״לא תשכח״. הרבנים התנגדו תמיד לנוהג זה מחשש חילול שבת, אך כל פניותיהן ותוכחותיהן לא הועילו ו״עמך״ ממשיך כהרגלו לרקוע ברגליו בעת אמירת המלים ״לא תשכח״.

שבת פרה

כינוי לשבת הקודמת לשבת שלפני ראש־חודש ניסן. בשבת זו מוציאים שני ספרי־תורה. בראשון קוראים את פרשת השבוע ובשני קוראים את פרשת ״חוקת״, בה מסופר על עניין ״פרה אדומה״ (במדבר, יט, יז).

שבת החודש

זוהי השבת שלפני ראש־חודש ניסן או בראש־חודש עצמו. בספר השני קורא ״המפטיר״ בפרשת ״בא אל פרעה״ (ויאמר ה׳ אל משה וכר… החודש הזה לכם ראש־חודשים (שמות, יב, א־כ).

שבת הגדול

השבת שלפני חג הפסח נקראת ״שבת הגדול״ . היא נקראת גם ״שבת דרגילא״ (שבת של חג). הרבה טעמים ופירושים נכתבו על שבת הגדול.

הערת המחבר: בכל קהילות ישראל בעולם, נהגו הרבנים לדרוש בשבת הגדול על עניינא דיומא״ והרבה רבנים השאירו לנו ספרות עשירה בנידון, על שבת הגדול, שבת כלה ושבת שובה, חלק מהם נדפסו ויצאו לאור. ראה דרושי מהרש״ש סירירו: כנף רננים, חלק ב. ״הגדה של פסח, של״ל, בה דרשותיו של ר׳ רפאל בירדוגו, על שבת הגדול.

  • נהוג בכל תפוצות ישראל לשמוע את דרשת רב העיר־להודיע לעם על הלכות פסח, על דיני הגעלה ואיך להיזהר מחמץ ושאר ענייני החג.
  • בשבת הגדול קוראים בהפטרה, פרק ג׳ במלאכי: ״הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה׳ הגדול והנורא״.
  • בשבת זו עשו בני ישראל המצווה הראשונה (בה נכנסו למצוות) שהיא מקח הפסח בעשור, לכן נקרא ״שבת הגדול״ (האבודרהם).
  • כשהיו בני־ישראל במצרים נחו בשבת על־פי בקשת משה מפרעה, אבל במוצאי שבת תיכף היו יוצאים ממנוחה ועונג, וחוזרים ליגיעה ועינוי, אבל במוצאי שבת זו לא חזרו להשתעבד, לכן נראתה להם השבת גדולה וארוכה (המבי״ט).
  • במרוקו, בזמנים קדומים, נהגו בשבת הגדול לקרוא את ההגדה של פסח בציבור אחרי תפילת מנחה, זאת כדי להתרגל באמירתה. מנהג זה כידוע היה קיים אצל אחינו האשכנזים שנהגו בשבת הגדול לומר פיוטים בתפילת שחרית של שבת הגדול ואחר הצהרים קראו את ההגדה של פסח מ״עבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו.
  • במרוקו נהגו גם שבשבת הגדול, עושים חמין מחיטה, וזה בנוסף לחמין הרגיל, חמין זה נקרא בערבית המדוברת,"להריסא דלזראע".

הערת המחבר: קהלת צפרו, ח. ד. עמ' כד, סי׳ו: אוצר כל מנהגי ישורון, עם׳ 293, מהד׳ ד. אצל אחינו האשכנזים, נוהגים לומר בשבת הגדול, פיוטים בתפילת שחרית. אחר הצהרים, קוראים ההגדה של פסח. ראה: ספר השבת, עמ׳ .90 גם לכבוד שבת הגדול נוהגין לאפות לחם גדול וקורין אותו״ לחם חלת עני״, או ״חלת בית הכנסת״ ומחלקין אותה לעניים, ומיום שזלזלו בה נשתלחה מארה בתבואה (כל בו סי׳מ׳׳ז בשם הרא״ש).

שבת כלה

השבת שלפני חג השבועות נקראת ״שבת כלה״, לפי שהתורה היא משולה כאן ל״כלה״ על־כן נהגו בכל קהילות ישראל הספרדיות, שביום שבועות, בשעת הוצאת ספרי־תורה לקרוא נוסח ״כתובת נישואין״ בין התורה הרומזת ל״כלה״ ובין בחיר ליבה ״עם ישראל״ המקבל את התורה. לכבוד מאורע זה, רבנים רבים חיברו כתובות לחג השבועות. היו גם משפחות מיוחדות שנהגו לערוך ״חתונות פיקטיביות״ לילדיהם הקטנים בחג זה והנקראות "לעורס דל כתאייב"

שבת חזון

שבת חזון הוא הכינוי שניתן לשבת שלפני תשעה באב, על שום שמפטירין בה בישעיה א׳: ״חזון ישעיהו בן אמוץ״. שבת זו נקראת גם ״שבת איכה״, או ״השבת השחורה״. המוני העם במרוקו נהגו לקרוא לשבת זו בשם "שבבא-דיכא". לשבת זו חוברו קינות רבים . בבתי־כנסת במרוקו נהגו בזמנים קדומים, לקרוא את הקינות בתפילת שחרית של שבת חזון, לפני ״ברוך שאמר״ או לפני ״נשמת כל־חי״, אולם הרבה ערערו על מנהג זה בגלל האיסור לנהוג מנהגי אבילות בשבת ואז חדלו מלומר שום קינה. דורשי רשומות ובעלי נוטריקונים, דרשו את המלה ״חזון״ בראשי תיבות חציו זעם וחציו נחמה. הפטרת שבת חזון נאמרת תמיד בניגון נוגה ועצוב. בדרך־כלל, היא נאמרת על־ יד הרב או איש בעל־קול וירא שמים.

שבת נחמו

שבת נחמו היא שבת שאחרי תשעה באב והיא נקראת גם ״שבת נחמה״ לאחר ימות האבל על חורבן הבית, שריפת המקדש ופיזור העם בגלות הארוכה, על־כן בשבת זו מפטירין בישעיהו, פרק מ׳ ״נחמו נחמו עמי״. שבת נחמו באה בדרך־כלל בפרשת ״ואתחנן״ ואז יש בה גם ״עשרת הדברות״ לכן נוהגים להעלות לתורה את רב בית הכנסת ל״עשרת הדברות״ ואדם זקן ונכבד להפטרה. שבת נחמו היא שבת של שמחות משפחתיות. בשבוע זה רבו השמחות: חתונות, בר־מצווה שעוכבו בינתיים, בגלל שלוש השבועות של האבל.

שבת שובה

היא השבת שבין ראש־השנה ויום הכיפורים, בה מפטירין בהושע, פרק יד: ״שובה ישראל עד ה׳ אלהיך״. שבת זו נקראת גם ״שבת תשובה״ על שום שהיא חלה בעשרת ימי־תשובה. הרבנים נוהגים לדרוש בשבת זו בבתי־כנסת: ״דרשות התעוררות״.

שבת מברכים

היא השבת שלפני ראש־חודש, שבה מכריזין בבתי־כנסת על החודש שיבוא עלינו ועל כל ישראל לטובה.

בקהילות ג׳רבה מכנים את שבת מברכים בשם ״שבת אחינו״.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים במחזור השנה-ירושלים תשנ"ח- עמ'76-72

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר