השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-מסגד אהרן
מסגד אהרן
האחים אידור וחמו ישבו הרחק מן היהודים, שלא לספוג את ריח המשקה שלהם. שהרי לא רק דתם אסרה עליהם לשתות, אלא הם עצמם שללו את המשקה בהיותו מזיק בגוף ובנפש, שהפליאו כל הבא עימם במגע: גבוהים וחסונים היו, עורם בהיר ועיניהם הכחולות־ירוקות צלולות וחזקות רואי כל כך, עד שהיו יכולים להצביע על כוכבי רקיע בעיצומו של יום מלא אור.
מוזרים היו, נודדים על מיטלטליהם וצאנם בכל ארבע עונות השנה בין ההרים. משונה היה מזונם — חלב עיזים, תמרים, תירס וגבינה, המשומרת בכדי חרס משך שנים רבות. מתמיה היה לבושם, העשוי צמר טהור, ונעליהם — סנדלים קלים. אף ראשם היה מגולח תמיד למשעי ולרובם היתה גולשת צמה עבה, משיער זהוב, ממרכז הקדקד אל הגוו. אך הולכי רגל מעולים ומטפסי הרים מושבעים היו הנוודים, וידעו סביבתם היטב.
יותר מכל היו עשירים בסיפורי פלאים ובאגדות, וביניהן זו המספרת, כי על הר גבוה, שקצהו נוגע בהרי מדבר אלג׳יר, התפלל אהרן הכהן. בשם ׳מסגד אהרן׳ כונה הר זה.
כאשר הביע הרב יהודה את רצונו ללכת שמה, הדהים רבים מתלמידיו ועמיתיו לתורה. ואיפה נכתב בתורת ישראל, כי אהרן נעלם, הגיע להררי דרום־מזרח מרוקו, התפלל שם וחזר. והלא אפילו בקוראן אין לכך זכר. והרי רק בפי הנוודים חי סיפור זה, לפיו קידשו את מערת אהרן. אולם, אם מלומד גדול בתורה כרב יהודה מאמין בזה, מי יעז לחלוק על דעתו.
שישה הלכו בדרך: הרב יהודה, שני יהודים שהיו מעורים בחיי הנוודים שבאיזור ההר ושני הנוודים, שהכירו את ההר ואת הדרך אליו. תוך כדי רכיבה על הפרדות התווכחו ביניהם הנוסעים התמהוניים, כך שלא ישתעממו בדרכם ולא יירדם, חלילה, מי מביניהם על פירדתו, ואז יפול על זיז סלע. מתי היה זמן לאהרן הכהן לבוא להתפלל כאן ולחזור, והאם לא הסתפק בהר סיני, הנבחר מכל ההרים, והצטרך לבוא הנה.
״איש לא העז עד כה להתקרב אל המקום הזה״, הזהיר אידור הנודד את הרוכבים.
״וכי למה״, היקשה הרב יהודה.
״כי המקום הזה הוא מערה שרויה בעלטה ומתוכה יוצאת רוח קרה״, אמר הנווד.
״אך אם לא נוכל להיכנס פנימה, בעבור מה באנו בכלל״, שאל ישועה היהודי, אשר שנים רבות היה עובר ליד המקום אך מעולם לא קרב אליו.
״אנסה להוביל אתכם אל הפתח, אך זיכרו כי המקום מסוכן הוא״, היתרה הנווד.
בינתיים הגיעה שעת ערב, והם חנו ליד מעיין, פתחו שקיהם והכינו אוכל ושתייה. התאוו אף לכוס עראק, אך מחשש שמא ישפיע עליהם המשקה החריף ולא יוכלו להמשיך בדרכם, לגמו כוסית יין אחת בלבד.
את הלילה עשו למרגלות ההר המתנשא לגובה רב, ואשר מאחוריו נמצאה המערה. ליל בלהות היה זה: זאבים, שועלים וכלבים ייללו ונבחו סביבם עד אור בוקר. עד תפילת שחרית ותה של נוודים.
אחר החלו לעלות על ההר. עמדו הפירדות בלב הדרך וסירבו להמשיך. אף המכות שהנחיתו הנוודים על גבן לא הועילו. לפיכך נאלצו לשרך דרכם בפיתולי שביליו של ההר הגבוה, כשהם גוררים את הפירדות אחריהם. מתנשפים ועייפים הגיעו לפיסגתו, השתרעו על האדמה ונחו שעה ארוכה מאוד. בזמן שנחו היהודים עסקו הנוודים בהכנת השטח לקראת הירידה לאותו פלא, מערה הממוקמת דווקא באמצע ההר.
לבסוף קמו היהודים על רגליהם והשקיפו על המערה מפיסגת ההר. ראו מה שראו, נסוגו לאחור והביטו זה בזה בחרדה. קרב אליהם אידור הנווד והסביר להם כי יירד מטה בעזרת חבל, אותו קשר סביב סלע גדול בהר, וכי לאחר שיגיע לפתח המערה יוכלו הם, היהודים, להשתלשל אחריו.
וכך עשה. הוא ירד בקלילות ובזריזות אל פתח המערה, הסיר את החבל מביטנו וקרא לאחיו למושכו חזרה מעלה.
בעודו מביט מעלה לא נזהר — והחליק אל מעמקי המערה.
"קר כאן, עמוק, מחליק". נשמע קולו המתעמעם מהדהד מפי התהום.
השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-מסגד אהרן-עמ' 89-87