הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח
הכיבוש הגרמני ומהלך המלחמה – נובמבר1942 – אפריל 1943.
אחת מנקודות המפתח להבנת מצבן של הקהילות היהודיות בערים שונות בתוניסיה במהלך המלחמה היא מקומן בזירת הקרבות שהתנהלו במדינה. מבחינה זו אין דומה למשל מצבה של העיר גַפְצַה, על גבול אלג'יריה ותוניסיה, למצבה של ג'רבה. בעוד שסביב גפצה התנהלו קרבות בין הגרמנים לצרפתים, שרר בג'רבה שקט יחסי עד כניסתם של הגרמנים בינואר 1943. ודוגמא נוספת – העיר קַסֶרין הייתה אחד ממוקדי הקרבות הקשים בין הגרמנים לבין הכוחות האמריקאניים. ידוע לנו שהצרפתים החליטו להעביר את הקהילה היהודית הקטנה שהייתה בעיר לעיר סטיף שבאלג'יריה, אך לא ברור מה הייתה הסיבה להחלטה זו, ואם יהודי קסרין סבלו לאחר שחזרו לעירם, כעבור זמן לא רב. אין במחקר הקיים תיאור מדויק של המהלכים הצבאיים בכל זירה כל עיר בתוניסיה, גם לא בצפאקץ. וכן אין בידינו לפי שעה להשיב על שאלות חשובות : מה היה היקף הכוחות הגרמניים בכל נקודת יישוב ? האם הכוחות האלה כללו גם חיילים איטלקים ( כפי שהיה בסוסה למשל ) ? האם באו יחידות אס-אס עם הגרמנים לכל נקודת יישוב ? תשובות על השאלות האלה עשויות לסייע להבנת מצבן של הקהילות היהודיות.
הגרמנים כבשו את תוניסיה ב-9 בנובמבר 1942, בעקבות נחיתת האמריקנים באלג'יר ובקזבלנקה. לא ידוע כמה זמן עבר עד הכיבוש של צפאקץ, אך כיוון שהערים נַאבֶל וסוה נכבשו בסמוך למועד זה, נאבל נכבשה ב-14 בנובמבר, סבירה ההנחה כי צפאקץ נכבשה בסביבות ה -15 בנובמבר 1942.
המלחמה בצפאקץ נסתיימה ב-10 באפריל 1943, כחודש ימים לפני שהסתיימה המלחמה בכל תוניסיה. סדר הפסח בשנת 1943 נערך ביום שני ה -19 באפריל, ויהודי צפאקץ חשו כי יצאו מעבדות לחירות. עשרה חיילים מיהודים שהיו ביו הכוחות המשחררים חגגו את החג עם תושבי העיר. מסגרת הדיון היא אם כן כארבעה חודשים ש כיבוש גרמני בעיר צפקאץ.
לאחר המחיתה של האמריקנים באלג'יר נדמה היה כי הם עומדים להגיע גם לתוניסיה, והשמועה על כך התגלגלה עד צפקאץ. כך תיארה זאת גז. היינו באירוע משפחתי והאנשים באו עם בקבוקי שמפניה כי אמרו שהמריקאים נמצאים באלג'יריה ובמרוקו – מחר בבוקר הם אצלנו. כשהלכנו הביתה, קמנו בשש בבוקר לצלילי השיר " לילי מרלן " המסורתי של הגרמנים, של הצבא. ניגשנו לחלון והרחוב שלנו שהיה במרכז העיר, היה מכוסה בגרמנים עם המגפיים שלהם, שרים בקול רם את השיר שלהם " לילי מרלן " המסורתי לא ידענו את נפשנו.
המפגש הראשון עם הגרמנים לא היה בפעולה מלחמתית צבאית אלא במפגן נוכחות שערכו ברחובות העיר. בעקבות נחיתת האמריקנים באלג'יריה החליטו הגרמנים לכבוש את תוניסיה, אך לא עמדו שם מולם באותה עת כוחות של בעלות הברית. הגרמנים השתלטו, כמו בכל מקום שכבשו, על נקודות המפתח בעיר, ובהן הנמל ומבני הציבור החשובים. בהיעדר מקורות ומחקר נראית תקופת הכיבוש הגרמני כפרק זמן אחיד שבמהלכו מצד אחד הגרמנים שולטים בעיר, ומצד אחר חילות האוויר של בעלות הברית מפציצים את הכוחות הגרמניים שבעיר. ההפצצות האלה גרמו להרס פיזי של העיר ולהרוגים רבים. גז ציארה את תחושת החידלון עקב ההפצצות ואת חוסר היכולת לסייע לנפגעים :
" היו כאלה הפגזות, הפצצה על כל העיר, הנמל היה הרוס. הבתים הגבוהים ביותר רבי הקומות, קרסו תחתיהם, על תושביהם, שלא היה להם זמן לברוח…..אנחנו משענו את קולותיהם של היהודים שלנו, כי היו בתים, שהיו כמעט כולם על טהרת היהודים. שמענו צעקות עד לב השמיים, הצילו ! הצילו ! מי היה יכול לעשות את המלאכה ? באילו מכשירים ? לא היה לנו במה….התחילו לצעוק " תנו מים ", " תנו מים ". היו אנשים טובים שחשבו שעל ידי הכנסת צינורות והזרמת מים יוכלו לשתות, ולהגיע לפיות.
כנראה, שמרוב מים טבעו ונחנקו וקולם נדם. כעבור מספר חודשים, לאחר שהנאצים הלכו, התחילו ההלוויות, ליווינו את כל התושבים הללו שהיו ערמות ". עדות זו חשובה ביותר אם כי אין לה אישוש ממקורות אחרים. אין ספק באשר להפצצת העיר על ידי חיל האוויר הבריטי, אך לא ידוע כמה יהודים נהרגו בהפצצות, ובזיכרון הקולקטיבי של יהודי צפאקץ שלאחר המלחמה לא עלה עניין זה.
בהפצצות נפגעו גם מבני ציבור יהודיים. שלושת בתי הכנסת הציבוריים הגדולים : בית הכנסת הגדול – ברחוב פסטור -, בית הכנסת " בית אל " – ברחוב קרטגו – ובית הכנסת " מצליח " – ברחוב ירושלים -, נהרסו לגמרי במלחמה. הבתים שסביב כיכר קרנו, שהין בהם מספר משפחות יהודיות, נהרסו כליל. וכל סיפרה אסתר גפסו :
" ביום חמישי 28 לינואר 1943, בעת שמרבית התושבים בצפאקץ עזבו את בתיהם ועברו להתגורר בכפרים הסמוכים לעי על מנת לחמוק מההפצצות על העיר, place carnot , כיכר קרנו, הופצצה ונחרבה לחלוטין. בהפצצה נפגעו כל המבנים שבשכונה ונהרסו לחלוטין למעט אולם נשפים שלא נפגע ונשאר עומד על תילו. דיירי השכונה שמיאנו להתפנות – נספו בהפצצות הכבדות. בתום המלחמה, ממשלת צרפת העניקה למשפחות שבתיהם הופצצו ונהרסו מקומות דיור חלופיים ועל חורבותיה של כיכר קרנו, נבנתה שכונה חדשה בשנת 1945. השכונה החדשה לא דמתה כלל לשכונה הישנה, הזיכרון היחידי שנותר משכונה זו, היה אולם הנשפים אשר המשיך לעמוד במרכזה של השכונה החדשה שנבנתה. ( הציטוט לקוח מעבודת תלמידי, פרנק גפסו, על כיכר קרנו שבצפקאץ. המידע מבוסס על הזיכרון יוצא הדופן של אמו, אסתר גפסו לבית זרוק. )
ההפצצות האוויריות, ללא הבחנה, של בעלות הברית הקשו מאוד על תושבי צפאקץ, וזו הייתה אחת הסיבות העיקריות לבריחה שח יהודים מהעיר. הם התגוררו בכפרים ערביים הסמוכים לעיר, במטעים ובכל מקום שרק יכלו. שני הכפרים הסמוכים לעיר היו אלגְרַאוֹא ולה שֶבָּה – Chebba.
דווקא בתקופה קשה זו של הכיבוש הגרמני התגלה כוחה של הקהילה היהודית לתמוך באחרים. במהלך המלחמה הגיען לצפאקץ פליטים יהודים מלוב. על פי עדות אחת הגיעו כבר ביולי 1942 כ-350 פליטים יהודים מלוב, ומקס לוֹמבּרוֹזוֹ קיבל עליו לטפל בהם ועסק בכך עד שנת 1944.
לא ידוע לנו הרבה על פרשה זו – למשל לא ברור היכן שוכנו הפליטים לפני הכיבוש ובמהלכו, וכיצד דאגה הקהילה למחייתם גם בתקופה הקשה של הכיבוש.
הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח- עמ' 24-19