יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

מיקום ישיבתם של התלמידים

מיקום ישיבתם של התלמידים לא היה אחיד והוא נקבע בהתאם למעמדות. התלמידים קרוב למאה במספר, חולקו לשלושה סוגים או קטגוריות: בני העשירים ששילמו ׳׳שרט״ (שכר שימור) ׳ ישבו קרוב למלמד או מולו. אחריהם באו היתומים בני אבות (המיוחסים), שישבו מאחורי גבו של ה-רבבי. אלה היו קרובים לליבו של המלמד בגלל יתמותם, והוא גם דאג להושיבם מאחוריו לבל יתקררו, וכדי להשגיח טוב יותר עליהם. הסוג השלישי והאחרון היה מורכב מבני עמך. אלה היו בני העניים שלא שילמו כלל, כי ועד הקהילה היה משלם עבורם הם גם לא זכו לייחס מיוחד כלשהו. כאמור החדר(א-סלא) הזה נקרא בפי־כול-סלא דל-עניים (החדר של העניים) והמלמד זכה לכינוי ר׳ ברוך דל-עניים (ר׳ ברוך של העניים).

תלמידים אלה ישבו בשולי בית-הספר, בכניסה למבנה, במקום שהזכרנו אותו בשם א-רווא, משום שהיו בשולי החברה.

כיכר לחם חקוקה על הקיר

בקרב היהודים תושבי ה״מללאח״ וגם בקרב התלמידים שוכני הבנין, התהלכה תמיד ״שמועת אמת״ כי בדורות קדומים, הייתה פעם שנת בצורת ואחריה בא רעב כבד בכל ערי המגרב. בעלי הבנין בו למדנו אנו, אולצו למכור את כל הנכס בכיכר לחם (ביבוא), וההוכחה לכך היא שבקיר בחצר הבית(אוזה א-דאר), הייתה חקוקה על הקיר למעלה, צורת כיכר לחם, כעין נקב קדוח. אנו הילדים היינו מזינים את עינינו מפעם לפעם בציור, התייחסנו ל״כיכר הלחם״ כדבר רציני ביותר. גם זקני העיר סיפרו על המקרה הזה.

שכר שימור״ – שכר שמשלמים למלמד תורה לבנים. על פי הדין אסור לאדם לקחת שכר לימוד תורה, כמו שאמרו- מה אני בחינם, אף אתם בחינם (נדרים לז ע׳׳א). והשכר שהמלמד מקבל הוא רק ״שכר שימור״, שהוא שומר על התינוקות ואינו מניחם לצאת ולעסוק בדברים בטלים (ראה רש״י, שם). וקוראים לזה גם ״שכר פיסוק טעמים״ (שם) לאמור-שכר לימוד פיסוק הטעמים״ וזה לא נכלל בלימוד תורה. שכר זה נקרא גם ״שכר מותנה״ (זעפרני, חינוך) וגם ״שכר בטלה״(ירושלמי, נדרים לח, ג׳ בסוף) שהמלמדים מבטלים את זמנם בלימוד התלמידים ואינם יכולים לעסוק בעבודה אחרת.

לפ׳לוס דלמא

בערי נמל כמו קאזבלנקה, רבאט ועוד, לא היו בארות מים לשתייה בבתים, ובכלל לא היו מים זורמים. המלמדים הצטרכו לקנות נאדות רבים של מים מה־גרראב (שואב המים), לשתייה ולנטילת ידיים, והטילו על הורי התלמידים תשלום שבועי לפלוט דלמא (דמי המים), שלא כולם שילמו.

א-רימא (האיצטבה)

בבית־ספר שלנו הייתה איצטבה גבוהה ורחבה ששימשה ספרייה למלמד ועליה היו מונחים גמרות ישנות, ספרי פוסקים ושו״ת. ה-רבבי עיין בהם מפעם לפעם במשך שעות היום. ספרי הגמרא היו גדולים עם כריכות עור עבה ושכבות של אבק עליהם. הגמרות שימשו את ה-רבבי למטרה נוספת: כאשר היה מתגלע סיכסוך בין יהודים או בין יהודי למוסלמי, בעלי הדין היו באים לפני ה-רבבי שישלים ביניהם. הלה היה פוסק על אחד הצדדים מתן שבועה על הגמרא ובשבילנו הייתה זו חווייה גדולה ובלתי־נשכחת. הילדים נכחו ב״טקס השבועה״ ולאחר שהיהודי נשבע ויצא לדרכו, כל התלמידים רצו אחריו במין קריאת בוז: ״חלאיף תאליף! ובוק שאריף לאמור: נשבע שוגה! ואביך זקן [טועה], אולי משום שהשבועה אסורה בכל מצב! ה- רימא (איצטבה) מילאה תפקיד נוסף ולא פחות חשוב: כל חפץ או צעצוע כגון כדור או מקלע לציד ציפורים שהיה מתגלה אצל תלמיד, הוחרם מיד ונזרק למעלה לאיצטבה. מאחר והיא הייתה גבוהה, אף תלמיד לא הגיע אליה וגם לא העז לנסות. ההחרמות נשארו שם למעלה עד ערב חג הפסח, כאשר ה-רבבי עשה ביעור חמץ. ביום זה הוא היה מרוקן ומנקה את האיצטבה, וכל ההחרמות של השנה הוחזרו לבעליהן החוקיים. כל תלמיד ניסה לאתר את רכושו וזכה בו מחדש. התלמידים חיכו ליום זה, יותר ממה שחיכו לחג עצמו.

אישיותו והשכלתו של המלמד

מהמלמד לא נדרשה השכלה מיוחדת כלשהי. כל תלמיד־חכם שמצבו הכלכלי היה ירוד ולא הצליח למצוא פרנסה אחרת, היה פונה להוראה שלא הייתה כפופה לבחינות, להכשרה פדגוגית מינימלית או לפיקוח כלשהו. הוא גם לא זכה להערכה ראוייה ומלמד אחד שלא היה כל כך מוצלח, זכה במכנאס לכינוי א-רבבי דזזאפון (ה-רבבי היפני או ה-רבבי מיפן) על כן עלינו להבין את מצבו של המלמד חסר ההכשרה המתאימה, אשר לעיתים קרובות הוא היה מבוגר מדי ומטפל בעת ובעונה אחת במספר רב של תלמידים (100-80) שהם מעל ליכולתו וברמות לימודים שונות.

            ״א-רבבי דזזאפון״: בשנות העשרים והשלושים של המאה הנוכחית, היפנים הציפו אז את שווקי העולם בסחורות זולות ובטיב ירוד. מרוקו הייתה אחת הארצות שהוצפה בסחורות אלה. כך שיצא אז, שם רע ליפן ולטובין שלה, וכאשר היו רוצים להעריך אדם לא מוצלח, היו משווים אותו ליפני או לסחורה יפנית, כך יצא שם רע הן ליפן והן לאיש ״המורה״ שלנו.

מצבו של המלמד היה כה קשה, עד שנהגו לומר כסיל למזארי, וואלא תקרייא דדרארי – מוטב ניקוי הביבין ולא לימוד דרדקי; ילדי המללאח, עמ' 68; זעפרני חינוך, עמי 128 ״זו מלאכת עוני״. לא פעם מחליף המורה את מקצועו משיש לו אפשרות לכך״: לסקר, מ׳ 171 ״מעמדו של המלמד היה רופף למדי, כי מעודו לא קיבל הכשרה פורמאלית, שכן הוא חי בעוני שאין דומה לו״(לאף מלמד לא היתה תעודת הסמכה כלשהי, וכל הבא ליטול ״שם המורה״ יבוא ויטול).

מצבו החומרי של המלמד

ה-שרט (שכר מותנה) שקיבל המלמד מהורי התלמידים, היה כה זעום שלא היה בו אלא כדי לחיות בדוחק רב ובעוני. מה גם שתלמידים רבים עזבו את החדר בגיל שתים־עשרה, ונעשו שוליות בבתי־מלאכה. מחבר קהלת צפרו מציין, כי השכר הזעום ששולם למלמד היה תלוי בנדיבותו וברוחב ליבו של האב שהתייחס לתשלום כאל נדבה או צדקה. והוא מוסיף שהיו הורים אחדים שעיכבו את התשלום במתכוון או שלא שילמו בכלל, ובזמן הפירעון, הם הוציאו את הבן בתואנה שהמורה לא עמד בקריטריון המקובל, שהרמה הייתה נמוכה ושהבן לא הפיק כל תועלת מלימודיו. וכך סבל התלמיד משני צדדים: מאביו שלא חינכו כדבעי, ומרבו שלא לימדו כיאות.

ה-רבבי חיפש לו איפוא דרכים נוספות, להגדיל את הכנסותיו ולהרבות את שכרו. הוא הגדיל את מספר התלמידים מעל למשוער, ונוצרה צפיפות איומה בחדרים (קהלת צפרו). תלמידים חדשים התקבלו יום־יום כי לא היה תקן לאיכלוס החדר, כמו שלא היו קיימים תאריכי הרשמה קבועים, לקבלת תלמידים חדשים. מאחר ומלאכת המלמד הייתה ״מלאכת עוני״(זעפרני, חינוך), הוא נאלץ למצוא לו עיסוקים נוספים ופרנסות מזדמנות, כדי להתמודד עם החיים הקשים. רובם היו שוחטים, מוהלים, ולפעמים גם שליחי ציבור. בין המלמדים היו גם מקשטי לולבים לפני חג  הסוכות . היו גם מקומות שבהם המלמד היה הספק היחידי של צורכי כתיבה, וממנו חייב היה התלמיד לקנות את הנייר, הקולמוס מקנה־סוף והחומש. אחרים, כמו בעיר רבאט למשל, מלמד היה ספק סוכריות וממתקים לתלמידיו-תמורת תשלום.

בניגוד להורים שזילזלו במלמד, היו הורים ברובם תושבי הכפרים שבדרום, אשר התחשבו תמיד במצבו של המלמד, התייחסו אליו בהבנה ובכבוד ועזרו לו במתנות בהתאם למשלוח ידם. אם אבי הנער היה קצב, הוא נהג להביא למלמד מפעם לפעם פרוסות כבד, מעיים, רגל פרה או נתחי־בשר. גם הירקן הביא ירקות ופירות, וכן הלאה. נוסף לזה, נהגו אנשי הכפרים בדרום, להעניק למלמד ולשו״ב מתנות והטבות מיוחדות: כל בהמה שנשחטה, המלמד היה מקבל ממנה את מנת חלקו מן המובחר, וכל זה בנוסף למענקים האישיים שהיה מקבל מהורים שבנם ידע לקרוא בחומש, או שזכה לעלות למפטיר או שהגיע לבר-מצווה.

כוסכוס נגד חלומות רעים

כיבוד נוסף לו זכה המלמד מאת הורי התלמידים, הוא ה-כוסכוס. אמונה עממית חזקה רווחת בין נשי הדרום ואזורי האטלאס, והיא: אם האשה חולמת איזה חלום רע בלילה, למחרת היא מביאה ל״סלא, שתי קערות כוסכוס, אחת למלמד והשנייה לתלמידיו. הילדים מחסלים בו במקום את ה־כוסכוס ומברכים את האשה, ואילו ה-רבבי לוקח את הקערה לביתו, עושה ״מי שברך״ לאשה, ומבטל ממנה את החלומות הרעים. בזכות ברכה זו, בטלים ומבוטלים כל החלומות הרעים העתידיים.

רבי ברוך ב״ר אברהם טולידאנו

מול המלמדים הבינוניים, היו אחרים בעלי שיעור קומה כמו ה-רבבי שלנו ר׳ ברוך טולידאנו זצ״ל אשר ברבות השנים מונה לדיין בעיר וישב על כס הדיינות עשרות שנים, עד ליציאתו לגימלאות.

ה-רבכי שלנו, היה גם משורר נשגב ותלמודי עצום. זוכרני שביום היה נוהג לעיין בגמרות שהיו מונחות לידו, קורא, כותב וגם מעשן הרבה, ואנו תלמידיו, בחרדת קודש הבטנו תמיד עליו; ובפרט, כאשר הוא היה עוצם את עיניו בשעה שבירך ״שהכל נהיה בדברו״, בכל עת שרצה ללגום מהתה המונח לידו, או בשעת ״קריאת שמע״ במלה ״א-ח-ד״… בה היה מושך ומושך, ומכוון בשעת תפילת ערבית ב״חדר״. הוא אהב את תלמידיו והתעניין במצבם. כמו כן תלמיד שיחלה ובפרט אם הוא היה יתום, היה ה־רבבי מרבה לדרוש בשלומו ולהתעניין במצב משפחתו. וכשהתלמיד הבריא וחזר לאיתנו וללימודיו הוא זכה לייחס מיוחד, וה-רבבי נהג בו בחן ובחסד.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמ'174-171