יהדות המגרב-רפאל בן שמחון- האד לקצידא דלקרא א־זדידא פ׳לחן מא תקולהאס למאמאך

כמה ממנהגי יהדות אלג׳ריה

תפילת ערבית של ליל שבת

בתפילת ״ערבית״ של ליל שבת עוברים לפני התיבה מספר חזנים: הש״ץ פותח ואומר ״קדיש״ וחוזר למקומו. אחריו קם ״המסדר״ ומתחיל וקורא בקול רם עד לפני סיום הפיסקא ואז הש״ץ מסיים בנעימה ובנגינה את המלים ״מעריב ערבים״, וכן בכל פיסקא ופיסקא.

את קריאת שמע אומרים אותה בלחש גמור מתחילתה ועד סופה.

לאחר ה״עמידה״ קוראים ביחד את הפיוט ״בר יוחאי״.

מנחה של שבת

בתפילת מנחה לפני הקריאה בתורה, מתעטף הש״צ ומברך ״להתעטף בציצית״ ואחרי כן קורא בתורה.

שנת העו״ף באלג׳יר

אחת לשש או לשבע שנים, היא שנת העו״ף באלג׳יר, היינו:

ה ־ ראש השנה חל ביום החמישי לשבוע

ע ״ שנה מעוברת

ו ־ את פרשת ״ואלה״ (המשפטים)

פ ־ פַלֵג לשניים.

בשנה כזו אין קוראים בעיר זו את פרשת משפטים בשבת אחת, אלא מחלקים אותה לשתי שבתות. בשבת ראשונה קוראים בתורה עד ״ושמעתי כי חנון אני״ ובשבת שלאחריה קוראים מפרשת ״אם כסף תלווה את עמי״, עד סוף הפרשה. מנהג דומה קיים גם בתוניסיה.

סידור כזה נעשה כדי שתמיד יקראו את פרשת ״מצורע״ קודם חג הפסח. המעניין הוא כי בני אלג׳יר מדקדקים במנהג זה עד כדי כך שאם בן העיר אלג׳יר מזדמן לעיר אחרית, או לבית כנסת אשר משום מה אין נוהגים בו לפי ״העו״ף״ אסור לו לעלות לתורה באותה שבת בפרשה אחרת. המהדרין שבין יהודי אלג׳יר נוהגים בבואם בשבת כזו לעיר אחרת או לבית כנסת שאין מפלגין את ״ואלה המשפטים״, הם יוצאים מחוץ לבית הכנסת בשעה שהחזן ממשיך וקורא אותה פרשה עצמה.

פרשת פקודי

בפרשת פקודי, בהגיע הקורא בתורה לפסוקים שבסיומה של הפרשה (כאשר ציוה ה׳ את משה), משנה הקורא בתורה את קולו. שבע פעמים ירים את קולו, וכן בפסוק ״ויכס את הענן״, במסעות שבפרשת ״ואלה מסעי בני ישראל״, אין מפסיקים, אחד עולה לתורה וקוראים לו כל המסעות בנשימה אחת.

ברך עלינו

ליהודי אלג׳יר יש סימן מתי להתחיל לומר ״ברך עלינו״ בראשית החורף.

פשוט לפי סדר אותיות רגיל זה: א׳ ב׳ ג׳ ד׳ ראשי תיבות של אומרים ברך ג׳ דצמבר.

ראש החודש

״ישראל מונים ללגנה ועכו״מ לחמה. (סוכה כ״ט, א׳)

מולד הלבנה מבשר לעולם כי בא חודש חדש, ומאז ומעולם, הוא משמש מעין דף בספר השמים. הוא גם נחשב כחג וקיבל את השם: ראש החודש.

הזוהר מפליג בשבחו ומשווה אותו לשבת: ״בכל שבתא ושבתא וריש ירחא כלהו מתחברן ומתעטרן כחד״. ־בכל שבת ושבת וראש חודש, הנשמה, הרוח והנפש מתחברות ומתעשרות יחד. (אחרי מות). לפנים בישראל היו מקבלים את ראש החודש בתקיעת חצוצרות כמסופר בתורה: ״וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם״ (במדבר י, י, ).

ראשי חודשים ותקופותיהם

מאחר וכל ראש חודש הוא חג, יצאו איפוא שמתוך שנים־עשר החודשים שבשנה, ארבעה מהם מיוחסים בעם ישראל, אבותינו העמידו אותם בראש ארבע תקופות השנה והם: ניסן, תמוז, תשרי וטבת.

ראש חודש ניסן, הוכתר מלך תקופת האביב, בו חוגגים את חג הפסח אור לחמשה־עשר לחודש.

ראש חודש תמוז, ראש לתקופת החום המתגבר, כי הפירות בשלות כבר.

ראש חודש תשרי, ראש תקופת חודשי הבציר, האסיף והקטיף.

ראש חודש טבת, ראש תקופת חודשי הקור והשלגים. במרוקו, נהגו לייצני הדור לומר על חודש טבת:די כא דכ'ל טבת, כא יוסל חתא לסביבית ״כשנכנס טבת חודר הקור עד פנים נעל הלבד״. המדרש הגדיר את ארבע תקופות השנה בצורה מודגשת יותר:

אמר ר׳שמעון בן גמליאל: ארבעה שמות נקראו לארץ, כנגד ארבע תקופותיה : ארץ, תבל, אדמה, ארקא.

ארץ כנגד תקופת ניסן שהיא מריצה את פירותיה.

תבל כנגד תקופת תמוז שהיא מתבלת את פירותיה.

אדמה כנגד תקופת תשרי שהארץ עשויה בולין בולין של אדמה.

ארקא כנגד תקופת טבת שהיא מורקת את פירותיה (ברא׳ רבה, יג, יב).

מכל חודשי השנה, ראש חודש ניסן הגדיל מכולם והכתוב הכתירו בתואר ״ראש חודשים״ – ״החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה״. (שמות יב, ב), זאת מלבד הכתר בו הכתירוהו חכמי המשנה ״ראש השנה למלכים ולרגלים״. (מסכת ראש השנה, פרק ט).

כן הכתירוהו בעוד תואר נוסף: ״ראש השנה לשכירות בתים״ (ראש השנה, ז, ע״ב):

במרוקו נהוג היה לשכור בתי מגורים וחנויות מניסן עד ניסן ואחרי חג הפסח היו מתגלים לעיני רבים, מחזות עצובים וקורעי־לב. אנשים דלי־אמצעים היו נזרקים לרחוב יחד עם מטלטליהם הדלים, משום שלא היו יכולים לעמוד בתנאי דמי השכירות החדשים, שנדרשו מהם מצד בעלי הבתים, מה עוד שחוק להגנת הדייר לא היה קיים ואז, אחרי חג הפסח, היה מתברר להם כי בעל־ הבית מכר את הנכס ועל הדייר היה לפנות את הבית ומיד, או היה מתגלה שבעל הבית השכיר את המקום לדייר חדש ששילם כמובן מחיר טוב יותר וגבוה יותר, כך המשפחות החלשות היו נזרקות ואין אל־מי לפנות וגם אין מי שיושיע. במכנאס למשל, ראשי הקהילה ופרנסיה הרגישו בסכנה והעוול שנעשה לאוכלוסיות חסרי ישע והוציאו אז תקנות להגנת הדייר השכירות, זאת בתקוה שאותה תקנה תישאר לעד כמו שצויין בה ״לדורות עולם״, על בעיות מסוג זה, חוברו פיליטונים או בערבית ״קצידות״, בהם המחברים היו מתארים בציניות את היחס והזלזול בהם השתמשו בעלי־בתים, כלפי הדיירים.

שכר דירה

בעיית שכר־דירה הייתה כה קשה במיוחד למיעוטי יכולת שלא היו יכולים לעמוד בתנאים שנדרשו מהם ועל־כן ״מחברי שירים״ נודדים הנקראים בשפת העם "אל-קצאיידייא" (בריבוי) היו מתאימים שירים או פיליטונים לכל מצב ולכל זמן. הם היו מתמקמים ברחבת שכונת ה־מללאח, ברחובות, בשווקים, במיוחד ביום השוק היו ניצבים על גג של חנות או על שולחנות וכשהם מסובבים בהמונים חסרי מעש, היו מדקלמים את ״הקצידא״ שחיברו והאספסוף מקשיב נהנה וגם קונה את ״פרי דימיונם״.

הערת המחבר: תקנות חכמי מכנאס. תקנה יד משנת תקנ״ז דנה בהגנת הדייר בשכירות. ובנוסף יש עוד תקנה טז(ב) על ״הגנה על הדר בשכירות״. (שם).

הנה לפנינו״ קצידא״ שחוברה על־ידי אלמוני המתלונן על־שכר־דירה

הגבוה.

האד לקצידא דלקרא א־זדידא פ׳לחן מא תקולהאס למאמאך .

תרגום: קצידא על השכר־החדש של הדירה בלחן: ״אל תגיד זאת לאימך״

פסח דאזלי בנהאר, ומול לקרא זאני לדדאר, קאללי: נפדדיוו פהאד נהאר, ונחיידו מננא אל״ג׳ייאר:

ת. : פסח תם לפני יום ונגמר, ובעל־הבית בא אלי ואמר: בוא נגמור היום עם עניין השכר, ונמנע מעצמנו כל סכסוך מר:

סוף פייא וחן מנני, ייא מול לקרא דייאלי, ועלאס תכ׳ררזני, זיד האד לעאם זררבני:

ת. : הבט־נא בי וחוסה-נא עלי, הו בעל־הבית שלי, ומדוע תסלקני מביתי, הוסף נא לי עוד שנה אחת, שבה תנסני:

קוטלו אנא פ׳מודעי מרססי, ולאיין ענדי נמסי, אידא בקית כא תסאללי סי,מוזוד נכ׳לסך פ׳י כולסי:

ת. : אמרתי לו: אני בביתי זה קבוע, ולאן אלך ומדוע, אם עלי עוד לשלם לך, מוכן אני לרצותך, הכל כרצונך:

רזע לענדי וקאללי: אידא ג׳ארדך תבקא פי־אסלי, לקרא דלעאם כללו דזיבלי,אוו מן מודעי תכ׳רזלי:

ת. : חזר אלי ואמר לי: אם ברצונך להישאר דייר אצלי, את שכר־דירה מראש תשלם לי, או את ביתי תפנה ותשאיר לי:

ווידא אתאך א־זהר, אוו טלבלו תטביק די סהר, ועבביהולו קבל מלפיטר,ועבביה לסופרים בלבטר:

ת. : ובאם ישחק לך מזלך, בקש ממנו שיסכים לך, לקבל תשלום של חודש מראש ממך, מסור־לו את הדמים לפני ארוחת הצהרים, וקח אותו מיד אצל עורכי החוזים:

ווידא סיבת סי בית כ׳אוויא, סקסי מולאהא עליהא, איוואזביק בעינו מרכ׳ייא, וויקולק לבית מקרייא:

ת. : ובאם תמצא חדר פנוי לשכירות ועל מחירו תשאל באדיבות, יענה לך בעיניים זועפות, החדר לא לשכירות:

יקייד ביק סיכאייא וויסקי ביק ענד למכ׳זן, תלת סהור יעטיק דלאדן, או דזידהא בדדאמן:

ת. : יתלונן נגדך, השלטונות יזמינו אותך, שלושה ירחים יקציבו לך, בתור זמן, ותוסיף לזה עוד עד מהימן:

יעבביווה למכ׳אזנייא, יסרטו עליה בלכ׳טייא, מא יסכן פ׳דדאר ג׳יר הווא בלוחדאנייא, בללאה האדי וואלא לחבס ולכטייא:

ת. : יקחו אותו השוטרים, יחתימו אותו על תנאים ועונשים, בתנאי שיגור רק לבדו וללא קרובים, ומוטב זה ולא עוד תשלומים ומאסרים:

ווידא מסא וקראהא ומא סכנס פיהא, על תאמאן די דזאדלו פיהא, די סכן יכ׳רז מנהא:

ת. : ובאם יקרה וישכיר החדר, בו יגור אדם אחר, הסכום שיקבל תמורתו, יהנה ממנו רק בעל־ביתו, והוא יסולק אז מדירתו:

ווידא פ׳טן ביה לבאשא, יספ׳דלו עלאם פלכ׳מסא, יכ׳לסו עליה אוקת לעסא, באס יהדר נהאר לגלסא:

ת. : ואם הדבר יגיע לאזני הפאשא, ישגר לו הזמנה דחופא לשעה חמישה, יגיעו אליו השוטרים בארוחת ערב במרוצה, ויזמינו אותו לישיבה דרושה:

האד-סי כללו תחקיק, ורבבי יפ׳כנא מן־דיק, וואכ׳א יכון כ׳אק סקיק, לקרא ג׳יר בתסביק:

ת. : כל דברי, דברי יציבות ושהשם יצילנו מזאת, הצפיפות, כי אף על־פי שבעל הבית יהיה אחיך, שכר־דירה ידרשהו למפרע ממך:

נהאר סבת פיקת בקרי, וכרזת מן דאר כא נזרי, מסית לצלא עלא כ׳אטרי, כרזת מן תממאק טאיירלי:

ת. : ביום שבת קמתי עם שחר בזריזות, ויצאתי מן הבית במהירות, הלכתי לבית־כנסת בלב שקט ובנועם, ויצאתי משם מלא זעם:

מסית לצלא פ׳לפזר, א״שממאש טלעני לסיפ׳ר, לחזזאן בדא יבארק א-סהר, וואנא בקית מסככר:

ת. : הלכתי להתפלל בבוקר השכם, ביום מלא אורה, השמש העלני לספר תורה,

החזן הודיע בשבת מברכים, את שם החודש הנורא ואני נהייתי המום כשיכור נורא:

דג׳ייא כרזת מן תממאק וקלבי תעממר בלהם, מסית לדאר וסירת נכ׳ממם, ומא נזמתס נתכללם:

ת. : מיד יצאתי משם ולבי מלא דאגות, לבית חזרתי עם המון מחשבות, ולא יכולתי לענות לכל השאלות המטרידות:

למרא בדאת תסקסיני, אס ענדיק גיר כ׳בברני, קולטלהא תפרק מנני, מול לקרא ג׳דדא יזיני:

ת. : הרעיה התחילה לשאלני, מה יש לך, אנא ענני, עזביני! בעל־הבית מחר יבוא יבקרני:

אזי תסמע וטרא פלוס דראווס די מסאוו פ׳לכטארא, ג׳יר פל־קפ׳וף דלכדרא ולבאקייא כא יעבביה מול לקרא:

ת. : בוא ושמע!איך מבוזבז כסף האביון, יורד כללו לטמיון, רק על סלי מזון והיתר על תשלומי שכר השיכון:

ייא כוואני נוססיכום, רתאוו עלא פלוסכום, טלבו מן רבבי יעאוונכום, באס תסריוו חתא נתום אסלכום:

ת. : הו אחי ורעי, אייעץ לכם, שמרו על כספכם, בקשו מהשם שיעזור לכם, שתזכו לדיור ותהיו בעלים לרכושכם:

למללאח דייאק בינא, ורבבי יוסעהא עלינא:

ת. : המללאח נהייה צר בשבילנו, והשם ירחיב את גבולנו:

משיח בן דוד יפ׳כנא, וויעבבינא לירושלים בלאדנא, תממאק נבניוו דיורנא ונרזעו למאככאננא, פחאל מן לוול די כוננא, ונבניוו מקדאסנא;

ת. : משיח בן דוד יושיענו, ויקחנו לירושלים עיר קודשנו, שמה נקים את בתינו, ונחזור לעצמאותנו, כמו שהיינו, ונקים מחדש את בית מקדשנו:

האדא תאכ׳יר א־זמן, והאד סי כללו פזמיע לבלדאן, לוכאן מא דאהיר דסלטאן, לקרא מא ילהא תאמאן:

ת. : זוהי אחרית הימים, ומצב זה קיים בכל הערים, ולולא חוקי הסולטן, דמי שכר דירה היו עוד יותר יקרים:

(הקצידא תורגמה לעברית על־ידי מחבר הספר)

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון- האד לקצידא דלקרא א־זדידא פ׳לחן מא תקולהאס למאמאך –עמ'85-79

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  
רשימת הנושאים באתר